balloon-3185008_1280

קונטרס "מרבים בשמחה"

קונטרס
"מרבים בשמחה"

יגלה מעלת השמחה בחדש אדר, ואיך זה ממתיק את הדינים, ומוחק את כל הקליפות של המן-עמלק, שמכניס ספקות בנשמות ישראל.

בנוי ומיוסד על פי דברי רבינו הקדוש והנורא, אור הגנוז והצפון
בוצינא קדישא עילאה, אדונינו, מורינו ורבינו רבי נחמן מברסלב, זכותו יגן עלינו ועל-פי דברי תלמידו, מורינו הגאון הקדוש, אור נפלא, אשר כל רז לא אניס ליה
רבי נתן מברסלב, זכותו יגן עלינו
ומשולב בפסוקי תורה, נביאים, כתובים ומאמרי
חכמינו הקדושים מגמרא ומדרשים וזוהר הקדוש.

מוהרא״ש נ״י (ז"ל) אמר: עיקר התכלית — להיות תמיד בשמחה, כי כל הצרות באות לאדם רק מחמת חסרון השמחה, ואם היה האדם תמיד בשמחה, לא היה חסר לו שום דבר.

(אמרי־מוהרא״ש, חלק ב׳, סימן תתטו')

א.

חכמינו הקדושים אומרים (תענית כט.): משנכנס אדר "מרבים בשמחה"; מהי סגולת חדש אדר? המן־עמלק "הפיל פור הוא הגורל" (אסתר ט, כד), ונפל על חודש אדר. המן חשב שמשה רבנו נפטר בחודש אדר, ואז יוכל להתגבר על נשמות ישראל, אבל הוא שכח שבו בחודש גם נולד משה רבנו (מגלה יג:). חכמינו הקדושים אומרים (אבות א, א): משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה; וכך הולכת המסורת מדור דור עד דורותינו אלו. בכל דור ודור הקדוש־ברוך־הוא שולח לנו צדיקים קדושים הדבוקים באין סוף ברוך הוא, הנקראים משה, כמובא בדברי רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן ב׳), שכל צדיק וצדיק נקרא משה, כמאמרם ז״ל (שבת קא:): משה שפיר קאמרת; והנה מלחמת עמלק עדין לא נסתימה, כמו שכתוב (שמות יז, טז): "מלחמה להוי״ה בעמלק מדור דור"; עמלק, אומרים חכמינו הקדושים (תנחומא חקת יח), מעולם היתה רצועת מרדות לישראל; מאז שיצאו עם ישראל ממצרים, התגברה קליפת עמלק על נשמות ישראל. ;עמל״ק בגימטריה ספ״ק, שמכניס ספקות באדם "היש הוי״ה בקרבנו אם אין" (שמות יז, ז), וזה כלל הצרות שעובר על נשמות ישראל, כי כשאדם חזק באמונה בהקדוש־ברוך־הוא, ויודע ועד, אשר דבר גדול ודבר קטן אינו נעשה מעצמו, אלא בהשגחת המאציל העליון, אז לא חסר לו מאומה; כי כל הצרות והייסורים, המרירות, ההרפתקאות והדכאונות שעוברים על בני־אדם, הם רק מחמת חסרון אמונה, וכמובא בדברי רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן ז'), שעיקר הגלות זה רק מחמת חסרון אמונה, כי כשיש לאדם אמונה, הוא דבוק בהקדוש־ברוןז־הוא, ואיננו חסר דבר, כמו שכתוב (משלי כ, כח): "איש אמונות רב ברכות". אבל כל הצרות שאדם סובל הן רק מחמת העדר אמונה; כי המאמין האמיתי, שמאמין שדבר גדול ודבר קטן אינו נעשה מעצמו, אלא בהשגחת המאציל העליון, שום דבר לא ישברו. וזו קליפת המן־עמלק, שרוצה להשכיח את הקדוש־ברוך־הוא מישראל.

והקדוש־ברוך־הוא שולח לנו בכל דור ודור צדיקי הדור ומנהיגיו, חכמי התורה, ראשי ישיבות, ראשי כוללים, הלומדים תורה עם עם ישראל, מלמדים אותם אמונה, מחזקים ומעודדים את נשמות ישראל, ובזה מוחים את המן־עמלק. ולכן חשב המן־עמלק שהוא יתגבר על נשמות ישראל בחודש הזה שנפטר בו משה, אבל שכח שמשה לא מת, אלא מסטרא דילן, כמובא (זוהר ח״ב קעד:). ומה שאנו חושבים שמשה רבנו נסתלק, זה רק כשאיננו לומדים את התורה, אז נדמה כאילו משה מת, שזה היה חטא העגל, שאמרו (שמות לב, כג): "כי זה האיש משה לא ידענו מה היה לו". ולכן עשו את העגל, אשר גרם לנו את כל הצרות, כמאמרם ז״ל (עיין סנהדרין קב.): אין לך צרה שלא יהיה בה מחטא העגל; כי ברגע שמפרידים בין נשמות ישראל לבין הקדוש־ברוך־הוא, זה נקרא חטא העגל. וכמובא בדברי רבנו ז״ל (לקוטי- מוהר״ן, חלק א׳, סימן סב): ברגע שאדם מפריד את עצמו מהבורא יתברך שמו, ועושה מהסיבה עיקר — זה חטא העגל; כי עליו לדעת, אשר אין לו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים. אין לנו בזה העולם רק הקדוש־ברוך־הוא, וכל צרכינו נבקש רק ממנו יתברך, ונבוא אליו יתברך בכל עת, ונבטח בו, אזי אנו ניצולים מכל הצרות.

ולכן המן־עמלק חשב, שהנה בחודש אדר נסתלק משה, אזי תהיה מפלה לישראל, אבל הוא שכח, שמשה רבנו חי, כמו שכתוב (מלאכי ג, כב): "זכרו תורת משה"; כל התורה שעם ישראל לומדים — זו תורת משה, שנקראת על שמו, על שמסר נפשו בעבור ישראל, בשעה שחטאו בחטא העגל, והקדוש־ברוך־הוא רצה למחותם, מסר משה נפשו בעבורם, ואמר (שמות לב, לב): "מחני נא מספרך׳, תמחק אותי, אבל לא את נשמות ישראל; כי הצדיק האמת מוסר נפשו בעבור עם ישראל, מחדיר בהם אמונה, מחזק ומעודד ומשמח אותם, מדובבם שוחזרו בתשובה. וזאת המן לא ידע, ועל־כן היתה מפלתו דיקא בחודש אדר. ולכן משנכנס אדר "מרבים בשמחה", אין עוד שמחה כשמחת האמונה, כשיהודי מאמין בבורא כל עולמים, ויודע שאין לו בזה העולם רק הבורא יתברך שמו, ומכל צרה שעוברת עליו, ומכל משבר וצוקה, הוא בורח אליו יתברך, ומסתתר בסתר צל כנפיו, זו השמחה הגדולה ביותר, וזו מחית המן־עמלק, שנעשית בחודש אדר.

ולכן אומרים חכמינו הקדושים (ברכות נח.): "לך הוי״ה הממלכה״ — זו מלחמת עמלק; בזה שמגלים את הקדוש־ברוך־הוא לעם ישראל, בזה שמחזקים ומעודדים את נשמות ישראל באמונה פשוטה בו יתברך, בזה בעצמו נמחק המן־עמלק, אשר כל קליפתו להכניס ספקות בנשמות ישראל. ומשה רבנו לחם אתו, כמו שכתוב (שמות יז, ז): "וידי משה כבדים, ויקחו אבן וישימו תחתיו, וישב עליה, ואהרן וחור תמכו בידיו, מזה אחד ומזה אחד, ויהי ידיו אמונה עד בא השמש", אומרים חכמינו הקדושים (ראש השנה כט.): וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים לבם לאביהם שבשמים — היו נוצחים. משה רבנו הגביה ידיו, והראה לעם ישראל להסתכל רק כלפי מעלה, שנדע אשר אין לנו בזה העולם רק הקדוש־ברוך־הוא, ועל־ידי־זה זכינו למחות את המן־עמלק. "אהרן וחור תמכו מדיו, מזה אחד ומזה אחד", משה רבנו גלה שלאיזה צד שנפנה, נמצא רק אחד — אחדותו יתברך, "מזה אחד ומזה אחד", מה שרק יעבר עלינו, צריכים לפנות רק אל אחד — אחדותו יתברך. אומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א', סימן ד׳): אח״ד גימטריה אהבה; מאין אני יודע, שיש לאדם אמונה בהקדוש־ברוך־הוא, והוא דבוק באחד — אחדותו יתברך? כשיש לו אהבת ישראל, ואוהב את כל יהודי, ועז רצונו וחפצו לעזר לכל אחד, זה סימן שהוא אוחז באחדותו יתברך. אבל אם יש לאדם איזו שנאה או קנאה כלפי הזולת, או גונב וגוזל מחברו, צריכים לדעת שאדם זה כופר בעיקר, כי אין זה עולה בקנה אחד; אם אדם אינו אוהב את עם ישראל, סימן שאינו אוהב, כביכול, את הקדוש־ברוך־הוא, אלא כופר בעיקר הוא, אם אדם עשה עול לזולת, גזל אותו, או הלבינו ברבים וכדומה, אין לו חלק לעולם הבא, אין לו חלק באלקי ישראל. ולכן מצינו שהמן־עמלק אמר (אסתר ג, ח): "ישנו עם מפוזר ומפורד בין העמים", כל הכוח של המן־עמלק, ששרו הוא הסמ״ך־ מ״ם — ׳הפרד ומשול׳, להפריד בין נשמות ישראל, לעשות פרודים ביניהם, שיהיו מחלוקות ומריבות ביניהם, שתהיה גזענות ביניהם, שאחד לא יבין את השני, זו קליפת המן־עמלק.

אבל אסתר, המרמזת על הסתרה שבתוך הסתרה, כמאמרם ז״ל (חלין קלט:): אסתר מן התורה מנין? שנאמר (דברים לא, יח): "ואנכי הסתר אסתיר פני", אפילו בתוך ההסתרה שיש בין נשמות ישראל, היא אומרת למרדכי הצדיק: "לך כנוס את כל היהודים", הינו אם אנו רוצים לצאת מהגלות המרה שאנו נמצאים בה, שזה "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", ישנה הסתרה שבתוך הסתרה, העצה — להתאחד יחד, שבני ישראל יאהבו זה את זה, ויכבדו איש את רעהו, שנשרוף כבר את השנאת חינם, את הגזענות הארורה ונתאחד יחד, שנאחה את כל הקרעים שבינינו, נסלק את כל האי הבנות שבינינו, דיקא על־ידי־זה אנו יכולים להגאל.

ומרדכי הצדיק, אומרים חכמינו הקדושים (מגלה יג.), שנקרא איש יהודי — על שם שכפר בעבודה זרה, הוא פרסם וגלה את האמונה בין נשמות ישראל. ודיקא על־ידי־זה הכניעו את המן־עמלק, עד שתלוהו על עץ. ואומרים חכמינו הקדושים (חלין קלט:): המן מן התורה — מנין? שנאמר (בראשית ג, יא): "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול אכלת"; הקדוש־ברוך־הוא ברא את האדם, כדי שיזכה להכירו (עיין זהר בא מב.), בגין דישתמודעון ליה, שזה עץ החיים, אם אדם זוכה ומבטל עצמו לגמרי אל הקדוש־ברוך־הוא, ויודע ועד אשר אין בלעדיו יתברך כלל, והכל לכל אלקות גמור הוא, אז הוא חי לעולם. וכמובא בדברי רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן כא): כשאדם מאמין בהקדוש־ברוך־הוא, ויודע ועד אשר אין בלעדיו יתברך, אזי אין הפרש אצלו בין חיים למיתה, הוא תמיד דבוק בהקדוש־ברוך־הוא, אלא שעכשיו הוא מלובש בלבוש גשמי וחומרי, ומכיר את הקדוש־ברוך־ הוא, ואחר־כך כשיוצא מזה העולם, הוא מפשיט את הגוף הגשמי והחמרי, וגם־כן מכיר את הקדוש־ברוך־ הוא, ואין אצלו הפרש בין עכשו לאחר־כך, תמיד הוא מכיר את הבורא יתברך שמו ! זה נקרא עץ החיים וחי לעולם, כמו שכתוב (דברים לב, מ): "כי אשא אל שמים ידי, ואמרתי חי אנכי לעולם", ברגע שאדם מגביה ידיו רק אל השם יתברך, ויודע שאין לו בזה העולם אף אחד רק הקדוש־ברוך־הוא, זה נקרא עץ החיים, וחי לעולם. אבל ברגע שאדם טועם מעץ הדעת טוב ורע, עושה הפרש בין טוב לרע, הינו "עכשו טוב לי, עכשו רע לי", זה נקרא עץ הדעת טוב ורע, זה מה שעוקר אותו, ומשם באים כל הספקות והבלבולים והחלישות הדעת שיש לו. ולכן ׳המן מן התורה מנין?׳ שנאמר: ״המן העץ״ — זה עץ הדעת טוב ורע, שמשם באים כל הספקות, שזה ספ״ק גימטרייה עמל״ק. ולכן הצדיק האמת שנקרא מרדכי, הוא לוחם עם המן־עמלק. ואומרים חכמינו הקדושים (חלין קלט:): מרדכי מן התורה מנין? שנאמר (שמות ל, כג): "מר דרור", לשון צפור דרור. אומרים חכמינו הקדושים (שבת קו:): למה נקרא שמה צפור דרור? שדרה בבית כבשדה, בן חורין אמתי, מרדכי הוא איש יהודי המגלה את הקדוש־ברוך־הוא לכולם. וברגע שאדם בעל אמונה, הוא בן חורין, שיוצא מגלותו.

ולכן דיקא עכשו בחודש אדר, עלינו לראות להרבות בשמחה, אשר אומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א', סימן י׳): כשיהודים רוקדים בשמחה ומוחאים כף אל כף בשמחה, על־ידי־זה ממתיקים את הדין. כל הצרות והיסורים שאנו עוברים לאחרונה, זה רק מחמת חסרון אמונה, כי אם היינו מתאחדים יחד באחדותו יתברך, באמונה ברורה ומזככת, ומגלים ומפרסמים לכולם את האין סוף ברוך הוא, והיינו אוהבים זה את זה, ומךבים אהבת ישראל, ועוקרים שנאת חינם, ומי שגזל ועשק ממון מבני־אדם, היה משיב גזלתו ושב בתשובה, אזי מיד היינו נגאלים, כי כל הצרות הן רק מחמת הפרודים שיש בינינו, שזה אשר מגביר את המן־עמלק שאמר: "ישנו עם מפזר ומפרד" וגו', לא־כן אם אנו נתאחד יחד, על־ידי־זה נהיה עם אחד דבקים באחדותו יתברך. ודבר זה אנו צריכים עכשו בחודש אדר — להרבות בשמחה, לשמח את נשמות ישראל, לחזק ולעודד את כל בר ישראל, כי לדאבוננו עוברים על כל אחד ואחד כל מיני מרירות והרפתקאות, כל מיני יסורים וחובות, ואם אדם זוכה להחזיק מעמד, ומחזק גם את זולתו, על־ידי־זה הוא מקרב את הגאולה. ולכן אומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א', סימן קו) על הפסוק (תהלים מא, א): "אשרי משכיל אל דל", אשרי אדם המכניס שכל בדל, ואין שכל גדול יותר מזה שמכניסים באדם אלקותו יתברך, כמו שכתוב (דברים ד, לה): "אתה הראת לדעת כי הוי״ה אלקים אין עוד מלבדו", ברגע שאדם חזק בדעת הזו, שאין בלעדיו יתברך כלל, אזי נגאל מכל צרותיו. ולכן זו צריכה להיות עבודתנו בחודש אדר — להרבות בשמחה, לשמח את נשמות ישראל, ולהכניסן תחת כנפי השכינה. ועלינו לעורר את אחינו בני ישראל, שיכניסו את ילדיהם בחנוך תורני, הן הבנים שילמדו בתלמוד תורה, והן הבנות שתלמדנה בבית־ספר שלומדים שם אמונה וקיום המצוות, ודיקא על־ידי־זה נזכה להתגבר על כל האויבים, כי כשמחנכים את הילדים לתורה ואמונה, אזי "מפי עוללים ויונקים יסדת עז" (תהלים ח, ג), כשמלמדים את הילדים אמונה, בזה מתחזקים להמשיך את שרשרת הזהב של עם ישראל מאז שקבלנו את התורה בהר סיני. ולכן אומרים חכמינו הקדושים (שבת פח.) על הפסוק (אסתר ט' כז'): ״קימו וקבלו״ — קימו מה שקבלו כבר, שגם בחודש אדר היתה קבלת התורה. וכן מצינו במאמרם ז״ל (רש״י שמות יט, ב), שלפני קבלת התורה היו עם ישראל מסכסכים זה עם זה, כיון שהגיעו להר סיני, "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שם), שנתאחדו יחד כאיש אחד בלב אחד, וכך קבלו את התורה. ולכן גם עכשו בחודש אדר, שמרבים בו בשמחה, עלינו להתאחד וחד ולאהוב זה את זה, ולדון זה את זה לכף זכות, ומי שיודע שעשה עוול לשני, שיבקש סליחה ויפיסו, ובפרט מי שפגם בחכמי ישראל, צדיקי הדור, ונפגמה אצלו אמונת חכמים, עכשו הוא הזמן לתקן זאת. ובזכות שנתאחד יחד ונאהב זה את זה, ונרבה בשמחה, ונגלה ונפרסם את הקדוש־ברוך־הוא, יפול פחד על כל אמות העולם, ולא יגעו בשום בר ישראל, ואנו נגאל גאולה שלמה במהרה בימינו, אשר עיקר השמחה היא הגאולה.

ב.

חכמינו הקדושים אומרים (תענית כט.): משנכנס אדר ״מרבים בשמחה״; עלינו להתבונן מהי גדלת חודש אדר, שצריכים כל־כך לשמח בו? אלא אמרו חכמינו הקדושים (שוחר טוב תהלים ב׳): המן אמר, שוטה היה פרעה שאמר (שמות א, כב): "כל הבן הילוד" וגו׳ "וכל הבת תחיון", ולא היה יודע, שהבנות נשאות לאחרים, והן פרות ורבות, אבל אני איני עושה כן, אלא (אסתר ג, יג): "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים", ואף גוג ומגוג עתיד לומר כן, שוטים היו הראשונים שהיו מתעקפין בעצות של ישראל, ולא היו יודעין שיש להם פטרון בשמים, אבל אני איני עושה כן, אלא בתחלה אני מזיווג לפטרונם, ואחר־כך אני חוזר על ישראל. הדא הוא דכתיב (תהלים ב, ב): "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על הוי״ה ועל משיחו", והקדוש־ברוך־הוא אומר להם: רשעים, עלי אתם באים להזדווג?! כמה גדודים יש לי לפני, כמה שרפים וברקים ולפידים ומלאכים יש לי לפני, ואני יוצא עמהם ועושה מלחמה עמהם, הדא הוא דכתיב (ישעיה מב, יג): "הוי״ה כגבור היא כאיש מלחמות", וכתיב (זכריה ה יד, ג): "ויצא הוי״ה ונלחם בגוים ההם", מה כתיב שם (פסוק ט): "והיה הוי״ה למלך על כל הארץ". והנה בחודש אדר אז נולד משה מושיען של ישראל, והם אינם יודעים שמשה רבנו היה למעלה מהטבע ומקרה ומזל, ועל־ידי־זה הוא מכניע אותם, כמאמרם ז״ל (תנחומא בשלח), שהיו מחשבים את השעות באסטרולוגיה, מה עשה משה? העמיד גלגל חמה ולבנה, וערב את שעותיהן, שנאמר (חבקוק ג, יא): "שמש ירח עמד זבלה" וגו'; כי עמל״ק גימטרייה ספ״ק, ומכניס ספקות באדם (שמות יז, ז): "היש הוי״ה בקרבנו אם אין", ומשה רבנו הראה לכולם את אמתת מציאותו יתברך, שהטבע והמזל משעבדים תחת יד הצדיקים, ובזה מכניעים את עמלק.

כי באמת עיקר הליצנות באה מעמלק, כמאמרם ז״ל (שוחר טוב, תהלים קיא): ״לץ תכה״ — זה עמלק. כי כל כח הטמאה של עמלק, זו הליצנות, שמתלוצץ, כביכול, ממנו יתברך. ולכן (שמות יז, טז): "מלחמה להוי״ה בעמלק מדור דור", כי כל כוח הטמאה של עמלק זו ליצנות, שמכניס באדם ליצנות כלפי מעלה, רחמנא לישזבן, שזו קליפת טמאת הערב־רב, שעם ישראל סבלו מהם מאז היו לגוי, כמו שכתוב (שמות יב, לח): "וגם ערב־רב עלה עמהם", ואמרו (תיקוני-זהר, תקון סט) ערב־רב דאנון מערבין בישראל דאתמר בהון (ישעיה א, ד): "הוי גוי חוטא", דאינון "זרע מרעים בנים משחיתים" וכו', ואמרו (שמות לב, ד): ״אלה אלהיך ישראל״ לעגלא; וכל זוהמתם של הערב־רב שנתערבו בנשמות ישראל במשך כל הדורות,  הם קליפת הליצנות, שמתלוצצים מכל דבר שבקדושה, בפרט עכשו בסוף ימי הגלות, שעמלק והסטרא אחרא והערב־רב רואים שהנה הגיע סופם, ולכן הם מתגברים ביתר שאת וביתר עז וביתר כח, כדרך שני אנשים שרבים ביניהם, וכשאחד רואה שחברו יפילו, אז הוא מתגבר בכל כוחו, והוא מנסה להפיל את חברו. כמו־כן עכשו כשאנו עומדים להגאל, אזי הערב־רב רואים שהנה הסוף שלהם בא, ולכן הם מתפשטים ביותר ומתלוצצים מכל הקדוש לעם ישראל, והם מעבירים על הדת מליונים מאחינו בני ישראל, ומהם באים כל הצרות וחיסולים שבני ישראל סובלים, כי מרגישים, אשר הנה סופם בא, ולכן הם מתגברים ביותר. ואי אפשר להכניעם, אלא על־ידי עזות דקדושה, שלזה זוכים על־ידי שמחה. כמובא בדברי רבנו ז״ל (לקוטי-מוהר״ן, חלק א׳, סימן כב), שעל־ידי תוקף השמחה זוכים לעזות ולעקשנות לקדשה, וזה מה שמוחה את עמלק, ולכן שמח״ה אותיות שמחה, על שם (דברים כה, יט): "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים"; ולכן עיקר מחיית עמלק הוא דיקא על־ידי שמחה.

ובשביל זה אמרו חכמינו הקדושים (תענית כט.): משנכנס אדר "מרבים בשמחה", כי דיקא בחודש אדר, רצה המן־עמלק להתגבר על עם ישראל, כי חשב שבחודש הזה נסתלק משה, אבל הוא לא ידע שדיקא בחודש הזה נולד משה, ומשה רבנו הוריד לנו את התורה ונקראת על שמו, כמו שכתוב (מלאכי ג, כב): "זכרו תורת משה". ואמרו חכמינו הקדושים (שוחר טוב, תהלים א׳), שהרי התורה של הקדוש־ברוך־הוא, שנאמר (תהלים יט, ח): "תורת הוי״ה תמימה", ועלה משה למרום, ועשה שם ארבעים יום וארבעים לילה, ונתן נפשו עליה, לפיכך נקראת על שמו; ואמרו חכמינו הקדושים על חודש אדר (שבת. פח "קימו וקבלו היהודים״ — קימו מה שקבלו כבר; כי אז בחודש אדר, יום שנסתלק משה, בו ביום גם נולד, וכמו שהוא הוריד לנו את התורה, כמו־כן בימי אחשורוש, שהתגבר אז המן־עמלק על נשמות ישראל, חזרו וקבלו את התורה מחדש, ובזה מחו את זכר המן־עמלק. וכמו־כן עכשו בחודש אדר "מרבין בשמחה" דיקא, כי הערב־רב שהם מסטרא דעמלק, רוצים להתפשט על נשמות ישראל, ועלינו לצאת נגדם בכל הכוח. ועיקר הכוח צריכים בעמן הפצת מעינות החכמה חוצה, לגלות ולפרסם את אמתת מציאותו יתברך בגלוי רב ונורא מאד, ולקרב את נשמות ישראל אליו יתברך וללמדם תורה, כי רובם ככולם הם תינוקות שנשבו, שלא קבלו חנוך תורני, ועל־כן דיקא בחודש אדר, צריכים להתחזק מתר שאת וביתר עז, ולהיות רק בשמחה עצומה, ומה מכניעים את הערב־רב, כמאמר הבעל־שם־טוב הקדוש זי״ע: סגולה לרשעים לא לפחד מהם; כי עיקר כוחם הטמא — רק להכניס את האדם בפחדים, ועל־ידי־זה מתחילים לפחד מהם, ובזה הם מתגברים על נשמות ישראל. ולכן צריכים להרבות בשמחה, ודיקא על־ידי שמחה מכניעים אותם לגמרי. וזה עיקר התיקון של נשמות ישראל — להתגבר ביתר שאת וביתר עז בשמחה עצומה, שזה מכניס בלב עזות ועקשנות דקדושה, ולא מפחדים מהערב־רב, שכל כוחם הוא רק מהטמאה הנקראת יללה, כמובא (תקוני-זהר, תקון כא): לילי״ת דאיהי ערב־רב; שהם מכניסים עצבות ומרירות ודיכאון בנשמות ישראל, ומייאשים אותם מהגאולה, כי הם כופרים לגמרי. ועל־ידי תקף השמחה, שבני ישראל שמחים ועליזים, בזה מכניעים אותם לגמרי; כי באמת הסטרא אחרא, שהם הערב־רב, אינם יכולים להבין איך נשמות ישראל שמחים בקיום המצוות, כי הם תולים בוקי וסרוקי, כאילו המצוות הן כדי לאחד את העם, והנה כשרואים שנשמות ישראל שמחים ועליזים, אזי אינם יכולים להבין על מה ולמה שמחים. ובאמת דיקא על־ידי השמחה, בזה מבטלים אותם לגמרי. ולכן אשרי מי שמחזק את עצמו בעתים הללו להיות רק בשמחה, ובזה בעצמו מכניעים את הערב־רב, כי הם אינם יכולים להבין מה זו השמחה, ובפרט מה זו שמחת המצוות, ולכן צריכים דיקא עכשו בחודש אדר. שבו מרבים בשמחה. לשמח את נשמות ישראל בכל מיני אפנים שבעולם. ובזכות השמחה שמשמחים את כל השבורים והמיואשים מחייהם. נזכה להגאל גאלת עולם. ובזה תלויה כל גאלתנו; כי עיקר הגאולה תהיה על־ידי שמחה. כמו שכתוב (ישעיה נה, יב): "כי בשמחה תצאו". ומובא (זהר ויקרא ח:): שמחה דא כנסת ישראל ושמחה הא אוקמוה. כדכתיב: "כי בשמחה תצאו" וגו׳. וזמינין ישראל לנפקא מן גלותא בהאי שמחה. ומאן איהי כנסת ישראל. ועל דא "עבדו את הוי״ה בשמחה"; וכפי תוקף השמחה. שנשמח את עצמנו ואת כל נשמות ישראל. על־ידי־זה דיקא נזכה להכניע את הערב־רב, שהם מסטרא דעמלק, ויתבטלו לגמרי. ויקוים (זכריה יג, ב): "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ". ואמרו חכמינו הקדושים (זהר בראשית נד.): בגין כך בעי בר נש לאסתמרא בכל סטרוי מסטרא דהאי חויא בישא דלא ישלוט עלוי [אדם צריך לשמר מהנחש הקדמוני שמכניס כפירות באדם, שמשם נמשכת הטמאה והזהמה]. וזמין קדשא בריך הוא לעלמא דאתי לאעברא ליה מעלמא [ועתיד הקדוש־ברוך־הוא להעבירו מן העולם]. הדא הוא דכתיב (זכריה יג, ב): "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ". וכדין כתיב (ישעיה כה): "בלע המות לנצח" וגו׳.

שלום לכם!
איך אפשר לעזור?
Powered by
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן