פסח שער

הלכות פסח בקצרה ה'תשע'ט

פרק א חשיבות לימוד הלכות הפסח

  • א. שואלים ודורשים בהלכות הפסח שלושים יום קודם הפסח[1] (ומתחילים מיום הפורים עצמו[2]), ולכן מצוה רבה על כל אחד ואחד ללמוד הלכות פסח המעשיות, כגון ניקיון הבית והחצר, הכשרת המטבח והכלים, מוצרים הכשרים לפסח, בדיקת החמץ וביעורו, הלכות ערב פסח, ליל הסדר – אכילת מצה ומרור, שתיית ארבעה כוסות, הסיבה וכו' וכו', ומכיון שהלכות אלו מרובות צריך להכין עצמו בלימוד הלכות אלו, לכל הפחות באופן שידע פשטי ההלכה למעשה ולדעת כיצד ומה לשאול את החכם, לבל יכשל אפילו במשהו חמץ בפסח[3].

  • ב. ראוי ונכון למגידי השיעורים הקבועים בהלכה, לשנות הלימוד הקבוע וללמוד עם הציבור הלכות פסח, על מנת להציל רבים ממכשול חמץ בפסח, וללמדם דבר ה' זו הלכה, וידעו לחוג את הפסח כהלכתו, ואין די בזה שישמעו דרשה בשבת הגדול, מכיון שרבו פרטי הלכות אלו, ועוד שנדרש זמן רב להכין ולהכשיר את הבית ושאר דברים לפסח על פי ההלכה, והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר[4].

[1] פסחים (ו.), בכורות (נח.), מגילה (כט:), שהרי מצינו שמשה רבינו הזהיר בפסח ראשון על פסח שני, וכ"פ הטור והשו"ע (סימן תכ"ט ס"א). ויש שרצו לומר שהוא חיוב מן התורה, וכ"כ הב"ח (כאן), הבגדי ישע והפרי מגדים, אולם הלבוש (כאן) כתב שהוא מתקנת חכמים, וקרא אסמכתא בעלמא, וכ"כ בשו"ע הרב (שם ס"א).

וביאר ענין זה בספר ערוגת הבושם, שבכל יו"ט יש מצוות המכינות אותנו לאותו יו"ט, כגון במתן תורה – ספירת העומר, בראש השנה  – כל ימי אלול, ביוה"כ – עשי"ת, ולסוכות הרי קדמו ימי הרחמים והסליחות, משא"כ בפסח אין שום הכנה, ודיני פסח צריכים אזהרה כפולה ומכופלת, ע"כ התקינו לעשות הכנה לזה שהיא שואלים ודורשים ל' יום קודם הפסח, ודפח"ח.

[2] כן העלו האחרונים: החק יעקב (סק"ד), היד אהרן (הגב"י), הגר"א (סק"א), ודלא כהפרי חדש, וכ"כ המשנה ברורה (סק"ב), והכף החיים (סק"ה), וכ"פ בחזון עובדיה (פסח עמ' א'), והוסיף שמכל מקום נראה, שאם באו שניים ביום הפורים לשאול הלכה מאת הרב, אחד שואל בהלכות פסח ואחד שואל בהלכות פורים, יש לענות תחילה למי ששואל בהלכות פורים, מפני שהיא חובת היום וחביבה מצוה בשעתה.

ועיין בליקוטי מוהר"ן (ח"ב סימן ע"ד) "כי גם פורים הוא הילוך ודרך לפסח וכו', כי פורים הוא הדרך לפסח שיהיו יכולים להיות נזהרים מחמץ", וביאר מוהרנ"ת ז"ל בליקוטי הלכות (ברכת הריח ה"ד אות כ"ה) וז"ל "כי עכשיו ההתחלה של הגאולה ותיקון כל העולמות הוא מפורים", ע"ש דברים נפלאים ומחזקים.

[3] מדברי מרן הב"י והשו"ע (שם) משמע שתפס לעיקר שכל ענין של "שואלים ודורשים" הוא רק לענין "שואל כענין", דהיינו שנזקקים לענות קודם למי ששואל הלכות פסח, וכמו שאמרו בתוספתא (סנהדרין פ"ז), ולא לענין חיוב לימוד ההלכות, ושכן דעת הר"ן והרשב"א, וכך העלה מרן הגרע"י זצוק"ל בשו"ת יבי"א (ח"ב או"ח סימן כ"ב) ובחזו"ע (עמ' א').

והמשנה ברורה (בה"ל ד"ה שואלין) כתב להוכיח מדברי כמה ראשונים, שיש חיוב להדיא לדרוש מקודם הפסח שלושים יום, והעלה למסקנא שלכל יחיד ויחיד יש מצוה ללמוד בפני עצמו הלכות פסח, וכן בבית המדרש כגון בישיבות או בכוללים ישנו חיוב ללמוד הלכות פסח, אולם מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל בשו"ת יביע אומר (שם) העיר על דברי הביאור הלכה, והעלה שאין חיוב גמור ללמוד הלכות פסח מפורים ואילך, ומותר לכל ת"ח להמשיך בלימודו במקום שלבו חפץ, וכ"כ בספרו מאור ישראל (פסחים ו.), ובחזו"ע פסח (עמ' א').

 וכן כתב בנו הרה"ג הראשל"צ הרב יצחק יוסף שליט"א, בספרו ילקוט יוסף החדש (פסח כרך א' עמ' מ"ב), לדחות דברי הביאור הלכה, שהרי מצינו לעוד הרבה ראשונים שכתבו כדעת הרשב"א והר"ן, הלא המה, הריטב"א (מגילה ד.) בשם רבינו הגדול שהוא הרמב"ן, המהר"ם חלאווה (פסחים ו:), הרשב"ץ בספר יבין שמועה (דכ"ג ע"ד), המאירי (פסחים ו:) ועוד, ע"ש שהאריך. והעלה שלכן בישיבות הקדושות ובכוללים ובבתי המדרש מותר להם להמשיך בלימודם בסדר הלימוד הקבוע בישיבה, שאין דין זה אמור אלא להיחשב "שואל כענין".

אמנם בוודאי נראה שלמעשה כו"ע מודו שיש מצוה ללמוד הלכות אלו, כמ"ש בשו"ע הרב (סעיף ג') וז"ל "ובדורות הללו שאין החכם שונה לתלמידיו הלכות לפי שהכל כתוב בספר, מצוה על כל אחד ואחד שילמוד הלכות הרגל עד שיהיה בקי בהם וידע המעשה אשר יעשה", עכ"ל.

[4] כתב הגרש"ז אוירבך זצוק"ל בספר הליכות שלמה (עמ' כ"ט), שאלו שיש להם שיעור קבוע ללמוד הלכות בכל יום, נכון שבתקופה הסמוכה לחג ילמדו בשעה זו הלכות החג, אף אם יהא זה במקום שיעורם הקבוע. והניף ידו שנית בספר שלמי מועד (עמ' ש"י), ע"ש.

וכן כתב עוד בשו"ת יביע אומר (שם), שמכל מקום המורים הוראות לרבים, או הנותנים שיעורים ומרביצי תורה לקהל ה', צריכים ללמוד בעצמם בהלכות אלו ולהיות בקיאים בהם להשיב לשואלם דבר ה' זו הלכה, והיה ה' עם השופט לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ולהודיע לעם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, בדיני הגעלה ואפיית המצות וביעור חמץ וכו', וכמש"כ האחרונים ז"ל שזהו העיקר מה שצריכים לדרוש לעם ה'. וכ"כ בחזון עובדיה (שם), וכ"פ בילקוט יוסף (שם).

ומרן ציין שם לעיין בספר חכמה ומוסר להרב אברהם ענתיבי (דרך חוקיך הלכות פסח אות א') שכתב וז"ל "ואיך שיהיה שהעלו האחרונים ז"ל, שאזהרה מרובה וחיובא רמי על כל ת"ח העוסקים ולומדים בישיבה, ועל כל מלמדי התלמידים לקבוע למודם ממוצאי פורים עד הפסח, וללמוד בהלכות פסח ובהלכות שאר חגים כדי להיות בקיאים בהם יפה ולהיות מוכנים להשיב לשואלם דבר השייך למועד, ומכ"ש הלכות פסח שהרבה ספקות ייוולדו בו, כי הן בעוון שבזמן הזה בדורותינו נתמעטו הלבבות, והלואי שיספיק שלושים יום, ובלא"ה ראוי לכל ת"ח שלומדים בישיבה ראוי להם ללמוד בטור או"ח וביו"ד שהם הלכות מרובות לאין קץ, ובכל רגע ובכל שעה ישאלו מהם דבר הנוגע לאיסור והיתר, ובפרט מדיני שבת שהלכותיהם מרובים, וק"ל". ודפח"ח.

וכן נהג בעצמו מרן זצוק"ל וכמו שהעיד עליו בנו הרה"ג הרב דוד יוסף שליט"א בספר הגדה של פסח יחוה דעת (עמ' כ"א), שעוד ביום הפורים עצמו קודם שעות בין הערביים, נהג להתחיל לדרוש בהלכות הפסח, ובעוד יום פורים שהכל טרודים ועסוקים בענייני היום ומאריכים בסעודה ומפליגים במשתה הפורים, היה מרן האבא זצוק"ל מוסר בפני הרבים שיעור רחב יריעה העוסק בהלכות הפסח, ומנהגו היה להכריז ולפרסם בפרסום גדול את דבר השיעור ומועדו, כדי לעורר את העם ולזרזו ולקיים מאמר חז"ל ולעסוק בהלכות הפסח שלושים יום קודם החג.

וראה מש"כ בספר מעדני שמואל (סימן קי"ז סקי"ד), בשם הרב יעקב יוסף זצלה"ה בעל ה"תולדות יעקב יוסף", שאמר כי השאלות מחשש חמץ אשר מזדמנים בפסח הם תלויים במורה הוראה שבעיר, וכאשר המורה הוראה לומד הלכות פסח קודם לפסח לשם שמים וחושב ומאמין בעת לימודו כי בכח הלימוד שלו יגזור השי"ת לבני עירו, שלא יסובבו להם שום שאלות מחמץ ח"ו כל ימי הפסח, אזי בוודאי יצמח מזה תועלת ושמירה לבני עירו שלא יסובב להם ח"ו שום שאלות מתערובות חמץ בפסח.

ועיין בספר אהל שלמה (רבינוביץ עמ' נ"ה), שפעם אחת ביקש הגאון הצדיק מו"ה ישראל יצחק זצ"ל שהיה אב"ד, מהרב בעל "תפארת שלמה" מרדומאסק ז"ל, שיברך אותו שלא יהא לו שאלה על חמץ בפסח, ואמר לו שילמד קודם הפסח הלכות פסח בעיון היטב ויהיה בקי בהן, וזהו סגולה שלא יהיה לו ח"ו שום שאלה בפסח, ואמר הטעם כי השו"ע בא לפני השי"ת במרום ועומד וצווח עשו אותי תורה ואין לומדים אותי, ומחמת זה מגלגלים במרום שיהיה להרב שאלות, ובע"כ יהיה מוכרח ללמוד בשו"ע כדי שידע לפסוק השאלות, אבל כשלומדים מקודם אזי אין השו"ע מתרעם על הרב וא"צ לשאלות.

פרק ב קמחא דפסחא

  • מנהג ישראל מקדמת דנא, לתת לעניים "מעות חיטים" עבור הפסח[1], ובזמנם נהגו לתת קמח או חטים עבור אפיית המצות, אך כיום המנהג לתת כסף או שאר מצרכים עבור צרכי החג[2], והוא חיוב לכל תושבי העיר הגרים שם, לתת עבור עניי עירם דווקא[3] (ומכל מקום הרוצה לתרום גם לעניי עיר אחרת תבוא עליו ברכת טוב).

  • המנהג שגם תלמידי חכמים ואברכי כולל נותנים עבור קמחא דפסחא כפי יכולתם[4].

  • מותר לתת עבור קמחא דפסחא, ממעות מעשר כספים[5] (ויש אומרים שטוב שייתן מעט מכספו, ויוסיף ע"ז ממעות מעשר כספים[6]).

  • עני שקיבל מעות קמחא דפסחא, רשאי להשתמש בכסף עבור קניית בגדים לבני ביתו ושאר צרכיו[7].  

  • החובה מוטלת על רבני העיר ופרנסי הציבור, לעורר את העם לתת מהונם עבור קמחא דפסחא לעניי העיר, וכן לאלמנות ויתומים, וכך נהגו גדולי ישראל בכל הדורות, שהיו בעצמם הולכים לאסוף מעות קמחא דפסחא ביגיעה וטרחא רבה[8].

  • מי שהיה במחיצת קדשו של כ"ק מוהרא"ש זי"ע, היה רואה זאת בפועל ממש, שכבר החל מימי הפורים ואילך היה עסוק מאד לעשות כל מיני השתדלות כדי לאסוף מעות חיטים וקמחא דפסחא, והיה מעורר את כולם לתרום בעין יפה לצרכי הפסח, כי בזה מקיימים מצוות צדקה וגמילות חסדים בבת אחת[9].

ורגיל היה מוהרא"ש זי"ע לחזור ולומר, כי הנה בליל פסח כולם צועקים בקול רם "כל דכפין ייתי ויכול" – כל רעב יבוא ויאכל – אבל אומרים זאת בביתם מאחורי דלת נעולה, ואין מי שישמע זאת ויהיה יכול לאכול ולהשביע רעבונו, אבל ע"י שנותנים מעות חיטים וקמחא דפסחא קודם החג, ובזה מחיים משפחות רבות שאין להם צרכי הפסח לאכילה, אזי בליל פסח נשמע קולו של האדם בשמים – "כל דכפין ייתי ויכול", כי כולם רואים ומעידים שקיים זאת בשלמות, ובשכר זאת יחזור ויושפע עליו שפע גדול ברוחניות ובגשמיות[10].

וכן היה רגיל כ"ק מוהרא"ש זי"ע להזכיר הנהגתו בקודש של הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר ז"ל, שהיה עובר בין אנשי שלומנו ומתרים עבור קמחא דפסחא, ואמר לכל אחד: "או שאתה נותן או שאתה מקבל", וכך כולם תרמו[11].

  • רבנו ז"ל אמר (לקו"מ ח"א סימן ר"א) על הפסוק (משלי י' ב'), "צדקה תציל ממות" ר"ת "מצת", שע"י צדקה עבור מצות לעניים, ניצול ממות, וכתב מוהרא"ש זי"ע, שיש לומר הקשר לזה, ע"פ מה שמבואר בשו"ע (או"ח סימן תכ"ט), שמנהג ישראל לקנות חטים לחלקם לעניים לצורך פסח, ובני ישראל קדושים לקחו לעצמם את המנהג היפה הזה, והיום אין כמעט קהילה קדושה בין אחינו בני ישראל, שלא דואגים עבור מעות חטים לעניים, וזה לימוד זכות גדול מאד על כלל נשמות ישראל, שממש מוסרים את נפשם לדאוג שיהיה לעניים על צרכי החג: יין, מצות וכו', ולכן כל מי שדואג שיהיה מעות חיטים לעניים מובטח לו שימלא לו את השנה לטובה[12].

[1] מנהג זה יסודתו בהררי קודש, והוזכר כבר בירושלמי (ב"ב פ"א ה"ד), ובאור זרוע (ח"ב סימן רנ"ה), וכן הובא להלכה ברמ"א (שם ס"א) וז"ל "ומנהג לקנות חיטים, לחלקם לעניים לצורך פסח", ובאחרונים.

והנה הרמ"א כתב זה מיד לאחר מה שכתב מרן "שואלים ודורשים בהלכות החג שלושים יום", והקשו האחרונים מה הקשר בין דברי מרן בלימוד ההלכות, לענין קמחא דפסחא. ויש שתירצו שמגבית זו יערכו אותה בתוך השלושים יום, וכ"כ במהרי"ל, ונפק"מ שאם אדם נדר לצדקה סתם, יכול לתת עבור מגבית זו, וכ"כ האחרונים. ויש שאמרו תירוץ אחר, שהרי מרן כתב ללמוד את ההלכות, ובא הרמ"א לומר הרי בין כך ובין כך האדם יכנס לחג, אולם היאך יכנס ללא מצות ויין כדי לקיים את מצוות החג, ועוד שזו ההלכה הראשונה שיש לדאוג עבור העניים קודם, ואח"כ ללמוד שאר ההלכות.

[2] הנה אף שבירושלמי וברמ"א הנ"ל מוזכר חטים, מ"מ כתב המשנה ברורה (סק"ד), שבמדינתנו נהוג לתת קמח שעי"ז מקרב הנאתו יותר, ובכף החיים (סקי"ב) כתב, שבעיר הקודש ירושלים נהוג לחלק מצה. ולפ"ז הוא הדין שאר מוצרים ומצרכים עבור החג, וכן נתפשט המנהג, וכ"כ בנטעי גבריאל (ח"א פ"ד ס"א).

[3] הרמ"א כתב "וכל מי שדר בעיר שנים עשר חודש, צריך ליתן לזה", וכתבו האחרונים שהוא בדווקא, וכ"פ האליה רבה (סק"ה), החק יוסף (סק"ו), המטה יהודה (סק"ב), והכף החיים (סקי"א), אולם יש מן האחרונים שכתבו בשם הסמ"ק (מצוה רמ"ח), שהאידנא נוהגים בכל הצדקות בין לענין הבעלי בתים ובין לענין העניים, בשלושים יום, והביאו הב"י (יו"ד סימן רנ"ו) והרמ"א (שם בהגה) בשם יש אומרים, וכ"פ המשנה ברורה (שם). ונהרא נהרא ופשטיה, וכ"כ במטה יהודה (שם) וכ"פ בילקוט יוסף (עמ' צ"ו). ומכל מקום עני שאין דר בעיר שלושים יום, אף שאין מחויבים ליתן לו קמח לכל ימי הפסח בבת אחת, מכל מקום חייבים ליתן לו מצה בפסח כדרך שחייבים ליתן לו פת כל ימות השנה מזון שתי סעודות לכל יום ויום מימות החול שהוא שוהה בעיר, ובשבת מזון שלש סעודות כמש"כ ביו"ד (סימן רנ"ו ס"א). וכתבו האחרונים, שאם נכנס לעיר על דעת להשתקע לאלתר חייב לתת (וכן אם קנה דירה במקום), והוא הדין לעני שחייבים ליתן לו כשאר עניי העיר, אם דעתו להשתקע בעיר לאלתר.

[4] בשיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות ב') כתב, שמנהג קושטא שאפילו תלמידי חכמים שאינם פורעים מס נותנין חלק בזה, וכ"פ האליה רבה (סק"ה), החק יוסף (סק"ו), השלחן גבוה (אות ג'), שו"ע הרב (אות ה'), והטעם לפי שצדקה היא זו. וכ"פ המשנה ברורה (סק"ו), וכתב לעיין בפרי מגדים (א"א סק"ב), שהסתפק בזה והניח בצ"ע.

 ומאידך בספר יפה ללב (ח"ב סימן תכ"ט) הביא פלוגתא בזה, וא"כ יכול התלמיד חכם לומר קים לי כמאן דפוטר, וכן העלה בשו"ת יביע אומר (ח"ז חו"מ סימן י' סק"ז בהערה), שכן עיקר.

 ובכף החיים (סק"ז) העלה, שמכל מקום נראה, היכא דיש מנהג התלמידי חכמים ליתן, אין לשנות.

 ובילקוט יוסף (עמ' צ"ה), העלה במקום שהסכימו כל בני העיר שכל אחד יתן סך מסוים עבור קמחא דפסחא, מעיקר הדין אין בני העיר יכולים לכוף את הת"ח שבעיר לתרום עבור קמחא דפסחא לעניים, כאשר התלמידי חכמים טוענים שברצונם ליתן כפי הישר בעיניהם, ומיהו ראוי ונכון שגם תלמידי חכמים יצטרפו עם הכלל לתרום לקמחא דפסחא.

[5] הליכות שלמה להגרש"ז אוירבך (פסח עמ' ל'), וביאר בספרו שלמי מועד (עמ' ש"י) מכיון שבימינו אין קובעים סכום קבוע לזה, אינו כדין מס, ומסתבר שהכל מדין צדקה, וא"כ יכול ליתן מכספי מעשר (ומשמע שבמקומות ובקהילות שקובעים סכום לכל אחד, אינם יכולים ליתן מכספי מעשר, וצ"ע), וכך אמר הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, הובא בספר כשחר אורך (עמ' קע"ג), וכ"פ בילקוט יוסף (עמ' צ"א).

[6] כן דעת הגרי"ש אלישיב זצוק"ל (אשרי האיש עמ' שכ"ח), וכ"כ בספר שערי ימי הפסח (עמ' י"א).

[7] נשאל הגאון רבינו שלמה זלמן אוירבך זצוק"ל, ע"י מנהלי תומכי תורה בישיבה, שקבלו סכום מעות וכתב להם הנותן שהוא עבור קמחא דפסחא, האם עליהם להשתמש בהם לצרכי הקמח והמצות דוקא. והשיב רבינו, דכל צרכי החג לרבות בגדים וכו', הרי הם בכלל קמחא דפסחא.

     וכן נשאל הגאון רבי אלחנן הלפרין זצ"ל, אם מותר להשתמש במעות קמחא דפסחא לשלם חובות שונות מצרכי כל השנה המעיק עליו מאד, או שמא הכסף ניתן רק להוצאות הפסח. והשיב: ששמע הוראה בשם זקנו הדברי חיים מצאנז זצ"ל להתיר, ויסוד הדברים הוא מטעם דגם זה צרכי הפסח בכדי שישב על שלחן הסדר כבן חורין, משוחרר מדאגות החובות, הובא בספר ווי העמודים (עמ' ק"ב).

[8] כתב בספר ילקוט יוסף (עמ' פ"ט), שעל הרבנים ומורי ההוראה להסביר בדרשת שבת הגדול את גודל המצוה של חלוקת קמחא דפסחא לעניי ישראל כל אחד לפי ממונו, איש כמתנת ידו כברכת ה' אשר נתן לו, שזהו הפתח לגאולתנו ולפדיון נפשנו, וכמו שאמרו במדרש (תנא דבי אליהו רבה פכ"ג), "לא נגאלו אבותינו ממצרים עד שכרתו ברית ביניהם לגמול חסד איש לרעהו", וכמו שנאמר "נחית בחסדך עם זו גאלת".

וכך נהג החפץ חיים כמסופר בספר פרפראות לתורה, פעם באו פרנסי קהילת ראדין לביתו של רבם החפץ חיים וְקַבְלוּ על בני העיר על שמקשיחים לבם וממעטים לתרום עבור מגבית של מעות חיטים, שהקהילה אוספת לצרכי חג הפסח של עניי המקום, הציע להם החפץ חיים, שייכנסו לאסיפה גדולה את כל אנשי הקהילה, עשו ראשי הקהילה כמצות רבם וקראו את בני ראדין לאסיפה דחופה בבית המדרש הגדול, עלה החפץ חיים על הבימה ופנה להמוני הנאספים בדברים הבאים: רבותי! כידוע לכם הגעתי בעזרת ה' לשנות זקנה ושיבה, ולא ירחק היום שבו אקרא לעולם האמת כשיעמידוני לדין בישיבה של מעלה, יחקרו אותי בין השאר על התנהגות בני עירי במתן צדקה בכלל ובתרומת מעות חיטים בפרט, תארו נא בנפשכם מורי ורבותי, מה אשיב על כך בעולם האמת, אם אומר שאתם נותנים צדקה בנדיבות לב וביד רחבה, לא אהיה אלא כמוציא שקר מפי, ומעודי לא שקרתי במחשבה תחילה, ואם אומר שאינכם נותנים צדקה כראוי לבני אברהם יצחק ויעקב, יהא אולי זה חטא של לשון הרע שבו נזהרתי כל ימי כמפני אש, לכן אבקשכם, תשתדלו נא לתרום בעין יפה ובלב נדיב למגבית שאנו עורכים בעירנו למען העניים והנצרכים, ואז אוכל להעיד בבוא היום על בני קהילתי שקיימתם מצות צדקה וגמילות חסדים כדת וכדין.

     והעידו כן על רבי ישעיה מקרעסטיר זי"ע שהיה עושה צדקות רבות לאין מספר קודם הפסח.

     וכך העיד בגדלו על מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, בנו הרה"ג רבי דוד יוסף שליט"א (הגש"פ יחוה דעת עמ' כד') שכך נהג לעורר את העם בדרשותיו, והיה עוסק בזה בפועל ממש. והיה מזכיר כי הרמב"ן לא פתח את הלכות הפסח אלא בעניני קמחא דפסחא.

[9] והיה מזכיר תמיד המעשה על הרב הקדוש רבי נפתלי מראפשיץ זי"ע, שדרש בשנה אחת בשבת הגדול, ופנה אל קהל השומעים ואמר, מנהג מקובל בכל תפוצות ישראל שהרב מתחיל את דרשתו באיזה פלפול, בו הוא מתרץ את דברי הרמב"ם החמורים, גם אני לא ישנה מן המנהג ואציע לפניכם שאלה חמורה שהתקשיתי בדבריו, וזו תוארה.

בהלכות חמץ ומצה (פ"ו ה"י) פוסק הרמב"ם, שבפסח הכל חייבים באכילת מצה, והוא עוד מוסיף להלכה שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה מחוייב לשתות ארבע כוסות בליל פסח, ואילו בהלכות גניבה (פ"א הלכה א' ב') מבואר, שעל פי דין תורה אסור לגנוב כל שהוא וכל הגונב ממון משוה פרוטה ולמעלה הוא עובר על לא תעשה. עכשיו רבותי, שואל אני לפי פסקי הרמב"ם הללו מה יעשו העניים בפסח, מצות הם מחויבים לאכול, ארבע כוסות הם חייבים לשתות, מעות לקנות מצה ויין אין בידם, לגנוב ממון אסור, אז כיצד יקיימו  העניים את שני פסקי הרמב"ם האלה?

רבות נחבטתי בקושיא זו יגעתי ומצאתי עד שבאתי למסקנא, שרק אתם העשירים והאמידים יכולים לתרצה, תנו מעות חיטים בעין יפה חלקו צדקה לעניים ביד רחבה, ומאליהם יתיישבו שני פסקי הרמב"ם. הובא בספר ברכת חיים. ויש שהביאו כן מהגאון רבי צבי הירש מליסקא זצ"ל.

[10] שיחות מוהרא"ש לכל מועדי וחדשי השנה (עמ' ר"נ).

[11] שיחות וסיפורים למוהרא"ש זי"ע (סימן קכ"ג), והוסיף עוד (בסימן קכ"ד), שפעם אחת בשנת תשכ"ט כתב רבי לוי יצחק מכתב למוהרא"ש זי"ע לפני פסח, שהוא נמצא במצב קשה וחסר לו עוד הרבה כסף, כדי להשלים את ההתחייבויות שלו, ואין לו מאיפה לקבל, ולכן הוא מבקש ממנו שידאג לו, ונקב את הסכום וכו', והיה סכום גדול מאד, ותהלה לאל השיג לו את הסכום הזה, ואחר החג כתב למוהרא"ש זי"ע מכתב ארוך עם מלא ברכות והבטיח לו כמה הבטחות עבור זה.

[12] שיחות וסיפורים (סימן קכ"א).

פרק ג חודש ניסן

  • בכל ימי חודש ניסן אין נופלים על פניהם, ואין אומרים וידוי ותחנונים, מפני שכל החודש הם ימי שמחה לישראל[1].

  • אין מתענים תענית ציבור בחודש ניסן, ומנהג בני ספרד להתענות תענית יארצייט ביום פטירת אביו או אמו, ובני אשכנז אינם מתענים כלל ואפילו תענית יארצייט, אמנם חתן וכלה מתענים ביום חופתם[2].

  • אין מספידים בחודש ניסן מפני שמביא לידי צער ובכיה[3].

  • עליה לבית הקברות: כשחל יום השבעה או השלושים בתוך ימי חודש ניסן, לא יעלו לקבר משום שמביא לידי בכי ומספד, אלא ילכו לאחר חודש ניסן, אמנם ביום השנה (יארצייט) מותר לעלות לקבר, בתנאי שיזהרו שלא יבואו לידי צער בכי ומספד[4], ויש הנוהגים להקדים בכל שנה לילך בערב ר"ח ניסן, וכן הוא מנהג ירושלים[5] (ומכל מקום מותר לערוך אזכרה ולימוד בחודש ניסן ובחול המועד, ובלבד שיאמרו דברי תורה ויספרו בשבח מעשיו הטובים של הנפטר ולא יעוררו העם לצער ובכי[6]).

  • מותר ללכת להתפלל בקברי צדיקים בחודש ניסן ובחול המועד[7].

  • מנהג טוב לקרוא בכל יום החל מראש חודש ניסן פרשת הנשיא של אותו היום, וביום י"ג ניסן קוראים מתחילת פרשת בהעלותך עד "כן עשה את המנורה"[8], ועיין בהגדה של פסח עם פירוש אור זרוע (עמ' ט'), תפילה נוראה מכ"ק מוהרא"ש זי"ע לאומרה בכל ימי חודש ניסן.

  • מנהג בני ספרד לקרוא פסוקים אלו מתוך הסידור או מתוך החומש, ומנהג חסידים להוציא ספר תורה ולקרוא מתוכו ללא ברכה[9], וכן נהג כ"ק מוהרא"ש זי"ע לקרוא לאחר תפילת שחרית בין ברכו ל"עלינו לשבח" מתוך ספר תורה[10].

  • ואמר מוהרא"ש זי"ע, שבהגיע חודש ניסן ראוי לאדם להתעורר מאד במדת ההתחדשות, להתחדש מאד בעבודת השם יתברך ולהיות כבריה חדשה ממש, היינו לשכוח את העבר שלו ולעשות התחלה חדשה, כי כל הענין של חודש ניסן הוא מדת ההתחדשות, וכמו שכתוב (שמות יב' ב'), "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה".

ומאת ה' היתה זאת שיום הולדת רבנו ז"ל חל בראש חודש ניסן, כי כל ענינו של רבינו ז"ל הוא ענין התחדשות להתחיל מ"עכשיו", להיות כבריה חדשה ממש, ומדה זו הוריש לנו רבינו ז"ל להתחדש תמיד בכל עת, ולכן מן השמים סובבו שיחול יום הולדת רבנו ז"ל ליום ראש חודש ניסן, כי אז מאירה מאד מדת ההתחדשות[11].

[1] מסכת סופרים (פרק כ"א הלכה ג'), שבולי הלקט (ס"ס ר"ח), הרוקח (סימן רמ"ה), טור ושו"ע (סימן תכ"ט ס"ב), שהרי בא' בניסן הוקם המשכן, ושנים עשר נשיאי שבטי ישראל הקריבו את קרבנם לי"ב יום, נשיא אחד ליום, וכל אחד מהנשיאים היה עושה יו"ט ביום הקריבו לחנוכת המזבח, ולמחרת שהוא יום י"ג בניסן היה יום אסרו חג שלהם (כן ביאר בספר המנהגים, והובא בעולת שבת ובמור וקציעה, וכ"כ השכנה"ג בשם מהרי"ל), ויום י"ד בניסן הוא ערב פסח, ולאחר מכן שבעת ימי הפסח, ויום כ"ב הוא אסרו חג, ויצא רוב החודש בקדושה, ובחזו"ע (עמ' ב') הביא בשם ספר מעשה רוקח (ריש פסחים), והחיד"א בכסא רחמים (דף סד ע"ג), ע"פ מסכת סופרים (שם הלכה ב'), שבנין בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו יהיה ביום  טוב ראשון של פסח (ר"ה יא: ל. – ובזוה"ק רעיא מהימנא פרשת פנחס), "כי בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל", וחנוכת בית המקדש שתהיה נמשכת שבעת ימים תתקיים לאחר הפסח, כי אין מערבים שמחה בשמחה, ונמצא שכל ימי החודש הם ימי שמחה, ע"ש.

[2] דעת מרן השו"ע לחלק בין תענית ציבור ליחיד שרק תענית ציבור אסור, וכ"כ בשיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות ג'), הפרי חדש והמטה יהודה, וכ"כ בשו"ת בית דוד (או"ח סימן נ"ט), שהמנהג בסלוניקי להתענות ביום השנה של אביו או אמו בימי ניסן, כדעת מרן הב"י, וכ"פ בשו"ג (סק"ד), בשו"ת שואל ונשאל (סימן ע"ה), ובחזו"ע (עמ' ה'), שכן עיקר לבני ספרד. אולם הרמ"א בהגה כתב "ונהגו שאין מתענים בו תענית כלל", וכ"כ במטה משה (סימן תשס"ט) בשם מהרי"ו, ולכן בני אשכנז אין מתענים כלל אף לא תענית יארצייט כל חודש ניסן, ואף בערב ר"ח אייר (למעט תענית חלום, ותענית בכורות בע"פ), משנה ברורה (שם סק"ט י').

והנה הרמ"א (סימן תקע"ג ס"א) כתב, שאם יש לו נישואין בניסן מתענה ביום חופתו, ואפילו ביום ר"ח ניסן (מפני שהוא יום תענית צדיקים שנפטרו בו נדב ואביהוא), וכ"פ המשנה ברורה (שם וסימן תכ"ט סק"י), מכל מקום לבני ספרד אין להתענות ביום ר"ח ניסן, אף לאלו שנוהגים להתענות ביום חופתם, וכן העלה בחזו"ע (עמ' ו בהערה), והוסיף (עמ' ז') שמנהג הספרדים ועדות המזרח בא"י, שאין החתן והכלה מתענים כלל ביום חופתם שיום טוב שלהם הוא, ואין לשנות.

[3] שו"ע (שם), ומיהו מספידים תלמיד חכם כל זמן שלא נקבר, ואף בערב פסח אחר חצות מותר להספידו, שו"ע (יו"ד סימן ת"א ס"ה) כה"ח (סימן ת"כ אות א', וסימן תכ"ט סקכ"ה), ביאור הלכה (סימן תקמ"ז ד"ה שמותר), אלא שיאמר המספיד שמקצר הוא בדברים מפני חודש ניסן, ואעפ"כ מספיד משום כבוד התורה (ארחות רבינו ח"ב עמ' א' בשם הסטייפלר זצוק"ל). וכ"פ בילקוט יוסף (פסח ח"א עמ' ס"ב), והוסיף שגם כיום יש לנו דין תלמיד חכם לפי ערך הדור, ע"ש.

[4] הנה יש בזה חילוקי מנהגים יש מקפידים שלא לעלות כל החודש, ויש מתירים, ונראה שהכל תלוי באם יבואו לידי צער בכי ומספד, וכן העלה בילקוט יוסף (עמ'  ס"ח), ועיין עוד בבא"ח (פרשת וישב סכ"ב), גשר החיים (סכ"ו את ו'), שו"ת מלמד להועיל (יו"ד סימן קמ"ד) תשובות והנהגות (ח"ב סימן ס"ה), חזו"ע (חנוכה עמ' י"ב), נטעי גבריאל (פסח ח"א עמ' נ"ד) ובספר שערי ימי הפסח (עמ' ה'), ועוד.

[5] כן הוא בספר שיח יצחק אלפייה (דף קע"ז:), ובספר ישמח משה (עמ' לד), והביא מנהג זה מרן בשו"ת יבי"א (ח"ד יו"ד סימן ל"ה), ובחזו"ע אבילות (ח"ג עמ' רי"א).

[6] ספר צפנת פענח, ובספר שארית יעקב, ובספר צפיחית בדבש, ושכן עיקר, וכן העלה בילקוט יוסף (עמ' ס"ו).

[7] בא"ח (שם), וכ"כ בשו"ת דבר יהושע (ח"ב סימן פ'), שהרי לא בא על הקבר לתקן מנוחת הנפטר, אלא להתפלל על החיים שיהיה הנפטר מליץ יושר בעדם, וכן נהגו חסידי חב"ד ברוסיה ללכת על קבר כ"ק האדמו"ר מהרש"ב נ"ע ביום ב' ניסן, ע"כ.

 ואף שי"א שנשמות הצדיקים לא נמצאים בר"ח בחוה"מ בשבת ויו"ט, מכל מקום כתב בילקוט יוסף (שם עמ' ע"א), שאין זה מוכרח, ופוק חזי מאי עמא דבר שהולכים לקברות צדיקים בשבתות וימים טובים בחוה"מ ובראש חודש, ואין חוששים לזה שהצדיק אינו שם, ואין ללמד דברי הסוד להמון העם, דאף אם חלק מנשמת הצדיק עלתה למרום, מ"מ עדיין יש משהו שם, ועוד שאף אם הצדיק איננו יודע שבא אצלו עתה כדי לעורר עליו רחמים לפני השי"ת, ידע מכך לאחר מכן, ובזכות האמונה בכח התורה של הצדיקים יזכה לישועה, והביא שגם האריז"ל שלח את מהרח"ו להתפלל על קברי הצדיקים בחול המועד, ורק לא נשתטח, עיין בשער הגלגולים בהקדמה, ובשער רוה"ק (דף לח:), ע"ש. וכ"כ לי כ"ק מוהרא"ש זי"ע "הזמן הכי טוב ללכת על קברי צדיקים זה בערב ראש חודש, ובחמשה עשר לחודש, כך גילה האריז"ל, כי אז הנשמות יוצאים על הקבר, עם כל זאת כפי קטנותינו, מתי שרק נבוא לקברי צדיקים, נזכה לכל התיקונים, ובפרט אצל רביז"ל, יכולים להיות בשבת ובימים טובים, רביז"ל אמר שהוא תמיד יהיה עמנו (יום ה' תענית אסתר התשס"ח).

[8] השל"ה (ריש מסכת פסחים) כתב מנהג זה ע"פ המדרש, וכ"כ האליה רבה (סימן תכ"ט סק"ו), חק יעקב (סק"י), שו"ע הרב (סט"ו), משנ"ב (סק"ח), כה"ח (סקכ"ב), וחזו"ע (עמ' ג').

[9] כך נהגו הגה"ק מאפטא וראפשיץ, ובעל הבני יששכר, ובעל הדברי חיים מצאנז והייטב לב זי"ע כמש"כ בליקוטי מהרי"ח (ח"ג הנהגת חודש ניסן), ובשו"ת תורת יקותיאל (סימן מ"ו), ובספר נימוקי או"ח (סימן תרס"ט), וכ"כ בשו"ת מהרי"ץ דושינסקי (סימן ל"ב), ובשו"ת הר צבי (או"ח סימן ס"ט), שכן הוא מנהג קדמון בירושלים ואין לפקפק על מנהג זה, שהרי כל שקורא בו ללא ברכות, אין בו איסור, ואף היחיד מותר להוציאו לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום (כמו שנהג האריז"ל), וכך נהגו החסידים, ואף שהגאון הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (או"ח סימן ט"ז), כתב לאסור בזה, מכל מקום בחזו"ע (עמ' ג'), כתב שאין דבריו מוכרחים, ויישב מנהג זה בטוב טעם ודעת, אמנם סיים שמנהג הספרדים לקרוא מתוך החומש.

[10] שיחות מוהרא"ש למועדי השנה (עמ' רנ"ה), והוסיף שקריאה זו מסוגלת מאד לכל מיני דברים, ובפרט למציאת הזיווג ולשלום בית, ע"ש.

ואמר עוד כ"ק מוהרא"ש זי"ע, שבי"ב ימים ראשונים של חודש ניסן מסוגל לבקש ולהתפלל על כל חדשי השנה כולה, וכמובא בספרים הקדושים שי"ב ימים ראשונים של חודש ניסן מכוונים כנגד י"ב חדשי השנה, ויכולים לפעול אז השפעות טובות לכל השנה כולה, כגון בא' ניסן על חודש ניסן, בב' ניסן על חודש אייר וכן הלאה, כל חודש לפי עניינו, ע"ש.

[11] שיחות מוהרא"ש למועדי השנה (עמ' רנ"א והלאה), ע"ש.

פרק ד ברכת האילנות

  • היוצא בימי ניסן ורואה אילנות המלבלבים ומוציאים פרחים מברך: "בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם"[1], וברכה זו היא שבח והודאה להשם יתברך על התחדשות הבריאה ופריחת העצים ופירותיהם עבור טובת בני האדם[2], והמתיקו טעם על פי הסוד משום שישנן נשמות המשוטטות בעולם בחודש ניסן ומגולגלות בפירות האילן, ועל ידי ברכת האילנות זוכות לעליה ותיקון נפלא ועל ידי זה נשפע עלינו שפע רב טוב וכו'[3].

  • מצוה מן המובחר להיות מהזריזים המקדימים לברך ברכת האילנות בראש חודש ניסן[4], וכך נהג מוהרא"ש זי"ע, ואם לא הספיק יכול לברך כל החודש לכתחילה[5], ואם לא בירך ונזכר בחודש אייר, יכול לברך כל עוד האילן מלבלב בפרחיו[6].

  • מותר לברך ברכת האילנות בראש חודש ניסן שחל בשבת, ואין לחוש לאיסורי שבת (תולש, בורר, הוצאה), אולם מהיות טוב עדיף לחוש לדעת המקובלים ולברך בימות החול אם אין חשש שיפסיד הברכה[7], וכן נהג כ"ק מוהרא"ש זי"ע, וכן היה נוהג מרן הגר"ע יוסף זצ"ל לדחות ברכת האילנות למחרת ראש חודש, ונימוקו עמו הואיל ומעלת ברכת האילנות "ברוב עם" עדיפה על מעלת ברכת האילנות בראש חודש[8].

  • המנהג שגם נשים מברכות ברכת האילנות[9].

  • די מצד הדין לברך על שני אילנות מאכל ממין אחד, והמברך על מיני אילנות שונים הרי זה משובח[10], אולם בשעת הדחק כשיש לו רק אילן אחד, וחושש שאם ימתין יפסיד הברכה, יכול לברך על אילן אחד[11].

[1] ברכות (מג:), הרמב"ם (פ"י  מהלכות ברכות הלכה יג), טור ושו"ע (סימן רכ"ו ס"א).

[2] הרא"ה בספר פקודת הלויים (ברכות מג:), ושיטה מקובצת (שם).

[3] כן הוא בזוהר הקדוש (פרשת בלק דף קצו:), מורה באצבע (אות קצ"ט), חסד לאלפים (אות כ"ג), כף החיים (סימן רכ"ו סק"ו). ובספר מעשה חמד הביא שמרן הסטפיילר זצוק"ל אמר פעם לתלמיד חכם אחד לאחר שבירך, שברכה זו מסוגלת ליראת שמים, שהרי ע"י ברכה זו יתעורר להתבונן בנפלאותיו יתברך, איך שמאין נתהוו פריחה ולבלוב הפירות, וע"י אמונה זו יתאמץ ליראה אותו יתברך.

[4] פשוט, מדין "זריזין מקדימין למצוות", חזו"ע (עמ' כד), והוסיף שאין להשהות הברכה כדי לברך בציבור, שהרי דין "זריזין" קודם לדין "ברוב עם".

[5] חזו"ע (שם) שהרי "היוצא בימי ניסן שנינו".

[6] כן הוא בספר האשכול (עמ' ס"ח), שכתב "ולאו דוקא, ביומי ניסן אלא בזמן שרואה הפרח, פעם ראשון בשנה", וכ"כ הריטב"א (ר"ה יא.), בצדה לדרך (דף לז.), וכ"כ עוד ראשונים, וכ"פ המשנ"ב (סימן רכ"ו סק"א), ובשו"ת השיב משה (סימן ח'), ובחזו"ע (עמ' כ"ה). ואף שעל דרך הסוד צריך לברך דוקא בימי ניסן, וכן הוא במועד לכל חי (סימן א' אות ט'), וכ"כ הגאון רבי יוסף חיים (לשון חכמים ח"א סימן מ"ב) ומרן החיד"א (ברכ"י סק"ב), וכן העלה השדי חמד (מערכת ברכות ר"ס ב'), דסב"ל, מכל מקום כתב בחזו"ע שכל זה למצוה מן המובחר, ומעיקר הדין כל שהאילנות בפריחתם יכול לברך.

[7] הנה בענין ברכת האילנות בשבת ישנם כמה חששות: א. תולש – כ"כ בספר כף החיים (סימן רכ"ו סק"ד), בשבת ויום טוב אין לברך ברכת האילנות שמא יקח בידו הפרחים ושמא יתלוש, אמנם בשו"ת באר משה (ח"ג סימן מ"ג אות ב') העיר, שהרי בברכת האילנות אין צריך לנגוע באילנות כלל, ואין לגזור גזירות מדעתנו, שמא יתלוש, וכ"פ בשו"ת לב חיים (ח"ב סימן מ"ד), והביא ראיה ברורה מן המדרש (בראשית רבה פרשה כט), "מעשה בחסיד אחד שיצא לכרמו בשבת וראה עוללה אחת ובירך עליה", וכן העלה בחזו"ע (עמ' כ'), והביא שכך נהג הגרש"ז אוירבך (הובא בספר הליכות שלמה עמ' רפ"ט). ב. בורר – בכף החיים שם הוסיף, שלפי דברי המקובלים שע"י ברכת האילנות מברר ניצוצי קדושה, מן הצומח, ישנו איסור נוסף משום "בורר" בשבת, ובחזו"ע (עמ' כ"ב), תמה שמנין לו שבענין רוחני כזה שייך "מלאכת בורר", שהרי כל המלאכות למדנו ממלאכת המשכן, וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכן העיר בספר מעשה ניסים כדורי (עמ' קי"ב), והוכיח עוד שגם ע"פ הקבלה אין בזה חשש איסור, וסיים שכן הורה למעשה בשנת התשנ"ה שחל ר"ח ניסן בשבת, וברכנו בשבת ברכת האילנות ברוב עם, כמנהגינו תמיד לברך ביום ר"ח.

 אמנם להלכה מרן כתב, שלכתחילה מהיות טוב יש לברך ברכת האילנות בימות החול כשאין חשש שיפסיד הברכה (כגון שנזכר בסוף חודש ניסן בשבת וחושש שישכח).

[8] הובא בהגדה של פסח יחוה דעת (עמ' כ"ו). ומה שנהג בשנת התשנ"ה היה משום הוראת שעה שאין לחשוש לחששות הנ"ל. וכן העלה בשו"ת אור לציון (ח"ג פ"ו תשובה ה'), שכן המנהג, ובספר פסח בציון (עמ' כז), ובהליכות מועד (עמ' מ"ז), שכן מנהג בני ספרד לחוש לדעת המקובלים, וכן נוהגים חלק מבני אשכנז (קובץ מבית לוי חודש ניסן עמ' א').

[9] שהרי לא שייך בזה מצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות, כיון שלא הזמן גורם למצוה אלא לבלוב האילנות, טורי אבן (מגילה כ:), וכ"פ בשו"ת הר צבי (או"ח סימן רכ"ו), חזו"ע (עמ' י'), שו"ת אור לציון (ח"ג עמ' ס"ו), והליכות מועד (עמ' מ"ד) והוסיף, שאמנם לא נהגו הנשים להתאסף יחד ולחפש אילנות כמנהג הגברים, שהרי כל כבודה בת מלך פנימה, ומ"מ אם נזדמן לה לראות אילנות תברך.

[10] פתח הדביר (סימן רכ"ו סק"א), דסגי ב' אילנות ממין אחד, וכ"כ בספר גדולות אלישע (סימן רכ"ו אות ה'), ובחזו"ע (עמ' י"ד).

[11] הנה מרן בחזו"ע (פסח שם) בהערה, העלה שאין לברך על אילן אחד, דסב"ל, אמנם בחזו"ע ברכות (עמ' תנ"ח) שיצא ארבע שנים לאחר מכן, האריך בזה והעלה שאף שלכתחילה נכון לברך על שני אילנות, מ"מ אם לא מוצא אלא אילן אחד שמוציא פרח יברך עליו בשם ומלכות, ומשנה אחרונה עיקר, וכ"פ בילקוט יוסף (פסח ח"א עמ' קל"ז), וכ"כ בשו"ת בצל החכמה (ח"ו סימן ל"ו), שכן מצא גירסאות כמה ספרי ראשונים "אילנא", וכ"כ בתשובות והנהגות (ח"א סימן קצ"א), וכן העיד בשו"ת רבבות אפרים (ח"ח סימן ע"ז), שראה להגר"מ פיינשטין שבירך ברכת האילנות על אילן אחד, וכן בירך הגרש"ז אוירבך זצוק"ל, וכן מובא בשם הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, שמעיקר הדין די באילן אחד (ישא יוסף ח"ב עמ' ס"ט, ובאשרי האיש ח"ג עמ' שכ"ה).

פרק ה שבת הגדול

    • שבת שלפני הפסח נקרא "שבת הגדול", מפני הנס שנעשה בו[1], כי פסח שיצאו בו ממצרים חל אז ביום חמישי בשבת, ובשבת שלפניו שהוא יום עשרה בניסן, נצטוו לקחת שה לבית אבות לצורך קרבן פסח, וכשעשו כן ישראל, נתקבצו בכורי מצרים אצל ישראל ושאלום מה מעשיהם, ענו להם ישראל: שהוא זבח פסח, שעתיד הקב"ה להרוג את כל בכורי מצרים, ולכן נצטווינו לתת מדם הקרבן על שתי המזוזות והמשקוף, כדי להינצל ממכת בכורות, ומיד הלכו הבכורות לאבותיהם ולפרעה, ודרשו לשלח את ישראל ממצרים, כדי שלא יהרגו בגללם, אך נתקלו בסירוב מוחלט, והחלו במלחמה זה עם זה, ונהרגו רבים ממצרים, שנאמר "למכה מצרים בבכוריהם", היינו שהמצרים הוכו על ידי בכוריהם, וכשראו המצרים כך, החלו להכין עצמם להילחם ולנקום להשמיד להרוג ולאבד את ישראל, חס ושלום, וה' יתברך הגן עליהם, והחלה את מצרים בתחלואים רבים ומשונים ובייסורים גדולים, עד שהיו שיניהם קהות ומעיהם מתחתכים והוכרחו לסגת אחור, ועל ידי כך ניצלו ישראל.

    ועל שום זה נקרא שבת זו "שבת הגדול", כי יום גדול הוא לישראל שניצולו מאובדן וכיליון חרוץ, ח"ו[2].

    • מוהרא"ש זי"ע היה רגיל בכל שבת הגדול לחזור על דברי מוהרנ"ת ז"ל (לקוטי הלכות נט"י שחרית ה"ב), ששבת הגדול נקרא על שם התגלות הניסים שהיו ע"י תפילה שנקראת "גדול", וכמו שכתוב (דברים ד' ז') "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קראנו אליו", כי זו גדולתנו שהשם יתברך שומע תפילתנו, ומשנה את הטבע ע"י תפילתנו, כמו שנאמר אצל אלישע הנביא (מלכים ב, ח' ד') "ספרה נא לי את הגדולות אשר עשה אלישע", ואמרו חז"ל (מגילה כז.) "ואלישע דעביד ברחמי הוא דעביד", נמצא שכל הניסים שעשה אלישע היה ע"י תפילה הפועלת ניסים, ושינוי הטבע נקרא "גדול", והכל התחיל ב"שבת הגדול" כידוע, כי זה אחד מהניסים שפעלו ע"י תפילתם הגדולה, וכל הניסים והישועות שמאירים ונמשכים באמצע השבוע, כבר מתחילים מיום השבת שלפניו, ולכן נקרא "שבת הגדול", על שום הנס שנמשך ממנו בימי השבוע בליל הסדר[3].

    • בשבת זו יש הנוהגים לומר "שבת הגדול מבורך"[4].

    • ההפטרה בשבת הגדול היא "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים", בין שחל שבת הגדול בערב פסח, ובין שחל קודם לכן, משום שאומרים בה "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" כי "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל"[5].

    • חובה קדושה להתאסף ברוב עם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, כדי לשמוע דרשת רבני ישראל "בשבת הגדול" בכל אתר ואתר, ועל הרבנים להורות לעם את הדרך אשר ילכו בה, בדיני פסח והלכותיו המרובים, ועריכת הסדר כמשפטו, לדעת מה יעשה ישראל, וירחיבו את הדבור גם באגדה ובסיפור יציאת מצרים, ופירושי ההגדה של ליל פסח להזכיר גבורת ה' ונפלאותיו[6].

    • כתב הרמ"א (סימן ת"ל), "והמנהג לומר במנחה ההגדה מתחילת "עבדים היינו", עד "לכפר על כל עוונותינו"[7], ועיין בהגדת אור זרוע (עמ' יד), תפילה נוראה ונפלאה לאומרה בשבת הגדול.

    • ואמר מוהרא"ש זי"ע, שעל כן דייקא בשבת הגדול שמקיימים הפיכת השולחן ע"י שאוכלים במקום אחר מן הרגיל, (עיין שיחות הר"ן שיחה פ"ח), ונשמרים מאד שלא יתפזר חמץ בכל הבית, באותה העת צריכים לשמור מאד שלא יבוא לידי כעס וקפידות בבית ח"ו, שלא יכעס על האשה והילדים אם אין כל דבר מסודר על מקומו, כי כעס מקלקל שפע הממון והפרנסה, ועיקר העשירות תלויה בשמירה מכעס, ועל כן אם רוצים לתיקון השולחן ולקבל שפע קודש לפני חג הפסח, עליו לשמור מאד מכל מיני כעס וקפידות, ולהנהיג את הבית דווקא בשבת זאת בשמחה ובנחת יתירה, ואז לא יחסר לו שום דבר כלל[8].

    [1] טור ושו"ע (סימן ת"ל). ויש עוד טעמים נוספים לקריאת שם זה "שבת הגדול", לפי שבאו לרמז על מה שכתוב בתורה "ממחרת השבת", יניפנו הכהן, שהוא יום פסח, ולא שבת בראשית להוציא מלב הצדוקים, וזה שאמרו שבת הגדול על השבת שלפני פסח, "מכלל דאיכא קטן", הוא יום של פסח דאתא אבתריה שהוא שבת באופן יחסי לגבי שבת הגדול, כי ביום טוב הותרה מלאכת אוכל נפש, כ"כ בספר אורים גדולים (לימוד כד') ובשו"ת שמן המור (יו"ד ס"ס ט"ו), ובבני יששכר (דף לד:), ועיין עוד בהליכות שלמה (עמ' ל"ג בהערה) שחיזק טעם זה. ובספר ילקוט יוסף (עמ' רט"ז) קיבץ כ"ב טעמים לקריאת שבת זו "שבת הגדול". וכן האריך בזה בספר פסח בציון (עמ' מ"ד), ע"ש.

    [2] מדרש שוחר טוב (מזמור קל"ו), זוהר הקדוש (פרשת בשלח דף מ"ה ע"א), תוספות (שבת פז:), בית יוסף (סימן ת"ל). וכן הוא במחזור ויטרי (סימן רנ"ט עמ' רכ"ב), ובספר המנהיג (דף עג.), ארחות חיים (בתחילת הלכות חמץ ומצה), כל בו (סימן מ"ז).

    [3] שיחות מוהרא"ש למועדי השנה (עמ' רס"ב).

    [4] כ"כ החיד"א במחזיק ברכה (סימן ת"ל סק"כ), שכן מנהג המדקדקים, והביאו בכף החיים (סק"ב), ובמועד לכל חי (פ"א סי"ט), ובכתר שם טוב (ח"ג עמ' ב') (ובספר נתיבי עם כתב, בשם המחזיק ברכה לומר "שבת הגדול שלום"), ועיין בשו"ת בית דוד (סימן קסב) שכתב לבאר מדוע הביאו הטור והשו"ע דין זה אף שאין דרכם להביא אלא מה ששייך לענין דינא, משום שמצוה היא לזכור ניסי השי"ת, לפיכך כתב כן שהוא כמו דין, ע"ש. ולכן באמירת שבת הגדול מבורך יש בו גם כן ענין להזכיר ניסי השי"ת, ולכן מה טוב ומה נעים להמשיך במנהג יפה זה, וכ"כ בספר חכמה ומוסר (אות קל"ד), ובחזו"ע (עמ' ל'), ובשו"ת אור לציון (ח"ג פ"ה ס"ב). (ובהנהגות ופסקים לרבינו יוסף חיים זוננפלד ז"ל (פסח ס"ה), כתב, "דרכו של רבינו היתה לברך את רעיו בשבת שלפני הפסח בנוסח, א'גוטן שבת הגדול", וכ"כ הרב יהוסף שוורץ ז"ל במנהגי הספרדים בירושלים).

    [5] מטה משה (סימן תקמ"ב) בשם רבו המהרש"ל, וכ"כ בסידור היעב"ץ, וכן הוא בספר הפרדס לרש"י (סימן כ"ה) ובאור זרוע (ח"ב סימן שצ"ג), וכ"כ בשו"ת מים חיים (רפופרט קונ' אוצרות חיים דף סח.), וכן המנהג בירושלים, וכ"כ הגרי"מ טוקצינסקי (בספר ארץ ישראל עמ' ס"א), וכן מוכח מדברי מרן החיד"א, ובזכור לאברהם (סימן ת"ל), וכן נהג הגאון בעל השואל ומשיב, וכ"כ באמרי פנחס (אות תרע"ט), שו"ת מנחת אלעזר (ח"א סימן ל"ה), ארחות רבינו (פסח אות א') שכן נהג החזו"א, וכ"כ הפסק"ת (עמ' ד') שכן מנהג העולם, וכ"פ בחזו"ע (עמ' ל').  (ויש אומרים שרק כשחל שבת הגדול בערב פסח מפטירים וערבה, כ"כ הלבוש ובשו"ע הרב (ס"ג), וכן מנהג בעלזא וחב"ד, ויש אומרים להיפך שרק כשלא חל בערב פסח מפטירים "וערבה").

    [6] עיין בפרדס הגדול לרש"י (סימן י"ז), ובשבולי הלקט (סימן ר"ה), שכתבו הטעם שנקרא "שבת הגדול", לפי שמתקבצים ובאים קהילות גדולות, לשמוע הלכות גדולות, ומפני שמאריכים בדרשה הלכות ביעור חמץ, ועשיית המצה ואפייתן, ודיני ההגעלה והסדר של ליל פסח, ונראה בעיני העם שהיום גדול וארוך יותר מיום אחר, לכך נקרא "שבת הגדול". והמפרשים כתבו עוד טעם לקריאתו בשם שבת הגדול, כי הרב הגדול שבעיר, דורש ברבים בשבת זו, להודיע לעם את חוקי האלקים ואת תורותיו בהלכה ובאגדה, וזהו "שבת הגדול", שבת של הגדול.

    וכ"כ האחרונים: הב"ח בשם מהרי"ל, מ"א (סימן תכ"ט סק"א) המשנה ברורה (שם סק"ב), כה"ח (סק"ד), שעכשיו נוהגים לדרוש בשבת הגדול (כשאין ערב פסח חל בו, דאז צריך להקדים בשבת הקודם), ולפני חג הסוכות, בשבת שובה, והעיקר להורות לעם דרכי ה' ללמד המעשה אשר יעשון וכו'. וכ"כ בחזו"ע (עמ' ל"א) ע"ש.

    [7] ומקורו בראבי"ה (סימן תכ"ה), לפי שבו הייתה התחלת הגאולה והניסים, ואפילו אם חל שבת הגדול בערב פסח, וכ"כ בלבוש, ובשו"ע הרב, מקור חיים (ס"ב), קצשו"ע (סימן ק"ז ס"ג), אמנם המ"ב בבה"ל (שם), הביא בשם הגר"א שלא היה נוהג בזה, משום דאיתא בהגדה "יכול מבעוד יום" (והרמ"א ס"ל דהיינו לאומרה דרך חובה, אבל יש בזה שכר כלומד תורה), וכ"כ המור וקציעה (כאן), וכ"כ בחזו"ע (עמ' ל"ב בהערה), שמנהגינו דלא כהרמ"א בזה. 

    [8] שיחות מוהרא"ש למועדי השנה (עמ' רס"ד והלאה).

פרק ו זהירות ממשהו חמץ בפסח

  • איסור חמץ בפסח חמור ביותר משאר איסורים שבתורה, שהרי – א. איסורו איסור כרת[1]. ב. חל על החמץ איסור הנאה[2]. ג. איסורו גם בבל יראה ובל ימצא ברשותו בפסח[3].

  • חמץ בפסח אסור באכילה אפילו במשהו, ואף אם נתערב בימי הפסח בתבשיל, נאסר כל התבשיל אפילו במשהו חמץ[4], ואע"פ שבשאר איסורים שיעורו בשישים, מכל מקום גזרו חז"ל אפילו במשהו, משום שחיובו כרת, ועוד משום שרגילים בחמץ כל השנה, גזרו הרחקה יתירה לבל יכשלו בו[5].

  • נשאל הרדב"ז (שו"ת ח"ג סימן תקמ"ו), מה נשתנה חמץ בפסח מכל איסורים שבתורה, שהחמירה תורה עליו להצריכו בדיקה ושריפה, ולחפש אחריו בחורים ובסדקים, ולעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, והוסיפו חכמים לאסרו אף בכל שהוא, מה שלא מצינו כדוגמת דבר זה בכל איסורים שבתורה.

ולאחר שמפלפל בזה מיישב הרדב"ז וזה לשונו "ועל כן אני סומך על מה שאמרו חז"ל במדרשות, כי חמץ בפסח רמז ליצר הרע, והוא שאור שבעיסה, ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו, ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו, ואפילו כל שהוא לא בטיל, והרי זה אמת ונכון", עכ"ל.

  • מפורסם בשער בת רבים, מה שמביאים בשם האריז"ל, שהנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה[6], ומוהרא"ש זי"ע הקשה, "ואם תאמר, הרי אנו רואים בני אדם אחר הפסח חוטאים רחמנא לישזבן? ונכשלים במה שנכשלים וכו'? כל זה מפני שאינם שמחים עם מצות מצה שאכלו בפסח, כי אם אדם היה שמח, הקדוש ברוך הוא בעצמו היה שומר אותו מחטאים ועוונות, ולכן אני מאד מבקש אותך, תעשה כל מה שביכולתך להיות רק בשמחה כל השנה, שזכית לאכל מצה בפסח, ולא נכנס בפיך אפילו משהו חמץ, ובשמחה זו תהיה שמור כל השנה מכל רע" [7] (מכתב מיום כ"ג ניסן התשס"ח).  

[1] דכתיב (שמות יב טו) "כי כל אוכל חמץ, ונכרתה הנפש ההיא מישראל".

[2] ואף חמץ של גוי אסור בהנאה, ולכן אסור להריח מריח של חמץ, כגון העובר ליד מאפיה של גוי בפסח, אסור להריח ריח הלחם הטרי ושאר דברי מאפה של חמץ, אע"פ שאין כוונתו ליהנות, ביאור הלכה (סימן תמ"ג ד"ה אפילו), הליכות שלמה (פ"ד הי"ב) וכן אסור להאכיל בהמה חיה ועוף בחמץ.

ומי שיש לו אקווריום של דגים בפסח, צריך לדעת שהמזון לדגים עשוי מתרכובת חמץ, ומכיון שחמץ בפסח אסור בהנאה, אסור לתת לדגים בפסח, ולכן יש לקנות תולעים יבשים המתאימים למאכל לדגים, ויש לברר זאת בחנויות דגי נוי.

[3] ולכן אסור להשאיר ברשותו חמץ במשך כל ימי הפסח אפילו לזמן קצר, והמשאיר חמץ ברשותו עובר בשני לאוין דאורייתא:  "ולא יראה לך חמץ, ולא יראה לך שאר חמץ בכל גבולך" (שמות יג ז), ונאמר "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם" (שם יב יט). ואף שהוציאו מן הבית, למחסן וכדומה, כל שהחמץ נשאר ברשותו ובאחריותו, הרי זה חייב עליו.

[4] גמרא (פסחים כט:), רמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"א ה"ב), טור ושו"ע (סימן תמ"ז ס"א), אף שמן התורה הוי השיעור בשישים, מכל מקום מדרבנן אסור במשהו בין במינו ובין שלא במינו, ואינו בטל אפילו באלפי אלפים, ואסור אף בהנאה וחייב לבערו ולשרפו.

[5] רש"י פסחים (שם ד"ה שלא במינו), מ"א (שם בריש הסימן), מ"ב (סק"א), ועיין בשו"ת חכם צבי (סימן פ"ו) שביאר מדוע צריכים לשני הטעמים. ויש אומרים שהטעם של איסור במשהו הוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין לאחר הפסח, מ"ב (שם).

[6] המקור לזה הובא בבאר היטב (סימן תמ"ז ססק"א) בשם האריז"ל, ועיין בספר אמרי פנחס להרה"ק מקוריץ (אות תרפ"ח), שהקפיד על הבאר היטב שהעתיק דברי האריז"ל, "מובטח שלא יחטא", כי איך אדם מובטח מחטא, ובכתבי האריז"ל מובא, רק "יועיל לו שלא יחטא", ובכף החיים (שם) כתב שלא מצא כן בכתבי האריז"ל, אלא בספר משנת חסידים (מסכת ניסן פ"ג אות ד'), בנוסח קצת שונה, אמנם בספר ישמח משה (פרשת ואתחנן) הביא מאמר הנ"ל כדברי הבאר היטב, וכן הוא בספר יסוד ושורש העבודה (שער ט' שער הצאן פ"ז), וכ"כ האדמו"ר ממונקאטש בספרו דברי תורה (ח"ב סימן קל"ד), ובחלק ו' (אות פ"ו) הביא מקור לדברי האריז"ל מדברי הזוהר הקדוש (פרשת כי תצא דף רפ"ב), ע"ש. ועיין עוד בספר פסקי תשובות שכתב ד' דרכים בביאור דברי האריז"ל.

[7] וסיים וז"ל "ובזה הסברתי מה שאמר הבעל התניא זי"ע כששאלו אותו, למה לא הכניס בהגדה שלו את הפסקא "חסל סדור פסח", ענה ואמר כי פסח אף פעם לא נגמר, אלא זה נמשך על כל השנה, והענין הוא, כי הרגע שאדם זכה לאכל מצה שבעת ימים, שזה מאכל של רפואה, מאכל שהחדיר בו אמונה, יש לו כח להחזיק מעמד כל השנה, ולכן ההארה של חג הפסח נמשך לאדם על כל השנה", ע"כ.

פרק ז חומרות בפסח

  • בספרים הקדושים איתא, שיש להחמיר בכל החומרות בפסח[1], ואין ללעוג על שום מנהג וחומרא שנוהגים עדה מבני ישראל, ואמר הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זי"ע, שכל החומרות שישראל מחמירים ונוהגים בפסח הם תכשיטים לקדושה[2], וכן הובא בשם האריז"ל, שיש להחמיר בכל החומרות בפסח[3], ולכן יש מקפידים שלא לאכול דברים מסוימים, אע"פ שאין בו חשש חמץ כלל, וכן יש המקפידים מאד שלא לאכול אצל אנשים אחרים בפסח.

ומאידך רבינו ז"ל הזהירנו מאד מחומרות יתירות ובפרט בפסח,  ואמר (שיחות הר"ן שיחה רל"ה), "וגם בעניין החומרות יתירות בפסח, לא היה מסכים כלל על המרבים לדקדק יותר מדי ונכנסים במרות שחורות גדולות, והאריך בשיחה זו… שאין צריכים לחפש אחר חומרות יתירות ושגעון ובלבולים אפילו בפסח", ע"ש[4].

ולכן כל אדם מוכרח לשמור על מנהג אבותיו ורבותיו הקדושים, גם אם אינו מבין את טעם החומרא, ומאידך עליו ליישב דעתו ולהתייעץ עם מורה הוראה מוסמך לפסוק בהלכות אלו, עד היכן יש לו לנהוג בחומרות בפסח, וידע מה עיקר הדין ומהו חומרא, ולא יצער את הבריות שאינם נוהגים כמנהגו, כגון אביו ואמו, אשתו ובני ביתו[5].

  • ופירש הרה"ק אשר מסטולין זי"ע סמיכות הפסוקים (שמות לד יז – יח) "אלהי מסכה לא תעשה לך" – "את חג המצות תשמור", ולכאורה מה פירוש הסמיכות זה לזה, וביאר דהרבה פעמים מרוב ההקפדה על החומרות בפסח באים הרבה פעמים לידי כעס, והרי חז"ל אמרו "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", לכן רמזה התורה שמוטב שלא לשמור כ"כ בכל מיני חומרות וקפידות, מאשר לכעוס חלילה הנרמז ב"אלהי מסכה", כי כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה[6].

[1] כן משמע בשו"ת הרדב"ז הנ"ל, וכך ביאר בדעתו מרן החיד"א בספרו שמחת הרגל (פסח לימוד א'), וז"ל "עיניך לנוכח יביטו שהרב ז"ל, פשפש ולא מצא טעם לחומרות החמץ אשר החמירה התורה ורבותינו ז"ל טפי משאר איסורים על פי הפשט וההלכה, והוצרך לסמוך עצמו על הרמז כי החמץ רומז ליצר הרע, כמבואר היטב בדבריו, ונמצא הרמז של החמץ הוא הפשט, כי כל החומרות האלו באו לעורר את האדם שצריך להתרחק מאד מאד מן היצר הרע ולחפש בחורי וסדקי לבו, אם שמץ דבר נמצא בו למהר ולבערו ולשורפו באש התורה ולהיזהר מאד בבל יראה ובבל ימצא כולי האי ואולי ינצל ממנו" ע"כ.

 ועיין מה שכתב בשו"ת מן השמים (סימן ע'), "מצות איסור חמץ הרי היא ראשונה שנצטוו בה ישראל כולם, וקבלוה עליהם באהבה ובחיבה ובריעות, והחמירו בכלליה ובפרטיה וכו', וכל המאריך בדקדוקיה מאריכין לו ימיו ושנותיו", ע"כ. וכן כתב בספר אמרי פנחס (אות רס"ז) להחמיר בכל החומרות, כי בחינת פסח הוא ביטול עבודה זרה. ועיין עוד בספר נטעי גבריאל בהקדמה (עמ' יז והלאה) שהאריך בזה, והביא כמה עובדות מגדולי ישראל למעשה.

[2] הובא בספר "מי השילוח" מהרה"ק מאיזביצה זי"ע (בליקוטי ש"ס), ע"ש.

[3] שו"ע הרב (בנספח לשו"ע שלו ח"ו סימן ו'), בשם האריז"ל, שיש להחמיר בכל החומרות בפסח.

[4] עיין בספר מעדני שמואל (סימן ק"י סקמ"ב), שהביא בשם הרה"ק מאוסטראה נכד הרה"ק רבי ייבי, שמאמר חז"ל "כל הפורץ גדר ישכנו נחש", קאי אף על המחמירין יותר מכפי הגדר שגדרו חכמים, שזה נקרא ג"כ "פורץ גדר ישכנו נחש", ע"ש, וכן הוא באמרי פנחס (שם), שהקפיד שלא להחמיר חומרות יתירות יותר מהשו"ע, וחומרא שלא נזכרה כלל בשו"ע, לא רצה להחמיר אף בפסח, ועיין עוד בנטעי גבריאל (שם עמ' כ"ב והלאה) מש"כ בזה.

ומסופר שפעם אחת עמד אחד מחסידי הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר זצ"ל, וראה היאך שרבו הקדוש מחמיר מאד בדקדוקי הפסח, שרצה להוריד את החיטים לפסח שעטפו אותו בשק שהיה תלוי בחבל שהשתלשל מהתקרה כדי לשאת את החיטים לטחינה, ולצורך זה כדי לנתק את החבל, ביקש סכין של פסח דייקא, והחסיד הרהר אחר החומרות היתירות של רבו, פנה הרה"ק מקאזמיר זצ"ל, ואמר לו "חמץ בפסח במשהו", כלומר "במה שהוא", כל אדם כפי מה שהוא ולפי מדרגתו כך חובת זהירותו בפסח.

[5] ומסופר על הרה"ק ר' אהרן מבעלז זי"ע, כשערך את הסדר יחד עם אמו, וכאשר אכל מהמרק לקחה אמו מצה ופוררה לתוך המרק שלפניו ונתנה לו לאכול, והרה"ק אכל מהמרק שבצלחת ולא טעם מהמצה השרויה בו, ולאחר מכן שאלו תלמידו כיצד העיז לאכול "שרויה" בפסח, ענה ואמר לו הרה"ק, מצות כיבוד אב ואם היא מהתורה, ואילו מנהג איסור אכילת מצה שרויה בפסח הוא חומרא ומנהג חסידים, ואין חומרא מבטל מצוה מהתורה, ולכן אכל מהמרק כדי שלא לבייש את אמו, ישמע חכם ויוסיף לקח.

[6] הובא בספר ארץ החיים, וכתב הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זי"ע בספרו דרך פיקודיך (מצוה יג אות ד) וז"ל "אפשר מדרבנן יש להחמיר באכילת הפסח שלא להאכילו למי שאמרו חז"ל שהוא כאילו עובד עבודה זרה, וכגון (שבת קה:), "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", וביותר "כל המשבר כלי בחמתו, יהיה בעיניך כאילו עובד ע"ז".

ופעם הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זי"ע ראה פעם את בנו הרה"ק רבי משה זי"ע, כועס על המשרתת שהכניסה מצה בתוך המרק, וחרה לו הדבר, שאינה מקפדת על חומרת שרויה, נענה הרה"ק מקוריץ ואמר לבנו "כבר מותר לך לאכול את המצה"…שכוונתו לומר, שמשהו כעס גרוע יותר מאכילת שרויה בפסח.

פרק ח ניקיון הבית

  • מנהג ישראל תורה לנקות את הבית ואת החצר שלושים יום לפני חג הפסח מכל חשש חמץ[1], וכתב מרן החיד"א בספרו "יוסף אומץ" (אות תרצ"ט) וז"ל "ישראל קדושים הם, ומנהגם לגרר החמץ בכל מקום שהוא, אפילו מהכתלים והכיסאות וכיוצא… ואף שחומרות אלו גדולות הן עד מאד, וכמעט ללא צורך, מכל מקום מנהג יפה הוא לבער החמץ בכל מה שאפשר", וכבר פסק מרן השו"ע (סימן תמ"ב ס"ו), "נהגו לגרר הכתלים והכיסאות, ויש להם על מה שיסמוכו[2]".

  • יש שנהגו לסייד וללבן הבתים לצורך הפסח, ובפרט במקומות המלוכלכים בחמץ, ויש לזה סמך מן המשנה שכך היו עושים בבית המקדש לפני הפסח[3] (ומ"מ אין זה מעיקר הדין, שהרי הלכלוך שעל הקירות נפסל מאכילת הכלב).

  • ואמר הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע שהמלאכים היוצאים מתקיעת שופר בראש השנה מן קשר"ק – ר"ת – תקיעה שברים תרועה תקיעה, היוצאים להמליץ טוב על ישראל, הם המלאכים הנבראים ע"י ישראל העמלים בנקיונות הפסח – קראצ'ן (גירוד), שאב'ן (החלקה), רייב'ן (שפשוף), קאשער'ן (הכשר הכלים) – ר"ת קשר"ק – והם הממליצים טוב על ישראל[4].

  • על הבעל להכיר טובה לאשתו על עבודתה הקשה לקראת הפסח[5].

  • "כל מקום שאין מכניסים בו חמץ כל השנה, אין צריך בדיקה", מכאן למדים שאין חיוב לנקות במקומות שאין שום חשש שהגיע לשם חמץ, אלא אם כן קיים חשש שמא החביאו הילדים הקטנים שבבית כל מיני חמץ במקומות אלו, ואף על פי כן אין צורך להזיז ארון כבד מאד, על מנת לנקות מתחת הארון ומאחוריו, שהרי התורה לא צוותה אלא עד היכן שידו מגעת ותו לא, ומכל מקום אם ודאי ישנו חמץ במקום שאין ידו מגעת שם לנקות ולהוציא החמץ, אזי ישפוך שם חומר פוגם, שיפסול את החמץ מאכילת כלב[6].

  • בשעת ניקיון הדלתות והמשקופים, יש להיזהר שלא יגיעו מים על המזוזות, מחשש שמא יפסלו.

  • יש להיזהר ולנקות היטב בקיפולי הגומי בדלתות המקרר, כי מצוי שם הרבה פירורי חמץ בעין[7].

  • ירחצו היטב משחקי התינוקות שנדבק בהם חמץ.

  • ינקו היטב את המגבעות והשטריימל.

  • יש להיזהר לנקות את הרכב מבעוד מועד, קודם שיקח ברכבו מוצרי מזון וכלים המיועדים לחג הפסח[8].

[1] שהרי שלושים יום קודם הפסח, ישנו חובת ביעור למי שלא יהא בביתו בפסח, וכ"פ מרן בשו"ע (סימן תל"ו ס"א), ולכן אז הוא הזמן להתחיל לנקות החמץ ולבערו.

[2] ובפרט נשים צדקניות שמקפידות בזה יותר מן האנשים, שהרי ע"י כח האמונה החזקה שלהם, אינן מסוגלות לסבול חמץ ושאור המרמז על כפירות, יצר הרע, ולכן מדקדקות ומחמירות בזה יותר מן הנצרך, ועיין בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן קל"ו), שכתב בתו"ד, "והייתי חוץ לחדר לימודי, כי גרשוני נשים צדקניות המכבדים ליו"ט של פסח ע"כ לא יכולתי להאריך בכל הצורך", וכן הוא בשו"ת ערוגות הבושם (סימן קל"ח), וידוע המעשה שסיפר הרה"ג שמשון פינקוס זצ"ל, שפעם ה"בית הלוי" מבריסק זצ"ל, ראה פעם את אשתו משפשפת את הקיר לפני פסח, פחד ה"בית הלוי" שלא ישאר מהקיר כלום, אמר לה שתפסיק, ענתה לו אשתו "אם היינו סומכים עליכם, כבר היינו אוכלים לחמניות בפסח".

[3] הגאון בן איש חי בשו"ת תורה לשמה (סימן תק"ט) נשאל וזת"ד: "מנהג העולם שיש רבים שדרכם לסוד את ביתם בסיד פעם אחת בשנה או פ"א בשתי שנים, אך דרכם לעשות זאת קודם חג הפסח ולא קודם סוכות, והנה באמת אמרו "מנהג ישראל תורה הוא" ולכן רצינו לדעת אם יש בזה איזה טעם מספיק? תשובה: הטעם של מנהג העולם הוא פשוט, מפני שבפסח האדם דר בחדריו ולכן מסיידים קודם חג הפסח, כדי שידורו בחג בסיוד חדש ונקי, ויש בזה כבוד יום טוב, אך בסוכות דרים בתוך הסוכה ואין בסיוד ההוא כבוד יום טוב, שרק יום אחד של שמחת תורה נכנס לבית, וא"כ גם זה האיש ודאי עדיף טפי לסייד קודם חג פסח, דאיכא בזה כבוד יום טוב, וקרא כתיב "בכל דרכיך דעהו" שהאדם צריך לעשות גם עניינים הגשמיים "לשם שמים", ויתלה הכל בצורך מצוה, וזהו דומה לענין תוספת מחול על הקודש, וכ"ז אני כותב כפי טעם הפשוט הנגלה והנראה במנהג העולם. מיהו באמת מצינו במתניתין דמידות (פ' ג' משנה ד') דתנן "אחד אבני הכבש ואחד אבני המזבח וכו' ומלבנים אותם (בסיד) פעמיים בשנה אחת בפסח, ואחת בחג, וההיכל פעם אחת בפסח" וכו' וכתב תוי"ט – כל הבנין גם יחד קוראו ההיכל ע"ש, הרי כי בביהמ"ק מסיידין הבנין פעם אחת בפסח, ועל זה ודאי יש טעם למה בפסח, ואולי מפני שקודם בימות החורף היו גשמים רבים שיורדין ומעבירין את הסיד, ומפסח ואילך אין מצויים גשמים בימי הקיץ, והגם כי ימצא הרבה בניסן ובאייר, ג"כ מ"מ לכבוד יום טוב מקדמים לעשות הסיד קודם פסח.

וסיים "ומי יודע אם יש ג"כ עוד בזה טעם נסתר, א"כ המנהג שנוהגין העולם בביתם לסייד קודם פסח הוא כמנהג שהיו נוהגין בבהמ"ק, ועל כן האי גברא המדקדק במצות ומיישר אורחותיו לא ישנה ממנהג העולם בזה, ואם ירצה לעשות ב"פ בשנה לסוד גם קודם סוכות, הוא רשאי בשלו". ע"כ.

וכן הובא בספר אלף כתב ווערבוי, שמנהג הסיוד החדרים לפסח, הוא ענין אחד עם גירוד הכתלים המוזכר בשו"ע ובראשונים, ויש להם על מה שיסמוכו.

[4] הובא בספר מיכלא דאסוותא, ועוד. וכתב בספר יסוד יוסף, שבכל טורח שמטריח האדם לצורך מצוות שנוהגים בחג הקדוש הזה, והוא עייף ויגע בטורח הזה, אזי בעסק זה, הוא הורג ומכרית כל המזיקים נגע בני אדם שנבראו בהוצאת שז"ל, ע"ש.

[5] נטעי גבריאל (פ"ז סי"ד), שזה גורם לחיזוק שלום הבית, וזו דרכה של תורה.

[6] כן הוא בשו"ע בכמה מקומות (סימן תל"ג) בסעיף ג', שבודק החמץ במקומות שיש לחוש שמא הכניסו בהם חמץ, אבל מקומות שמסתמא אין מכניסים בהם חמץ אינם צריכים בדיקה, וכן להלן ס"ד, לגבי חורי הבית שאין יד האדם מגעת שם, וכן חורים הנמוכים פחות משלשה טפחים, אינם צריכים בדיקה, אא"כ תינוקות מצויים שם. וכן להלן ס"ז, "חור שבין יהודי לחבירו כל אחד בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו ודיו", ע"ש באחרונים.

אמנם אין צריך להשתמש בחומרים מסוכנים מאד, כגון חומצה, "סנט מוריץ" וכיו"ב, שאין חיוב לנקות עד כדי כך וכל שנה משרד הבריאות מפרסם שלא להשתמש בחומרים מסוכנים כאלו, וכבר קרה מקרים שילדים קטנים שתו מהם ח"ו, וכן הידיים של הנשים נעשים בהם חורים עי"ז, ודי בחומרים רגילים הנמצאים בכל בית הפוגמים את החמץ.

[7] הגרי"ש אלישיב בספר אשרי האיש (עמ' שנ"א).

[8] כן הזהיר בכל זה בנטעי גבריאל (ח"א עמ' קפ"ד), ע"ש.

פרק ט הכשרת הכלים לפסח

  • כבר פשט המנהג בכל ישראל, לייחד כלים להשתמש בהם אך ורק בימות הפסח[1], ולא להשתמש בפסח בכלים שהשתמשו בהם בחמץ בשאר ימות השנה, אף שהוכשרו ע"י הגעלה וליבון, וכן נהגו להחמיר בכלי זכוכית, וכך כתב בספר הקדוש יסוד ושורש העבודה (שער ט' הצאן פ"ד), "וביותר צריך לזרז ולהיזהר כל הירא והחרד לדבר ה', שלא ישתמש בפסח בכלים שנשתמשו בהם חמץ כל השנה ונתכשרו ע"י הגעלה, דהיינו כלי בדיל ונחושת, כי בלתי אפשר לנקרם היטב בסדקים הקטנים שבהם, בענין שלא ישאר בהם משהו חמץ על כל פנים, ויותר טוב לאכול בפסח בקערות ודלבקאות של כלי חרס חדשים".

וזה לשון קודשו של כ"ק מוהרא"ש זי"ע "נכון מאד לקנות סירים חדשים לכבוד חג הפסח, בשביל מאה או מאתיים שקלים, צריכים להביא סיר שבישלו בזה כל השנה חמץ ולהכשיר את זה שיש על זה הרבה פקפוקים, על כל דבר יש כסף אבל לא לקנות כמה סירים, ומנהג ישראל שיש לכולם כלים מיוחדים על פסח, ולכן תראה להיזהר בזה מאד"[2] ע"כ, ישמע חכם ויוסף לקח.

  • אמנם כשיש לו כלי מסוים של חמץ, ורוצה להשתמש בו בפסח, ואין לו אפשרות לקנות חדש, אזי צריך להגעילו ולהכשירו לפסח[3] (ורבים מבני אשכנז נוהגים לעשות הגעלה בכלים חדשים קודם הפסח מחשש בליעות חמץ וחומרים שאינם כשרים[4]) ועתה נבוא לבאר דיני הגעלת הכלים:

  • לפני הכשרת הכלים לפסח, צריך לנקותם היטב בכל החריצים והגומות ובדפנות הכלים ומאחורי ידיות הסירים וכל כיו"ב[5].

  • יש להמתין 24 שעות ללא שימוש כלל בכלים[6] (המתנה מעת לעת שלא יהיו הכלים בני יומן).

  • ההגעלה מועילה רק לכלי מתכת, אבל כלי חרס חרסינה או פורצלן, לא מועילה הגעלה[7] (והוא הדין שמועילה הגעלה לכלי פלסטיק וכפי תשמישן הכשרם, ויש המחמירים בזה[8]).

  • כלי זכוכית: לבני ספרד די לנקותם היטב מכל לכלוך ואין צורך כלל להגעילם ולאחר מכן מותר להשתמש בהם בפסח בין בקרים בין בחמים. ולבני אשכנז כלי זכוכית דינם ככלי חרס ולא מועיל להם הגעלה, אלא יצניעם עם כלי החמץ עד לאחר הפסח[9].

  • הכלל בדיני הכשר כלים הוא – "כבולעו, כך פולטו", דהיינו שצורת הכשר הכלי הוא כדרך שבלע הכלי את החמץ, כך הכשרו[10], וכגון:

  1. כלי שמשתמשים בו באוכל קר, הכשרתו ע"י שטיפה והדחה במים קרים[11].

  2. כלי צלייה ואפיה באוכל חם ויבש, הכשרתם ע"י ליבון חמור עד שיהו ניצוצות אש ניתזים מהם[12] (לפחות 371 מעלות[13]).

  3. כלי בישול רוטב ונוזלים שבלעו מכלי ראשון, הכשרתם ע"י הגעלה במים רותחים בכלי ראשון שעל האש[14] (וחובה להקפיד שבמשך כל זמן ההגעלה יהיו המים מעלים בועות[15]). וכשהכלי בלע מכלי שני, צריך להכשירו בכלי שני (מים רותחים בחום שהיד סולדת 71 מעלות).

ח. יש לשטוף כל הכלים בצונן לאחר ההגעלה, מיד כשמוציאים אותם מן המים הרותחים[16].

ט. במקומות שיש הגעלה ציבורית לכל מאן דבעי, אין להכשיר שם כלי חמץ, אא"כ יש שם מורה הוראה בקי המפקח על כל הנעשה שם שיעשה כדת וכדין ללא כל פקפוקים[17] (ולכל הפחות יראה הכלי למורה הוראה אם הוא ראוי להגעלה, וכיצד להגעילו[18]).

י. צריך להקפיד להקדים ההגעלה לפני זמן איסור חמץ[19], ויש מקפידים לעשות כן שלשה ימים לפני חג הפסח[20].

  • כלי חמץ שלא עתיד להשתמש בהם בפסח, אין צורך להכשירם, ואם הם נקיים מחמץ אינו צריך לעשות שום דבר רק להניחם במקום סגור[21], ואם אינם נקיים מחמץ, אם מוכרם לגוי אין צורך לנקותם ולשפשפם היטב, אלא די לנקותם מהחמץ הגלוי, ולהצניעם בארון סגור באופן שלא ישתמש בהם בפסח[22].

[1] וראוי להעיר על הצורך לסמן היטב את כלי הפסח, אילו מהם חלביים, ואילו מהם בשריים ואילו פרווה, כי מצוי ששוכחים את זה משנה לשנה, כיון שלא משתמשים בהם תדיר שוכחים את ההבדל, ולכן צריך לסמנם, שערי ימי הפסח (עמ' פ"א).

[2] שו"ת ירושת הפליטה (ס"ס כ'), ובספר תבואות שמש (שפירא סימן ד' אות ו'), וכ"כ בילקוט מעם לועז (פרשת בא בסוף דיני הגעלה), שכך משמע מדברי הפוסקים שרצוי שייחד אדם כלים מיוחדים לפסח, כי ישנם הרבה דינים בהגעלה שצריך לדקדק בהם, ויש מקום לחשוש מחסרון בקיאות להכשיר בכל דקדוקי ודיני הגעלה, ועל ידי שיש לאדם כלים מיוחדים לפסח, חוסך הרבה מכשולות, ותבוא עליו ברכה, וכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ג סימן ט"ז), וכן העלה הפסקי תשובות (עמ' צ"ד), נטעי גבריאל (פרק ס"ג ס"א), ובהליכות מועד (עמ' נ"א). (ועיין בפיוט "אלהי הרוחות", ליוצרות בשבת הגדול, שחברו רבי שמואל מפלייזא שהיה מגדולי הראשונים, שכתב על הסכינים, "אם אפשר לעשותן חדשים הן משובחין", ועיין במ"א סימן תנ"א סק"ו ובט"ז סק"ה).

[3] וכתב הפסקי תשובות (עמ' צ"ד בהערה), ששמע שהיו גדולי ישראל שהקפידו להגעיל איזה כלי של חמץ לצורך פסח (שנקיונו היטב נעשה בקלות), כדי שלא תשתכח תורת הגעלה.

[4] משמרת שלום (יו"ד סימן קכ"א סקי"ב), חזו"א (יו"ד סימן מ"ד), שו"ת הר צבי (יו"ד סימן ק"י), מועדים וזמנים (ח"ד סימן רפ"ב), פסקי תשובות (עמ' צ"ה).

[5] ספרי הובא בהרא"ש פרק כל שעה, ולמד כן מדכתיב "אך" את הזהב ואת הכסף", מכאן שצריך להעביר החלודה, וכן הוא בספר העיטור, ובספר המכתם, שו"ע (סימן תנ"א ס"ג), שהלכלוך חוצץ בין המים לכלי, חזו"ע (עמ' קל"ה), ועוד שהרי פעולת ההגעלה וההכשרה מועילה להפליט את החמץ הבלוע בכלי, ולא לנקות את החמץ בעין. וכלי אלומיניום שמצוי בתחתיתן כעין כתמים שחורים, צריך לנקותם עד כמה שאפשר, ומה שלא הצליח ע"י שפשוף רב אינו מעכב, וכ"כ בחידושי דינים שבסוף ספר חיים וחסד (אות ס"ד), דהוי שחרות בעלמא, וכ"כ הט"ז (סק"ו) שאם יש שחרות שאי אפשר להוציאו לגמרי ואין שם ממש רק מראה לחוד, גורר מה שאפשר ויגעילנו, וכ"כ החק יעקב, והמקור חיים, והשו"ע הרב, והחיי אדם, וכ"פ הכף החיים (סקמ"ח), ובחזו"ע (עמ' קל"ו). והוסיף בשם האחרונים, שכלים שהכשרם ע"י ליבון אין צריך לנקותם מחלודה, לפי שהאש שורפת הכל, כמש"כ הכנסת הגדולה (יו"ד סימן ק"כ הגב"י אות נ"ג), והט"ז  (סק"ז).

[6] לדעת מרן השו"ע (סימן תנ"ב ס"ב) לפני זמן איסור החמץ, אין צריך להקפיד שהכלי יהא אינו בן יומו, וכ"ש אם יש במים שישים נגד הכלים, ורק לאחר שעה שישית בערב פסח יש להקפיד בזה, או כשמגעיל כלי בשר וחלב ביחד, וכ"כ בשו"ת יבי"א (חי"א יו"ד סימן י"א), ע"ש, אולם הרמ"א (שם), כתב שנהגו שלא להגעיל שום כלי בן יומו, ואף בין בשר לחלב או מחמץ, ואפילו כשהוא לבדו או קודם שעה חמישית, משום שבשעת ההגעלה הכלי פולט את הבליעה שבו לתוך המים הרותחים, ויש חשש שיבלע הטעם זה בחזרה, וכל שהסיר בן יומו יכול לאסור את הכלי בחזרה, אבל כשהוא אינו בין יומו אינו אוסר משום שהטעם פגום, וכן נהוג להורות ובפרט בהגעלות ציבוריות, כי שלא יהא מכשול לאחרים.

[7] שו"ע (סימן תנ"א ס"א), לגבי כלי חרס, ובסעיף כ"ג לגבי כלי פורצלן, ולכן צריך להצניעם ולא להשתמש בהם בפסח, והטעם, כיון שכלי חרס ופורצלן בליעתם מרובה ופליטתן מועטת, דהיינו החמץ הבלוע בהם לא נפלט מיד גם כשעושים הגעלה, אלא יוצא מעט מעט, ויש חשש שבפסח הכלים יפלטו את החמץ הבלוע בהם, ולכן לא מועיל להגעילם. ולגבי כלי חרס שהשתמשו בהם רק בצונן, נחלקו הפוסקים האם מועיל להגעילם, דעת האור לציון (ח"ג עמ' קי"ב), שאסור להשתמש בהם, אולם דעת מרן הגרע"י זצוק"ל (חזו"ע עמ' קמ"ט), שמותר להשתמש בכלי חרס, אם שימושם רק בצונן, ע"י הגעלה או עירוי ג' ימים, ע"ש.

[8] לגבי כלי פלסטיק, יש פוסקים הסוברים שאין מועיל להם הגעלה, כ"כ בשו"ת אג"מ (ח"ב סימן צ"ב), ושו"ת להורות נתן (ח"ו סימן ס"ט), כיון שהוא חומר חדש שלא היה בזמן חז"ל, ואפשר שדינו ככלי חרס שלא מועיל בו הגעלה, אולם בשו"ת חלקת יעקב (ח"ב סימן קס"ג), העלה שמהני להני כלים הגעלה וכפי תשמישם הכשרם, וכ"פ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ד ס"ו), ובשו"ת שאלי ציון (ח"ב סימן כ"ג), ובשו"ת ארץ טובה (סימן ל"ט), ובשו"ת שרידי אש (ח"ב סימן ק"ס), שכבר נהגו העולם כך, וכ"פ בחזו"ע (פסח עמ' קנ"א) ובשו"ת אור לציון (ח"ג פ"י תשובה י"ג), שכלי פלסטיק מועיל להם הגעלה וכפי תשמישם הכשרם (ולא חיישינן דחייס עלייהו פן יתפקעו ברותחין, כמש"כ בשו"ת קנין תורה (סימן פ"ד), משום שמכיון דאזלינן בתר רוב תשמישן וכתשמישן כן הכשרם ולא חייס עלייהו), וכ"כ בהליכות מועד (עמ' נ"ב), ששאל להגרי"ש אלישיב זצוק"ל ואמר לו שאם היתרא בלע, אפשר להקל להכשירם, אמנם אם בלע נבילות וטרפות אין להקל, והרי חמץ לדעת הרבה פוסקים נחשב להיתרא בלע, וע"ע בפסקי תשובות (עמ' קכ"ז).

[9] רבינו אברהם אב"ד בספר האשכול (ח"ג עמ' ק"מ) כתב, הואיל ושנינו באבות דרבי נתן (פרק מ"א הלכה ו'), "כלי זכוכית אינו בולע ואינו פולט", לכן די להם בשטיפה והדחה בצונן בלבד להכשירם לפסח, ואין צריך להגעילם ברותחים, וכ"פ הרשב"א (סימן רל"ג), והרא"ש והמאירי והר"ן (פסחים ל:), והתוס' (עז. לג. בשם ר"ת), והראבי"ה (סימן תס"ב) ועוד, וכך פסק מרן השו"ע (סימן תנ"א סעיף כ"ז), והעידו כל גאוני ספרד שכן המנהג בא"י וגלילותיה, וכמבואר בכנה"ג, ובפר"ח ובשלחן גבוה ובשער המפקד, וכ"פ בחזו"ע (עמ' קנ"ב), שכן המנהג אצל הספרדים ועדות המזרח. אולם האור זרוע (ח"ב סימן רנ"ו), כתב שדין כלי זכוכית ככלי חרס שאין מועיל להם הגעלה, וכ"כ התרומת הדשן (סימן קל"ב), שכן מנהג אשכנז להחמיר, וכ"פ הרמ"א בהגה (ס"ס תנ"א), אמנם ישנם קהילות של בני ספרד שקבלו חומרת הרמ"א בזה שלא להגעיל לכתחילה כלי זכוכית, כן הוא בשדי חמד (מערכת ה' סקכ"ט) שו"ת רב פעלים (ח"ג או"ח סקכ"ט), שמנהג אנשי בגדד להכשיר כלי זכוכית בעירוי ג' ימים.

[10] כן נאמר בתורה בפרשת מלחמת מדין (במדבר לא כג), "כל דבר אשר יבוא באש תעביר באש וטהר, אך במי נדה יתחטא, וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים", ומזה אנו לומדים שהכשרו של הכלי כדרך תשמישו – "כבולעו כך פולטו", גמרא עבודה זרה (עו:), וכ"פ מרן השו"ע (סימן תנ"א ס"ה), ע"ש.

[11] כ"פ מרן השו"ע (שם סכ"ה), שכל כלי השתיה בין צלוחיות ובין כוסות מותרים בשטיפה… ואע"פ שלפעמים נותנים בהם לחם חם, כיון שרוב תשמישם אינו אלא בצונן, סגי בשטיפה שלא הלכו בכל כלי אלא אחר רוב תשמישו, אמנם הרמ"א בס"ו כתב, שהמנהג להגעיל כל כלי שתיה אע"פ שתשמישן בצונן, משום שלפעמים משתמשים בהם בחמין, וכן המנהג להגעילם, ובדיעבד סגי להו בשטיפה.

[12] ע"פ מה שנינו במסכת עבודה זרה (עה:), לגבי כלים הנלקחים מן העכו"ם "שיפודים ואסכלאות מלבנן באור", והובא להלכה ברי"ף והרא"ש (פסחים ל:), לענין חמץ, ואף שיש ראשונים שדעתם שסכינים ושיפודים די בהגעלה, משום שחמץ נחשב להיתרא בלע", מכל מקום מרן השו"ע כאן בשו"ע (סימן תנ"א ס"ד), העלה להלכה ששפודים צריכים ליבון חמור משום חומרא דחמץ, וכ"פ בחזו"ע (עמ' קכ"ד) ע"ש שהאריך בזה, ורק בדיעבד יש להקל, ע"ש.

[13] בספר הגעלת כלים (עמ' תמ"ה ד"ה והנה בתנור), הביא שכן דעת האגרות משה שהוא לכל הפחות 371 מעלות, שהרי בכלים של ימינו לפי אופן יצירתם לא שייך ניצוצות ניתזים או הסרת קליפתו העליונה, הליכות מועד (עמ' נ"ו).

[14] שו"ע (סימן תנ"א ס"ג). ולהוי ידוע, שאין הדבר תלוי במעלות החום, ואף אם ברור לאדם שהכלי לא הגיע למעלה מסוימת, מכל מקום כיון שהשתמש ע"י צליה, או בכלי ראשון, לכתחילה צריך להכשירו רק ע"י הפעולה המכשירה, אע"פ שהיא הרבה יותר מעלות חום מפליטת האיסור, וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן נ"ו), וע"ע בפסקי תשובות (עמ' ק"א) בהערה.

[15] מרן בשו"ע (סימן תנ"ב ס"ב) כתב שצריך להזהר בזה, וכתב הרמ"א שאין הגעלה מועילה אם אין המים רותחים, וכתב המ"ב (סק"ו), שכן הוא דעת מרן השו"ע, ולכן צריך להזהיר העוסקים בזה, שהרי טבע המים רותחים לנוח מרתיחתם כשמכניסים בהם דבר קר, ולכן אחר הכנסת כל כלי, חובה לחכות עד שישובו המים לרתוח, וכן הרבה פעמים קורה שכאשר מסירים את המכסה ומכניסים את הכלי לצורך ההגעלה, המים שוב אינן רותחים וזה עקב שכלי ההגעלה כעת פתוח, ואויר קר נכנס לתוכו, על כן צריך לכסות את הסיר אחר כל פעם שמכניסים בו כלי. אף שיש בזה טרחא יתירא.

[16] תשובות הגאונים (שערי תשובה סימן ר"פ), שו"ת הראב"ד (סימן נ"ג), ספר התרומה (סימן נ"ה), הרא"ש (ע"ז עו.), הרמב"ם (פ"ה מהלכות חמץ ומצה הלכה כ"ג), טור ושו"ע (סימן תנ"ב ס"ז), חזו"ע עמ' קמ"ב). והטעם בזה כדי שלא יחזור ויבלע ממים רותחים שעליהם, שיש בהם פליטת החמץ, וכן נוהגים העולם לעשות כעין קודשים דכתיב "ומורק ושוטף במים" (ואף כשמגעילים כלים גדולים לחצאין, יש להקפיד לשטוף במים קרים כל חצי בנפרד), ומכל מקום בדיעבד אף אם לא שטף כלל, אין לחוש, שהרי אין מגעילים לאחר זמן איסור החמץ, או שהכלי אינו בן יומו, או שיש שישים במים נגדו, מ"ב (שם סקל"ד). ולכן כשמגעילים כלי פיירקס, א"צ לשטפו אח"כ בצונן, כי יש לחוש שעי"כ עלול להתפוצץ לרסיסים, והתורה חסה על ממונם של ישראל, חזו"ע (עמ' קנ"ז).

[17] כן הזהירו הפוסקים, שבהיות ודיני הגעלה מרובים מאד, ורבו סעיפיהם ופארותיהם, בכמה חילוקים ופרטי דינים לכן ראוי למנות תלמיד חכם בקי בהלכה להשגיח על הגעלת הכלים, כ"כ בספר חסידים (סימן תשל"א), ובספר מעם לועז (פרשת בא עמ' קפ"א), וכ"פ המשנה ברורה (סימן תנ"ב סק"ח), בשם האחרונים, ובחזו"ע (עמ' קס"ב), וכן העלה בספר שערי ימי הפסח (עמ' פ').

[18] נטעי גבריאל (פרק ס"ז ס"א).

[19] מפני שאז צריך להקפיד בחמשה דברים, ועוד חששות, וכן המנהג, שאין מגעילים בערב פסח לאחר חצות, אא"כ בהוראת חכם מובהק (ולדעת הרמ"א שהחמיר בחוזר וניעור בפסח, אין תקנה להכשיר כלים בפסח, אא"כ בליבון חמור).

[20] מ"א (סימן תנ"ב סק"ט) בשם המהרי"ל, מטה משה (סימן תקמ"ו) שו"ע הרב (סכ"א), חק יעקב (סקי"ד), א"ר (סק"ג), ילקוט מעם לועז (פרשת בא), וחקת הפסח (הקצר אות ל"ד).

[21] שהרי החמץ הבלוע בהם נחשב למבוער, וא"צ למכרו לגוי (כמבואר בסימן תנ"א ס"א), אלא רק את החמץ הדבוק בכלים, וכל שהם נקיים מבחוץ אין צורך למכרם לגוי, אלא להצניעם שלא יבוא להשתמש בהם בפסח.

[22] כ"כ בפסקי תשובות (עמ' צ"ה בהערה), שמכיון שמוכרם לנכרי אין חיוב מדינא לשפשף ולנקות הכלים היטב, ומה שנוהגים הנשים לשפשף ולקרצף היטב הכלים הנמכרים, אפשר משום שנשתייר בידם מנהג אמותיהם ובזמניהם היו מגעילים כלי החמץ לפסח, והיו צריכים להיות נקיים היטב, או אפשר משום שהרבה יראי ה' נוהגים לא לסמוך על המכירה לענין חמץ בעין, לכן אף שמוכרים הכלים לנכרי משפשפים הכלים להסיר החמץ בעין הדבוק בהם, אמנם אין זה מצדיק לשפשף את החלודה וחריצי הכלים שאף אם יש שם איזה פירורי חמץ כבר נפסל מאכילה עקב חומרי ניקוי שנשפך עליהם, ע"ש.

פרק י הכשרת המטבח

  • תנור אפיה: לכתחילה עדיף שלא להכשיר את התנור שהשתמשו בו בכל ימות השנה לפסח, כיון שקשה מאד לנקותו, וגם יש אומרים שצריך ליבון חמור, וזה בלתי אפשרי, ולכן יסגור את התנור באופן שלא יבוא להשתמש בו בפסח[1].

מי שבכל זאת מוכרח להשתמש בתנור בפסח, יכול להכשירו ע"י שלש פעולות:

  1. לנקות היטב את התנור עם חומרים פוגמים בכל החורים והסדקים, וגם בדלת התנור ובגומי.

  2. לאחר הניקוי יש להמתין 24 שעות ללא שימוש בתנור.

  3. להסיק את התנור במשך שעה על החום הכי גבוה, ויחשב שעה מרגע שהתחמם התנור בחום הגבוה ביותר, ולא מזמן הדלקתו[2] (סה"כ שעה ורבע לערך).

  • תבניות התנור: מכיון שבליעת החמץ בתבניות התנור הם ביבש, לכן צריכים ללבנם ליבון חמור, ומכיון שאי אפשר לעשות כן משום שעלולים להתקלקל, ולכן צריך לקנות תבניות חדשות לפסח, ואף אם משתמשים בדרך כלל בנייר אפיה, או בתבניות חד פעמי, אין זה מועיל[3].

  • רשתות התנור: יכניסם לתנור כל זמן ההסקה הנ"ל, ובפסח לא יניח ישירות עליהם מאכלים, אלא רק ע"י הפסק כלי או תבנית, ונכון לכסותם בנייר כסף עבה (אולם אם חימם על הרשתות פיצות וכדומה, אין לרשת הברזל תקנה לפסח, משום שצריך ליבון חמור כמו התבניות הנ"ל, ועי"ז עלולות להתקלקל[4]).

  • טוסטר אובן: נכון שלא להכשירו לפסח, היות ונקיונו קשה מאד לפי שחללו קטן ולכלוכו רב ואי אפשר לנקותו היטב[5] (ודינו חמור מתנור).

  • מצנם/טוסטר: צריכים ליבון חמור, ומכיון שא"א ללבנו יש לנקותו מעט משיירי החמץ, ולהצניעו עם החמץ הנמכר לגוי[6].

  • מנגל צליה: לכתחילה צריך לקנות מנגל חדש לפסח משום שרשת המנגל טעונה ליבון חמור, וזה אינו אפשרי, שהרי הרשת עלולה להתקלקל[7] (ואין האש היוצאת מהמנגל מלבנת היטב את כל הרשת בליבון חמור עד כדי שניצוצות של אש יהו ניתזין ממנו), וצריך להטביל במקוה כלים את הרשת.

  • מנגל חשמלי: אין להשתמש בפסח במנגל חשמלי שהשתמשו בו כל ימות השנה, ולכן צריך לקנות מנגל חשמלי חדש לפסח ולהצניע את הישן בארון[8].

  • פלטה חשמלית: שהניחו עליה ישירות חמץ במשך ימות השנה ללא כיסוי נייר כסף, הכשרתה בליבון חמור, והיות שאין אפשרות ללבנה משום שתתקלקל ע"י כך, ואם בכל זאת רוצה להשתמש בה בפסח, מותר רק לאחר שיעשה פעולות אלו:

  1. ניקוי יסודי לפלטה בכל צדדיה וחריציה ומאחורי הידיות.

  2. שפיכת מים רותחים מכלי ראשון עליה.

  3. כיסוי הפלטה בנייר כסף עבה (150 מיקרו) למשך כל ימי הפסח.

  4. במשך כל ימות הפסח אסור לחמם מאכלים ישירות על הפלטה, אלא באמצעות תבנית או סיר המונחים על גבי הנייר כסף.

פלטה שלא הניחו עליה חמץ בשאר ימות השנה (אף לא פעם אחת), ינקה היטב ויערה עליה רותחים מכלי ראשון וכשרה לשימוש בפסח ללא נייר כסף (ויש המחמירים לצפות בנייר כסף), ואם מקפיד בכל ימות השנה לכסותה בנייר כסף באופן שהחמץ אף פעם אינו נוגע בפלטה כלל, אין צורך להכשירה אלא יחליף הנייר כסף ודיו[9].

  • מיקרוגל: לכתחילה אין להכשירו לפסח מפני כמה טעמים, ודינו חמור יותר מדין התנור, ויש שכתבו שאין שום דרך להכשירו לפסח, אלא יסגרנו באופן שלא יבוא להשתמש בו בפסח[10].

מי שבכל זאת מוכרח להשתמש במיקרוגל בפסח, יש לו על מה לסמוך ובתנאי שיכשירנו בדרך זו:

  1. לנקות את המיקרוגל היטב עם חומרים פוגמים בכל החורים והסדקים.

  2. להמתין 24 שעות מנקיונו ללא שימוש.

  3. להכניס קערה גדולה לתוך המיקרוגל עם מים וסבון (לא אקונומיקה משום סכנה), ולהפעילו במשך 15 – 20 דקות, ויש מחמירים להדליקו למשך שעה.

  4. להקפיד במשך ימי הפסח לחמם מאכלים במיקרוגל רק בכלים סגורים ואטומים היטב[11].

  • כיריים גז: עצה טובה והנהגה נכונה לקנות כיריים מיוחדות לפסח (ועכ"פ יקנה חצובות חדשות לפסח).

הרוצה להכשירם לפסח:

  1. צריך לנקות היטב בחומרים פוגמים את המשטח, המבערים, הכיפות והחצובות (ויש לנקות היטב גם את כפתורי הגז).

  2. לאחר ניקיון יסודי יש לערות מים רותחים מכלי ראשון על המשטח[12].

  3. ניקוי החצובות: לבני ספרד: מעיקר הדין די להכשיר החצובות בעירוי מכלי ראשון או בהגעלה, ומפני שאי אפשר לנקותם היטב, באופן שלא יישאר שום שמנונית חמץ ולכלוך, צריך לאחר מכן לעטוף החצובות בנייר כסף עבה באופן שלא יקרע. לבני אשכנז: הכשר החצובות הוא ע"י ליבון קל (כגון ע"י ברנר וכדומה), ואם עוטף את החצובות בנייר כסף עבה באופן שהנייר לא יקרע, מועיל גם אם לא עשה ליבון קל, ודי בהגעלה או בעירוי מים רותחים מכלי ראשון.

  4. המבערים והכיפות די להכשירם ע"י הדלקת הגז לכמה דקות[13] (ויש שנהגו להחמיר יותר ולהניח פח ברזל מיוחד לפסח, על המשטח[14]).

  • כיריים קרמיות: רצוי שלא להשתמש בהם בפסח, כיון שהם עשויים מזכוכית מחוסמת שמעורב בה עוד חומר אחר, ויתכן שחומר זה הוא מחרס ואדמה, שלא מועיל להם הכשר[15], ומי שמוכרח להשתמש בהם בפסח יכול להכשירם ע"י עשיית חמש פעולות:

  1. לנקות היטב את הכיריים עם חומר פוגם. 2. לא להשתמש בכיריים במשך 24 שעות. 3. להפעיל את כל המבערים על החום הגבוה ביותר, ובעודם דולקים לערות עליהם מים חמים, ואפשר לערות מכלי שני. 4. להקפיד במשך ימות הפסח שלא להניח מאכלים ישירות על הכיריים, אלא רק באמצעות סירים וכדומה. 5. להקפיד עד כמה שאפשר, שבמשך ימות הפסח תחתית הסיר והכיריים יהיו יבשים ולא תהיה לחלוחית ביניהם[16].

  • כיריים אינדוקציה: רצוי להשתמש בפסח בכיריים אחרות[17].

  • קולט אדים: מכיון שאי אפשר לנקותו היטב, יסגרנו ולא ישתמש בו כל ימות הפסח[18] (ויש שעוטפים אותו בנייר כסף וכדומה על מנת שלא יפול ממנו לכלוכי חמץ לסירים).

  • מיחם חשמלי: שבוודאי לא הניחו עליו חמץ כל השנה, די בשטיפה והדחה היטב מבפנים ומבחוץ ודיו[19].

אולם אם הניחו עליו חמץ במשך ימות השנה (אפילו פעם אחת) יש להגעילו על ידי שימלאנו מים עד לקו המקסימום, ויחממו עד שירתח ויבעבע, ובזה המיחם יגעיל את עצמו, ואת החלק העליון מעל קו המקסימום יגעילנו ע"י שיכניס חלק זה לסיר ההגעלה, ויגעיל גם את מכסה המיחם[20].

  • אבנית המיחם: אין צורך להסירה לפני ההגעלה[21], אולם אם במשך השנה השתמש לצורך הסרת האבנית במלח לימון שאינו כשר לפסח, לדעת הרבה מן הפוסקים צריך להגעיל את המיחם (אף אם לא הניח במשך ימות השנה חמץ על המיחם), ויכשירנו ע"י שימלא את כל המיחם וירתיחו ודי בכך, ולכתחילה כדאי להשתמש בכל ימות השנה במלח לימון כשר לפסח[22].

  • הכשרת השיש (גרניט): לבני ספרד: די לנקותו היטב, ולערות עליו מים רותחים מכלי ראשון, ויזהר שב-24 שעות האחרונות לפני ההכשר לא יניח עליו סיר חמץ רותח, ואם מכסה את השיש היטב בנייר כסף עבה וכיו"ב, אין צורך בעירוי[23].

וקודם שיערה המים יש לייבש את השיש, מפני שאם השיש רטוב אזי יתקררו המים הרותחים בהגיעם לשיש, ולכן לאחר שסיים לערות הרותחים בחלק מן השיש, יש לייבשו ע"י מגב גומי וכיו"ב, על מנת שיוכל להמשיך ולהכשיר את חלק השיש הנותר, ולא יהיה רטוב מהמים ששפך קודם לכן[24].

לבני אשכנז: צריך לערות עליו מים רותחים מכלי ראשון כנ"ל, ולכסותו בנייר כסף עבה או בפי וי סי[25] (ויש המקפידים לערות ולכסות גם את הקרמיקה בצדדים ובדפנות השיש[26]).

שיש קיסר: עלול להיסדק ולהיבקע עקב שפיכת המים הרותחים, ולכן ינקנו היטב ויכסהו בנייר כסף עבה וכיו"ב[27].

  • הכשרת הכיור: לבני ספרד די שיערה עליו מים רותחים לאחר ניקיון יסודי (ונכון לערות ג' פעמים), ובני אשכנז לאחר עירוי מים רותחים בכיור, צריכים להניח כיור חדש מפלסטיק וכיו"ב שיפריד בין הכלים לכיור[28].

  • כיור נירוסטה – ניתן להכשירו ע"י עירוי במים רותחים (וצריך לשפוך אף בפתח יציאת המים מן הכיור), וקודם לזה צריך לנקותו היטב ולא להשתמש בו בדברים חמים ל24 שעות, ואחר זה ישטפו במים קרים[29] (וזאת אף לבני אשכנז).

  • שולחן: כשרגילים לאכול במשך כל ימות השנה עם מפה, ינקו היטב ויכסו במפה המיוחדת לפסח, מיהו אין צורך לערות עליו מים רותחים, וזהו אף לבני אשכנז ובתנאי שיכסנו בשני כיסויים.

כשרגילים בכל ימות השנה לאכול ללא מפה, צריך לנקותו היטב ולערות עליו רותחים או לכסותו היטב במפה, ולבני אשכנז אם לפעמים מניחים על השלחן לחם רותח, לא יועיל עירוי ויש לכסותו בשני כיסויים[30].

  • מקרר ומקפיא: צריך לנקותם היטב מחשש חמץ בעין ודיו, ומעיקר הדין אין צריך לפרק את מגש המקפיא כדי להוציא את הפירורים שמתחת, אלא ינקה עד מקום שידו מגעת, ואם יודע בוודאות שמונח שם חמץ, ישפוך עליהם חומר פוגם ויכסה בניילון את המגש כדי שלא יצאו פירורים במהלך החג[31].

  • מיני בר: מעיקר הדין אין צורך להכשירו, כיון שהמים היוצאים ממנו אינם חמץ וגם מה שיש בכוס בדרך כלל אינו חמץ, ולכן די לנקותו היטב[32].

  • בקבוק תינוק: מכיון שעירו לתוכו דייסה רותחת צריך לנקות הבקבוק היטב, ולערות עליו מים רותחים מכלי ראשון, ואעפ"כ צריך לקנות פטמה חדשה, ויש המחמירים לקנות בקבוק חדש לפסח, וכן ראוי לנהוג[33].

  • כסא תינוק: שאוכל בו כל ימות השנה מאכלים חמים, צריך לנקותו היטב ולערות על המגש מים חמים[34].

  • מיקסר: המשמש להכנת בצק, אין נכון להכשירו לפסח[35].

  • מקצפה, בלנדר: אם טחנו בה ביסקוויטים, ללא דברים חריפים וכדומה די לשטפה ולהדיחה היטב (אמנם אם טחנו בה דברים חריפים עם חמץ, אין להשתמש בה ללא הגעלה),

    מסחטת תפוזים וכדומה, אם סחטו בה במשך השנה רק פירות, לא צריך להכשירה לפסח[36].

  • ספרים: מעיקר הדין אין צורך לנקות את הספרים מפירורי החמץ, אולם ספרים שרגיל ללמוד בהם על השלחן ורוצה להשתמש בהם בפסח, צריך לבדקם ולנקותם היטב[37] (ונכון שלא ילמד בהם בזמן הארוחה על השלחן בפסח).

  • ברכונים וזמירות שבת: שהשתמשו בהם במשך כל ימות השנה, יש להצניעם בארון עם כלי החמץ, ולהשתמש בברכונים וזמירונים חדשים[38].

  • טבעות: אשה הלשה בצק כשהטבעת מונחת על אצבעה צריכה לזכור להכשירה לפסח על ידי עירוי מים רותחים על הטבעת[39].

[1] שו"ת אור לציון (ח"ג עמ' קי"ג), שהרי לכתחילה צריך ליבון חמור, שהוא 371 מעלות, ותנור ביתי מגיע ל 250 מעלות בלבד, שו"ת שאלי ציון (ח"ב סימן י"ט כ'), וכן דעת הרה"ג גדעון בן משה שליט"א, שהרי כל ההיתר הידוע של מרן הגרע"י זצוק"ל הוא כשא"א בענין אחר, ובדיעבד ובשעת הדחק, וכ"כ בהליכות מועד (עמ' ע"א) והוסיף, שאם אינו מכשירו אין צורך לנקותו מכל השומנים, אלא ידביקנו בדבק וכדומה ויכתוב עליו "חמץ" להיכר, שלא יבוא להשתמש בו. ולכן מי שיכול לייחד תנור אפיה רק עבור פסח תבוא עליו ברכה, וכ"כ בשו"ת מנחת שלמה (מהדו"ת סימן נ"א), והגר"ש ואזנר בקובץ מבית לוי (ח"א עמ' ל'), וכן הורה הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, והובא בספר מטבח כהלכה, וכ"כ בפסקי תשובות (עמ' צ"א) שהרי בהרבה פעמים יש בליעות של חמץ בגוף התנור ע"י שמיני המאפה שבתנור עולים על גדותיהם ונשפכים, ואזי צריך ליבון חמור, ועוד שקשה לנקותו היטב, ע"ש.

[2] כן העלה מרן בחזו"ע פסח (עמ' קל"ב), שאע"פ שאין הליבון מגיע ל371 מעלות, מ"מ הואיל ואיכא ראשונים רבים ועצומים הסוברים דחמץ "היתרא בלע" מקרי, ולדידהו די בליבון כל שהוא שקש נשרף עליו מבחוץ, ועוד שכאן אין בליעה מגוף החמץ בתנור שהרי החמץ מונח בתבניות, ואין בתנור אלא זיעה בעלמא מפני שנמצא בחללו של התנור וכבולעו כך פולטו, ושרי על כל פנים כשאינו בן יומו כיון שאין איסורו אלא מדרבנן גזירה אטו בן יומו, ועוד שכאן אי אפשר לעשות בענין אחר, הו"ל כדיעבד, ויש לומר שלענין התנור כבולעו כך פולטו, ולכן כל שהסיק התנור היטב, סגי, וכ"פ להקל הגר"ש זילברמן בשו"ת רש"מ (סימן כ"ז), ובשו"ת ישכיל עבדי (ח"ו או"ח ס"ס פ"ח), ובשו"ת ברית אברהם (ח"ב סימן ס"ג), ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סימן ס"ו), הליכות מועד (שם).

ובפסקי תשובות (עמ' צ"ט) ובספר שערי ימי הפסח (עמ' פ"א) הוסיפו שמלבד התנאים הנ"ל יש לצפות את קרקעיתו ודפנותיו בפח או בנייר כסף עבה, בכל ששת הצדדים.

תנור פילוריטי "ניקוי עצמי", ניתן להשתמש בו לכתחילה בפסח על ידי שיפעילנו בתהליך הניקוי העצמי הארוך, היות ומגיע ל-500 מעלות חום, וזהו ליבון חמור לכל השיטות, ומשום חומרא דפסח ימתין 24 שעות לפני שמתחיל תהליך הכשרות, הליכות מועד (שם) וע"ש לגבי התבניות, והאם זה יועיל גם לענין בשר וחלב).

[3] שמכיון שאופים בהם צריכים ליבון חמור עד שניצוצות של אש ינתזו מהם (371 מעלות), ועקב שאדם חס על כלים אלו שלא יהרסו, כבר פסק מרן (סימן תנ"א ס"א), שאין מועיל לזה ליבון, ולכן צריך להחליף לתבניות חדשות, וכ"כ בחזו"ע (שם, והוסיף שה"ה סיר עוגה), ובהליכות מועד (עמ' ע"ב) והוסיף, שאף שמשתמשים בכל השנה בנייר אפיה אין זה מועיל, שיש בפועל חדירה לתבנית, ורואים זאת במוחש שאחר שמסירים את נייר האפיה יש לחלוחית בתבנית.

[4] הליכות מועד (עמ' ע"ג), ואף שמניחים על נייר אפיה, עדיין הבליעה ישירה.

[5] הליכות מועד (עמ' ע"ד),

[6] הליכות מועד (עמ' ע"ה), שהרי דפנות הטוסטר צריכים ליבון חמור, ובמציאות א"א לעשות זאת כיון שדפנות הטוסטר יתקלקלו ויהרסו, משא"כ בתנור רגיל שהחמץ לא נמצא על התנור ממש אלא על תבניות התנור, ולכן יש אפשרות להכשירו לפסח.

[7] שהרי במשך כל ימות השנה השתמשו ברשת זו עם קציצות בשר שיש בהם חמץ, וכן כל הבשרים המעובדים בדרך כלל הם בחזקת חמץ, שהרי מכניסים בהם תוספות ופוספטים, שעשויים מעמילן חיטה, ואין זה בוודאי שהאש של הגחלים לבנה את כל הרשת לגמרי, וללבן בליבון חמור זה אינו אפשרי שהרי הרשת עלולה להתקלקל, ומבואר בשו"ע (סימן תנ"א ס"א), שאין ללבן כלים שעלולים להתקלקל, מחשש שמא יבוא ויחוס עליהם ולא ילבנם יפה.

ואם אינו יכול לקנות מנגל חדש לפסח, יקנה רק רשת חדשה ויעשה ליבון למנגל, דהיינו שימלאו בגחלים עד סופו, וידליק את הגחלים למשך כמה דקות, ובכך מלבן את עצמו, כמבואר בשו"ע (שם ס"ב), ובנוסף לכך יש לעטוף את מסגרת המנגל בנייר כסף עבה, כדי שהרשת החדשה הנמצאת על המנגל לא תיגע ישירות במסגרת המנגל, אלא בנייר הכסף העבה, הליכות מועד (עמ' ס"ו) ע"ש. אמנם בשו"ת תורת מאיר (ח"א סימן פ"ח) להרה"ג מאיר פנחסי שליט"א העלה, שמתקן המנגל אינו צריך הכשר כלל, ורק יצפה בנייר כסף את מסגרת המנגל עצמו.

[8] מכיון שצריך ללבן את הרשת ליבון חמור, ואי אפשר שהרי עלולה להתקלקל, וכן קשה מאד ללבן את הגוף חימום, לכן צריך לקנות מנגל חשמלי חדש לפסח, הליכות מועד (עמ' ס"ז), ובספר הכשרות למעשה (הנד"מ עמ' קע"ו).

[9] הנה מרן בחזו"ע (עמ' קל"ח), כתב שפלטה חשמלית די שיערה עליה מים רותחים מכלי ראשון, לאחר שינקה אותה היטב מכל חשש חמץ בעין, ע"כ (וכדין החצובה וכדלהלן). אמנם דבריו אמורים כשהשתמש בפלטה רק להניח עליה סירים ותבניות, ותו לא, שיש חשש שנשפך קצת חמץ רותח על הפלטה, ולכן די בעירוי מכלי ראשון, וכדרך תשמישו הכשרו, אולם המציאות היא שהרבה מניחים על הפלטה ישירות לחמים חלות ושניצלים, ועקב כך הפלטה בלעה ביובש, וצריכה ליבון חמור כדי להכשירה, והרי פלטה דלוקה לא מגיעה לחום זה, ולכן כתבנו שצריך להוסיף ולכסותה בנייר כסף עבה (150 מיקרו, וצריך להיזהר מאד כשחותכים אותו כיון שהוא חד מאד), וכך שמעתי מפי הרה"ג גדעון בן משה שליט"א, וכ"כ בספר הליכות מועד (עמ' ה'), באריכות.

ואף אם הניח ע"ג הפלטה רק פעם אחת, צריך להכשירה ע"י ליבון, ולא אזלינן בתר רוב תשמישו, שהרי דין "רוב תשמישו" אינו יכול להפקיע דין הגעלה, אלא רק כיצד להכשיר את הכלי לפי הבליעה הקלה אם רוב תשמישו בכך, ולא כפי הבליעה החמורה, וכאן בפלטה השתמש ע"ג ביבש, וזהו דרך תשמישו בחמץ אע"פ שרוב תשמישו של הכלי בדבר שאינו חמץ, וכן העלה בילקוט יוסף (הנד"מ פסח כרך ב' עמ' ש"מ והלאה), והוכיח כן מדברי מרן השו"ע ומדברי הפוסקים ע"ש, הליכות מועד (עמ' נ"ד והלאה).

[10] שהרי המיקרוגל בולע ע"י זיעה, וצריך לעשות לו הגעלה בכלי ראשון, אמנם בפועל א"א לעשות לו הגעלה, והפתרון היחידי להגעילו ע"י זיעה, ולא מצאנו מפורש בפוסקים סוג הכשר כזה, ועוד שהרי במקום יציאת גלי האלקטרו מגנטי, יש לכלוך רב ושאריות אוכל הנראות בעין, וקשה מאד להסירם, ולכן לכתחילה לא ישתמש במיקרוגל בפסח, אלא יהפכו ויצמידו לקיר או יכתוב עליו פתק חמץ להיכר לבל יבואו להשתמש בו, וכ"כ בהליכות מועד (עמ' ע"ו), וכך שמעתי מפי הרה"ג גדעון בן משה שליט"א, שמיקרוגל הוא "מכה שלא כתובה בתורה", ואם נעשה חשבון כמה פעמים אדם צריך להשתמש במיקרוגל בשבעה ימי הפסח, הרי יש שני ימים טובים, ושבת, וערב שבת, ובחוה"מ יוצא לטיולים, או שעושה על האש, ובשביל זמן מועט כ"כ אינו כדאי להיכנס בהיתר דחוק כזה, ועדיף לקנות מיקרוגל חדש לפסח, בסכום מועט, ואם יחלקו למשך השנים הבעל"ט, יוצא שמשקיע סכום פעוט, לשנה. (ואף להשתמש בו לבשרי וחלבי ע"י כיסוי הרמטי אינו מומלץ, ומן הנסיון שקראו הרבה מכשולות בזה).

[11] כ"ז בהליכות מועד (שם), ועיין בילקוט יוסף פסח (כרך ב' עמ' שס"ח) שהאריך בזה והעלה בכוחא דהיתרא להקל ע"פ התנאים הנ"ל, והוסיף שאם משתמשים תמיד בתנור המיקרוגל גם לבישול, וכן תנורי מיקרו גל שבחנויות שהשימוש בהם הוא תדירי יותר, ומסתבר שהחום בדפנות מגיע לחום שהיד סולדת בו ברוב פעמים, ראוי להחמיר שלא להשתמש בו כלל בפסח.

ומיקרוגל שיש בו גם גופי חימום (השחמה), דינם כהכשר תנור אפיה רגיל, וכנ"ל.

[12] הליכות מועד (עמ' ע"ז).

[13] הרמ"א בהגה (סימן תנ"א ס"ד), כתב "חצובה צריכה ליבון", וביאר המגן אברהם משום שלפעמים נשפך עליה תבשיל חמץ וכיו"ב, אולם המאמר מרדכי (שם סקי"א) כתב שחששא רחוקה היא, ואפילו אירע כן נשרף החמץ והלך לו, כיון שהוא על האש, ואפילו אם החצובה בלעה חמץ, מה בכך הרי אין מניחים עליו מאכל, ואין הבלוע יוצא מדופן לדופן ללא רטוב, וכך תמה המור וקציעה וכתב שדי בהגעלה, ומכיון שכל החשש הוא מהשפיכה מהסירים, א"כ די להכשירה בעירוי מכלי ראשון על החצובה, וכ"פ בחזו"ע  (עמ' קל"ז), שיש לנקותה היטב ולהגעילה ברותחים, ואם עירה מכלי ראשון די בכך, והוא הדין לכיריים של גז שיש להכשיר החצובה ע"י הגעלה, וכן מקום האש יגעילנו ברותחים, לאחר ניקוי ושפשוף היטב.

אמנם העירו הפוסקים, שהמציאות היא שאי אפשר לנקות היטב את החצובות, וכמה שמנקים עדיין יש שכבות של לכלוך, והרי הגעלה מועילה רק כשהכלי נקי לגמרי, ורק ע"י ליבון חמור ע"י ברנר, מועיל, וזה כבר הורס את מראה החצובות, ולכן העלנו שיש לנקותם בכל מה שאפשר, ולכתחילה יגעילם, ודי בעירוי מים רותחים מכלי ראשון, ולאחר מכן יצפה טוב בנייר כסף עבה  (מפני שמצוי שמכובד הסירים נקרע הנייר כסף ומתגלה החצובה ולכן יצפנו באופן שלא יתגלה כלל), ואין זאת חומרא אלא מוכרח לעשות כן, וכך שמעתי מפי הרה"ג גדעון בן משה שליט"א, ועיין עוד בהליכות מועד (עמ' ע"ז), וכ"ז לבני ספרד (וכ"ש אם משתמש בחצובות עצמם לצליית חצילים וכיו"ב לפסח, שצריך להכשיר ע"י ליבון חמור, או לקנות חדשות).

ולבני אשכנז מעיקר הדין החצובה צריכה ליבון קל, דהיינו להעביר את החצובות באש עד כדי שאם יצמידו קש לצידו השני של החצובה הוא ישרף, והמבערים והכיפות יניח על מקומם, וידליק האש ואח"כ יתלבנו, ומחדש האור לציון (ח"ג עמ' קי"ז), שאם עוטף בנייר כסף עבה את החצובות באופן שברור שהנייר לא יקרע, מועיל גם אם לא עשה ליבון קל, וק"ו שמועיל לבני ספרד שצריכים רק להגעיל את החצובה.

[14] יש מבני אשכנז שנוהגים להחמיר להניח ברזל עבה (אזבסט – פח) מיוחד לפסח, מעל הכיריים באופן שהסירים מונחים על גביו, פסקי תשובות (עמ' ק"ה), שערי ימי הפסח () מטבח כהלכה (עמ' מ"ח).

[15]  כיריים קרמיות – ונקראים גם כיריים חשמליות, דומה במבנה שלהם לפלטת שבת, ובנויות מסליל חשמלי המחופה במעטפת מגן (בפלטה – בפח, ובכיריים קרמיות – חומר קרמי), חומר זה משולב משני חומרים – זכוכית וחומר קרמי (חומר זהה לקרמיקה המדוברת), החומרים עוברים תהליך עיבוד מיוחד שמטרתו להפוך את הזכוכית לחסינת  אש, וגדולי הפוסקים ניסו לברר בחו"ל עם היצרנים ולא עלה בידם תשובה ברורה ממה עשוי חומר זה, ויתכן שעשוי גם מחרס, שאין לו תקנה, ולכן לא יועיל להם הכשר, וגם ציפוי נייר כסף אסור כי הזכוכית יכולה להתפוצץ, ולכן כדאי לקנות כיריים מיוחדות לפסח, וכך שמעתי מהרה"ג גדעון בן משה שליט"א, וכ"כ בהליכות מועד (עמ' ע"ח).

[16] הליכות מועד (שם).

[17] "כיריים אינדוקציה" – "חימום השראתי", כיום משווק בא"י ובעולם כיריים אלו, שעקרון פעולתם ע"י שדה מגנטי מתחת השטח הקרמי, וכאשר מונח עליהם סיר או מחבת מיוחדים המתאימים לזה, הסיר עצמו סוגר את המעגל החשמלי, ואז עובר זרם חשמל, בתחתית הסיר, בכיוונים שונים שיש להם התנגדות מסוימת שעל ידו נוצר חום רב בתחתית הסיר, כתוצאה מכך הסיר מתחמם והמאכל שבו מתבשל, אולם המשטח הקרמי אינו מתחמם רק ע"י חום שעליו, ומיד לאחר הורדת הסיר הכיריים מתחילות להבהב ולאחר כמה שניות כבות ומתקררות בצורה מהירה אף שיש שם גופי חימום, ומכיון שלא ניתן להבעירם ללא סירים מעליהם א"כ קשה מאד להכשירם, ולכן יש להשתמש בפסח בכיריים אחרות, ואם בכל זאת אינו יכול, ינקם היטב ויערה עליהם רותחים מכלי ראשון, ויקפיד מאד כל הפסח שתחתית הסיר והכיריים יהו ללא כל רטיבות.

[18] שהרי לקולט מגיעים אדים חמים מתבשילי חמץ שעל האש, ופעמים שהאדים מגיעים לחום שהיד סולדת, וכשיבשל בפסח יכנסו האדים החמים לתוך תבשילי הפסח, ומכיון שא"א לפרקו ולנקותו היטב, לכן אין להשתמש בו בפסח, הליכות מועד (עמ' צ"ו), ועיין בספר הכשרות למעשה (עמ' קס"ד) לענין תבשילי בשר וחלב.

[19] פשוט, שהרי לא הניח עליו כל השנה לחמים וכיו"ב, ויש בתוכו רק מים רותחים, ולכן הכשרו פשוט וקל, ע"י ניקוי המיחם היטב.

[20] שמכיון שחימם על גבי מכסה המיחם חמץ, א"כ בלע כל המיחם וצריך הגעלה, ואפילו שעשה כן פעם אחת, ולא אמרינן בזה "רוב תשמישו", כיון שההיתר של רוב תשמישו בא לומר איך להכשיר את הכלי ולא בא לומר כיצד צריך להכשיר את הכלי, וכנ"ל.

ולכן מיחם חשמלי שא"א להגעילו בדרך הרגילה, צריך לנהוג בדרך שכתבנו למעלה, ואת החלק העליון והמכסה יגעיל בנפרד, שהרי אפשר להגעיל כלי לחצאים, חצי בפעם אחת וחצי האחר בפעם השניה, ואע"פ שהט"ז חולק ע"ז, מ"מ כיון שאין דרך אחרת אפשר להקל גם לבני אשכנז, וחלקו החיצוני של המיחם לא צריך הגעלה אלא די לנקותו היטב, כיון שהמיחם לא בלע מהצד החיצוני, לצד הפנימי אלא מהצד הפנימי לצד החיצוני, וא"כ כך צריכה להיות צורת הגעלתו, מהצד הפנימי לחיצוני, שכבולעו כך פולטו.

 ובדבר מכסה המיחם אף שיתכן לומר שצריך ליבון קל, שהרי בולע את מאכלי החמץ בצורה יבשה, מ"מ כתב באור לציון (ח"ג עמ' קי"ט), שהכשר מכסה ההגעלה הוא בהגעלה ולא בליבון, כיון שחום המכסה מגיע מחמת הזיעה הנמצאת בתחתיתו במקום הרטיבות, וא"כ דינו כבולע באמצעות דבר לח, שהכשרו בהגעלה, ונראה שכך נוהגים העולם, וכך שמעתי מהרה"ג גדעון בן משה שליט"א שכך הורה מרן הגרע"י זצוק"ל, וכ"כ בהליכות מועד (עמ' פ"ג) ע"ש.

[21] יש שחששו שמא נפל פירורי חמץ וכסהו האבן, אמנם מכיון שהמיחם הוא מכוסה אין לחשוש בסתמא, וכ"כ הפסקי תשובות (עמ' ק"ב) ובהליכות מועד (עמ' פ"ד).

[22] שהרי יש אומרים שמלח לימון שאינה כשרה לפסח, אסורה אף בדיעבד, כן דעת שו"ת מנחת יצחק (ח"ז סימן כ"ז), שבט הלוי (ח"ד סימן מ"ז) שו"ת אור לציון (ח"א סימן ל"ד, וח"ג עמ' צ"ב), ולכן אף אם לא הניח מאכלי חמץ על המיחם, צריך להכשיר את המיחם בהגעלה, ואף שדעת מרן הגרע"י זצוק"ל שמלח לימון מותרת בדיעבד אפילו בפסח, מ"מ מכיון שבקל יוכל למלא את המיחם כמעט עד סופו וירתיחנו ודי בכך (וא"צ להגעיל החלק העליון והמכסה וכנ"ל, שהרי המיחם בלע רק ע"י המים שהיה בהם המלח לימון וכדרך תשמישו הכשרו), וכך שמעתי מפי הרה"ג גדעון בן משה שליט"א, וכ"כ בהליכות מועד (עמ' פ"ד), והוסיף שכדי לא להיכנס לספיקות ומחלוקות יש להשתמש  בכל השנה במלח לימון הכשרה לפסח, ובימינו רוב מלח הלימון הנמצאות בשוק אינם מיוצרות מעמילן חיטה, אלא מחומרים אחרים הכשרים לפסח, וראוי להשתמש דוקא בהם.

[23] אף שמעיקר הדין אין צורך לבני ספרד לעשות שום הכשר לכיור ולשיש, אלא רק לנקותם מחמץ בעין, שהרי קיי"ל שהולכים אחר רוב תשמישו של הכלי ורוב תשמישו של הכיור והשיש שהוא בחמץ צונן, ורק מיעוט תשמישו בחמץ חם (ואף שהניח סירים רותחים ע"ג השיש מ"מ קי"ל שאין בליעה מדופן לדופן ללא רוטב), מכל מקום מנהג העולם לערות עליהם מים רותחים (וזה על דרך מה שכתב מרן השו"ע (סימן תנ"א ס"כ),  שנוהגים לערות מים רותחים על השלחנות, אף שהוא לחומרא בעלמא כי ע"פ רוב לא נשפך עליהם אלא מכלי שני וכו', וכ"כ כה"ח (סקרל"ג), וכ"כ בספר שמו יוסף, שלכן דייק מרן לכתוב דין זה בשם "נוהגים", לפי שאין זה מצד הדין, אלא מתורת מנהג), וכ"פ בשו"ת אור לציון  (ח"ג פ"ה תשובה י"א), ובחזו"ע (עמ' ק"ס), ומש"כ שצריך להיזהר שלא להשתמש בו ב- 24 שעות אחרונות, כ"כ בהליכות מועד (עמ' פ"ו), ע"ש.

[24] פשוט, שהרי המים הרותחים מצטננים, ואינם יכולים להפליט את החמץ, וכך הזהיר ע"ז הרה"ג גדעון בן משה שליט"א, ובהליכות מועד (שם).

[25] הנה במשנה ברורה (סקקי"ד) בשם המהרי"ל כתב שצריך להכשיר השיש באבן מלובן, ואם לא עושים ע"י אבן מלובן כיון שקשה מאד לעשות כן ולא הכל בקיאים בכך, צריך עירוי מכלי ראשון, ולכסות השיש בנייר כסף עבה, וכן הורה הגר"ש ואזנר זצוק"ל בקובץ מבית לוי (ח"א עמ' כ"ח), וכ"כ בפסק"ת  (עמ' קכ"א), שאם מערים מים רותחים ומכסים בנייר כסף א"צ אבן מלובנת. ובהליכות שלמה (פסח פ"ג ס"ט) והטעם בזה שהרי לדעת הרמ"א הולכים אף אחר מיעוט תשמישו של הכלי, ובדרך כלל מניחים במהלך השנה לפחות פעם אחת סירים ומאכלים רותחים, כגון טוסט או פשטידה על השיש כשהוא רטוב.

ומה שיש מדלת העם החושבים שע"י שפיכת חומר דליק על השיש, נדלק אש ע"י השיש, ובכך מכשירים השיש, צריך לדעת שדבר זה אינו נחשב לכלום, שהרי השיש נשאר קר ואין משפיע כלום על ההכשר, וכך שמעתי מהרה"ג גדעון בן משה שליט"א.

[26] קובץ מבית לוי )שם), פסקי תשובות (עמ' קכ"א), נטעי גבריאל (פרק פ"ב ס"ה).

[27] כן נראה, מכיון שנזהרים במשך כל השנה לא להעמיד עליו סירים רותחים כדי שלא יבקעו את השיש, ולכן די בניקיון ובציפוי נייר כסף עבה, או שימתין מעט עם המים הרותחים כדי שהמים ינוחו מרתיחתם, ובעוד שהיד סולדת בהם (71-80 מעלות) יערה מהם על השיש (או שיערה קודם עם מים פושרים, ולאחר מכן מים רותחים), הליכות מועד (שם). והוא הדין בכל זה "שיש חברון" שחלש יותר משיש קיסר.

[28] לבני ספרד די לערות עליו רותחים, ואפילו הוא עשוי מחרסינה, והטעם משום שרוב תשמישו במים חמים שאין היד סולדת בהם, ועוד דחמץ נקרא היתרא בלע, ועוד שרגילים להשתמש בו ע"י סבון ושאר דברים הפוגמים, והו"ל כנותן טעם לפגם ושרי, וכך העלה בחזו"ע (עמ' קנ"א), והוסיף שעכ"פ נכון לערות ג' פעמים מים רותחים בכיור, ואז בוודאי מותר להשתמש בו בפסח, ומה שיש מחמירים לצפותו בנייר כסף חומרא בעלמא היא.

אולם לבני אשכנז שחוששים אף למיעוט תשמישו, שפעמים הניחו בו אטריות רותחות, ואף שיש שם חומרים פוגמים מ"מ חוששים לכתחילה שהרי "נותן טעם לפגם אסור בפסח", וכן הכיור עשוי מחרסינה שאין מועיל לו הגעלה, ולכן צריכים לקנות כיור מפלסטיק ולצפות הכיור כל משך ימי הפסח (או לעטוף אותו בנייר כסף עבה), כ"כ בפסקי תשובות (עמ' צ"ט), ובספר שערי ימי הפסח (עמ' פ"ד).

[29] וזה לכל הדעות שהרי עשוי מברזל שמועיל לו הגעלה במים רותחים, שערי ימי הפסח (עמ' פ"ד). ועיין בנטעי גבריאל (פרק פ"א ס"ג).

[30] שו"ע (סימן תנ"א ס"כ), ובמ"ב (סקקי"ד) ובאחרונים (שם), חזו"ע (עמ' קנ"ט), אשרי האיש (ח"ג פנ"ג אות ל"ג) בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, הליכות מועד (עמ' צ"ו).

31] כיון שתשמישו בצונן די בניקוי, הליכות מועד (עמ' צ"ה).

[32] הליכות מועד (שם).

[33] את הפטמה צריך להחליף כיון שנתפס בה החמץ בחורים ובסדרים וקשה מאד לנקותה, ואת פיית הבקבוק יש לנקות היטב ולערות עליה רותחים מכלי ראשון, הליכות מועד (עמ' פ"ט), ומה שכתבנו לקנות בקבוק חדש הוא משום שעשוי מפלסטיק וי"א שלא מועיל לזה הגעלה, ולכן לכתחילה ינהג כן.

[34] הליכות מועד (שם) ואף לבני אשכנז הדין כן, היות ואין בכסא זה חריצים שנחשוש לחמץ הנמצא שם, ואם שמו על המגש מאכל גוש חם בצורה ישירה, לא מועיל עירוי לבני אשכנז אלא יעטפנו בשני כיסויים.

[35] לבני ספרד צריך לנקותו היטב ולהגעילו, מחמת שחימוצו קשה ובולע אף בצונן, כדין עריבה המבואר בשו"ע (סימן תנ"א סעיף ט"ז וי"ז), אולם בני אשכנז מחמירים שלא להשתמש בו כלל בפסח, כיון שא"א לנקותו יפה יפה, רמ"א שם, ואם המיקסר חלק ואין בו סדקים, גם בני אשכנז יכולים להקל ולהשתמש בו בפסח לאחר ניקוי היטב והגעלה, ואם יש חשש או אפשרות של חדירת חמץ לתוך המיקסר לא ישתמש בו, כיון שעלול להיכנס אבק הקמח לאוכל שישתמש בו בפסח (ואם יאטום את המקום הדבר יזיק למכשיר וגם קשה מאד לאטום), וכ"פ בשו"ת אור לציון (ח"ג עמ' קכ"ב), הליכות מועד (עמ' צ').

[36] הליכות מועד (עמ' צ"א) שהרי הברזל המסתובב אינו מגיע לחום שהיד סולדת בו,  וישנו רק דוחק הסכין בלא חריפות המאכל ואינו מבליע, ולכן ישטפנו היטב מפירורים בעין ודיו.

[37] כן העלה בחזו"ע (עמ' ל"ה בהערה), שהמנהג פשוט שאין בודקים בספרים פירורי חמץ שנשארו שם כשהיו פתוחים לפניו בשעת הסעודה, וכמו שאמרו בפסחים (ו:), דפירורין לא חשיבי דאפקורי מפקר להו, ולא הצריכו בדיקה אלא משום שמא ימצא גלוסקא נאה ותהיה דעתו עליה, ועוד שכתב המאירי (פסחים מה), שדוקא בבצק שעשוי לידבק ונעשה כאחד צריך לבער, אבל פירורים שאינם נדבקים זה עם זה לא חשיבי ובטלי, וכ"כ האחרונים, ואף שבספר מעשה רב (סימן קע"ד), כתב שצריך לבדוק בספרים, וכ"כ החזון איש (סימן קט"ז אות י"ח), וכן העלה בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סימן ס"ד), מכל מקום סיים בחזו"ע (שם) שלא חזינן לרבנן קשישאי המתחסדים עם קונם שיחושו לזה כלל וכלל וסומכים בזה על הביטול, ופוק חזי מאי עמא דבר, וכן העלה בשו"ת אור לציון (ח"ג עמ' רע"ט), הליכות מועד (עמ' קצ"ו) והוסיף שגם לשיטות המתירות אין להביא את הספרים בפסח על השלחן, כיון שיש חשש שיפלו פירורים לתוך המאכלים, אלא יביא את הספרים רק לאחר שסיים לאכול, או יניח אותם על השלחן בנפרד.

[38] כן נהגו העולם, כיון שהם מלוכלכים מאד מפירורים ושומן הנדבק בהם וקשה מאד לנקותם, ולכן יניחם בארון וישתמש עם ברכונים המיוחדים לפסח, הגרי"ש אלישיב בספר אשרי האיש (עמ' שע"ט), הכשרות למעשה (עמ' תנ"ג), הליכות מועד (שם).

[39] שהרי לשים ועוסקים בבצק, דומיא לכלי לישה ועריבה שצריך הכשרה, ופעמים  ניתז עליהם מרק חמץ חם שהיד סולדת בו, כ"כ בפסקי תשובות (עמ' ק"ל בהערה 303), נטעי גבריאל (פרק ס"ד סעיף כ"ד), ע"ש. ועיין בשו"ת אור לציון (ח"ג פ"י סימן ט"ז) שכתב שדי בניקוי הטבעות ע"י שטיפה, ואינם צריכים הכשרה כלל (ויש שנהגו לשטפו באקונומיקה ודי בכך).

פרק יא קניית מוצרים לפסח

  • צריך להיזהר מאד בקניית מוצרי המזון לפסח, ולברר שיש עליהם הכשרים מהודרים ע"י בד"ץ יראי ה' המפורסמים לכל, ולבדוק על כל מוצר ומוצר אם יש הכיתוב "כשר לפסח", ואף בחנות וסופר גדול שמקפידים להביא רק מוצרי מהדרין, צריך להסתכל ולבדוק כל מוצר. וכבר ארעו מקרים שמחמת הלחץ בקניות לפסח, אדם לקח מהמדף בחנות מוצר זהה של חמץ במקום המוצר הכשר לפסח, ורק באמצע הפסח אחר שכבר אכלו ממנו, גילו את הטעות[1].

  • וכן צריך להיזהר לא לקנות עוגיות וכדומה מתפזורת, אע"פ שיש שם תעודה, וכן אין לסמוך על מדבקות על המוצר שרשום עליהם "כשר לפסח", אא"כ יש על המדבקה שם המוצר והמפעל והתאריך העדכני עם החותמת של הבד"ץ[2].

  • וכן צריך להיזהר שלא לקנות מוצרים שיש כמותם חמץ כל השנה וכעת הכשירו אותם לפסח, גם אם יש עליהם הכשר טוב, ולא עוד אלא שהילדים אינם יודעים להבחין בזה ובקלות יכולים לבוא לידי מכשול[3].

  • צריך להקפיד שלא לאכול במקומות ציבוריים, כגון מסעדות ובתי מלון וכו', אף שיש להם הכשרים מהודרים לפסח, משום שבמקומות כאלו ההשגחה קשה מאד, ובדרך כלל המשגיחים מסתמכים על קולות שונות בהלכה, ולכן המחמירים לאכול רק בביתם ובהשגחתם הפרטית, הוא חומרא טובה מאד בפסח, וכן נוהגים חסידים ואנשי מעשה[4].

  • מעיקר הדין מותר להשתמש עם משחת שיניים שאינה כשרה לפסח, אולם מהיות טוב ראוי לקנות משחת שינים כשרה לפסח[5] (ומשחות שיניים עם טעמים מתוקים לילדים, צריך מעיקר הדין כשרות לפסח), והוא הדין בכל מוצר הנכנס לפה[6] (כגון אודם ושפתון וכדומה).

  • כלים חד פעמיים העשויים מפלסטיק (בין הפשוטים ובין היקרים), מעיקר הדין אינם צריכים כשרות לפסח ואין מקום להחמיר בזה, אמנם בכוסות קרטון לשתיה חמה, נייר אפיה, נייר סופג, וכיו"ב, אע"פ שמעיקר הדין אינם צריכים כשרות, מ"מ כיון שבאים במגע עם אוכל חם מאד, משום חומרא דפסח ראוי להדר ולקנות מוצרים כאלו עם כשרות[7].

  • סבון כלים, ראוי להשתמש בסבון כשר לפסח[8].

[1] פשוט, וכן הזהיר ע"ז בספר שערי ימי הפסח (עמ' ק"ט), וכן אירע הרבה מקרים מעין אלו.

[2] כן מזהירים על זה במדריכי הכשרות לבדצי"ם השונים, שיש הרבה זיופים בזה, ורק אם ישנה חותמת עם השם של המוצר והמפעל והתאריך העדכני, מועיל מדבקה "כשר לפסח".

[3] כן נראה, שהיום פשתה המספחת הזאת שכל מוצר חמץ מייצרים כמותו כשר לפסח, ללא כל הבדל ממשי ביניהם, ולמי שאינו בקי היטב יכול לבוא מכשול בקלות, כי אינו יודע להבחין בין שני המוצרים, וכך הזהירו על זה גדולי הפוסקים, וכ"כ מוהרא"ש זי"ע במכתב לכלל אנ"ש (מובא בסוף החוברת).

[4] ידוע שחומרא זו שלא לאכול מחוץ לבית בפסח, הוא מנהג חשוב יותר מהרבה חומרות שנוהגים בהם, כי בבית חרושת או בבית מלון ציבורי, א"א לפקח היטב בכל ההידורים כמו שאדם עושה בביתו הפרטי. וראה מה שכתב הגר"ח פלאגי' בספר מועד לכל חי (פ"ב סי"ז), וז"ל "לא תתגודדו ליכא בחומרות הפסח, וגם אין לחוש ליוהרא, כי משפחה ומשפחה מנהג אבותיהם בידיהם, בין בשתית הקפה במקום אחר, ובין במיני מתיקה שעושים, וכן שלא לסעוד אצל אחרים, ואפילו מי שאינו נוהג חומרות כשרידים אשר ה' קורא, אפילו הכי מה טוב דבימי הפסח יקיים "אשרי יושבי ביתך", טפי משאר ימות השנה" עכ"ל, ישמע חכם ויוסף לקח.

ומנהג זה שלא לאכול איש אצל רעהו בפסח, וכ"ש בבתי מלון ובמסעדות, אמר מהר"א מבעלזא זי"ע רמז לזה, דבפרשת ראה כתיב בפרשת חג השבועות (דברים טז יא), "ושמחת אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ואמתך והלוי אשר בשעריך", ובסוכות כתיב (שם יד) "ושמחת בחגך אתה" וכו', כמו בשבועות, ואילו בפסח לא כתיב כן, לרמז שבפסח אין אחד מתארח אצל חבירו, עכ"ד, והובא בנטעי גבריאל פסח (ח"ב עמ' רי"ח).

[5] משחות שיניים חריפות כטעם המנטה, ומי פה, מעיקר הדין יש להתירם גם ללא כשרות לפסח, כיון שאינם ראויות לאכילת כלב, כ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ג עמ' צ"ג), ובשו"ת קנה בושם (ח"א סימן כ"ה, לענין מי פה ונראה דה"ה למשחה), ומכל מקום כיון שס"ס בא במגע עם הפה ופעמים גם בולעם, מתורת חומרא נכון להדר ולקנותם עם כשרות לפסח וכ"כ בשערים המצוינים בהלכה (סימן קי"ב סק"ב), והליכות מועד (עמ' ק"ה), ובפרט שהיום אכשור דרי וניתן להשיג בקלות משחות שיניים כשרות לפסח עם כשרות מהודרת, ומהיות טוב אל תקרי רע, וכ"כ בספר הלכות פסח להרב שמעון איידאר שליט"א (ח"ב פ"ב הערה ק"ח), בשם הגר"מ פיינשטין זצוק"ל, דמשחת שיניים נחשבת פסולה לאכילת כלב, ומ"מ כיון שאפשר להשיג משחת שיניים בלא אלכוהול וחשש חמץ, אין להשתמש במשחת שיניים שיש בה חשש חמץ, ושכך שמע בשם הגאון ר' אהרן קוטלר זצ"ל. וכ"כ הנאמ"ן ס"ט, בהגדת ה' ניסי (עמ' י"ז).

[6] כ"כ האחרונים הנ"ל שמטעם הידור יש להחמיר בזה כדין המשחה, וכ"כ בספר שערי ימי הפסח (צ"ז).

[7] הליכות מועד (עמ' ק"ב).

[8] כיון שמשתמשים עם זה לשטוף את הכלים במים חמים, ולכן אף שמעיקר הדין אין בזה איסור, מפני שנפסל מאכילת הכלב, כמש"כ בספר שלמי מועד (פרק ע"א עמ' שכ"ח) להגרש"ז אוירבך זצ"ל, מ"מ לעצמו החמיר להשתמש דוקא בסבון הכשר לפסח, וברוך ה' אכשור דרי ומצוי בשפע רב סבון כלים כשר לפסח, ומהיות טוב להדר ולקנות כשר לפסח.

פרק יב תרופות בפסח

  • תרופות וגלולות לבליעה, אע"פ שיש בהם תערובת חמץ, מעיקר הדין אין איסור להשתמש בהם כל שטעמם פגום ונפסלו מאכילת הכלב קודם הפסח, וכל זה בחולה שחלה כל גופו, אע"פ שאין בו סכנה, אבל אין להתיר למי שסובל מכאבים ומיחוש בעלמא וכיו"ב, ליטול גלולות שיש בהם ודאי תערובת חמץ[1].

  • טבליות למציצה או ויטמינים וסירופים למיניהם שיש בהם טעם טוב, אסור להשתמש בהם בפסח, אם אינם מאושרים לפסח, אא"כ הוא חולה שיש בו סכנה[2].

  • יש להבהיר שחולים הזקוקים לתרופות מסוימות בפקודת הרופאים בין טיפול פיזי או נפשי, בין בדרך קבע או לזמן קצר, ואין צריך לומר בחולים שיש בהם סכנה ח"ו, חייבים להמשיך לקחת את התרופות שרושמים להם כהרגלם, ואם יש להם ספק כל שהוא ומהססים לקחת את התרופות הנדרשות להם, אין להם לפסוק ולהחמיר על עצמם, אלא יש להם לשאול חכם[3].

  • היום מפרסמים בכל קופ"ח רשימות של תרופות וטבליות הכשרים לפסח[4].

  • משחות על כל סוגיהם, זריקות, טיפות עיניים, אף ואוזניים וכיוצא באלו שאין משתמשים בהם ע"י אכילה אלא בשימוש חיצוני, מותר לכל אדם להשתמש בהם, אף אם לא מוגדר כחולה ומעורב בהם חמץ, לפי שנפסלו מאכילת הכלב[5].

[1] הדבר פשוט שרפואה שלא כדרך הנאה מותר לענין חמץ בפסח, וכ"כ הרמב"ם (פ"ה מהלכות יסודי התורה הלכה ח'), שהרי נפסלו מאכילת כלב קודם זמן איסור החמץ, אין צריך לבער, וכ"כ הרמב"ם (פ"ד מהלכות חמץ ומצה הלכה יא), והטור והשו"ע (סימן תמ"ב ס"א), ועיין בחזו"א (הלכות פסח סימן קט"ז סוף אות ח'), שהתיר להשתמש בטבליות רפואה אע"פ שמעורבים במי פירות ומים ומחמיצים, דמכל מקום אם הם מעורבים בדברים שאינם ראויים לאכילת אדם שרי, שכיון שא"א להפריד העמילן ואינו ניתן בכדי לחמץ בו עיסה, מותר לבלעם לרפואה בפסח, שע"י תערובות לא שייך "אחשביה" שדעתו רק על הסמים המועילים לרפואה, משא"כ אם ראויים לאכילת אדם אסורים באכילה וצריך לבער, וכ"כ עוד אחרונים, והובא בחזו"ע (עמ' ק"כ), ע"ש.

[2] חזו"ע (שם), ובמדריכי הכשרות מתפרסמים בכל שנה ושנה הסירופים והוויטמינים הכשרים לפסח, ויש לדעת שרוב תחליפי הברזל לנשים הרות וכיו"ב, הינם עשויים ממרכיבי חמץ, ויש להוועץ עם מורה הוראה.

[3] חזו"ע (שם) בשם ספר נשמת אברהם (עמ' רס"ז), שחולה שאין בו סכנה חלילה לו להחמיר על עצמו, ולהפסיק לקחת הכדורים הנחוצים לו ע"פ הוראת רופא מומחה במשך הפסח, ובפרט במקום שיש חשש הכי קטן שיגיע עי"ז למצב אפילו של ספק סכנה.

[4] כיון דאכשור דרי וכמעט בכל סוגי התרופות אין בהם חשש חמץ, ולכן מהיות טוב יש להשתמש עם סוגים אלו, וכ"כ בחזו"ע (שם), שטוב לבקש מהרופא תרופות שאין בהם חשש תערובת חמץ כלל.

[5] שו"ע (סימן תמ"ב ס"ד וס"ט), מ"ב (סקכ"ב ומ"ג), ולא שייך "אחשביה", דזהו דוקא כשאוכלו ולא בסתם שימוש, וגם אין לאסור משום סיכה כשתיה, דמעיקר הדין לא מחמירים  כהפוסקים דסיכה כשתיה, כמבואר בבה"ל (סימן שכ"ו ס"י ד"ה כשאר חלב), וגם למחמירים כתב הכף החיים (שם), דאם אינו ראוי לאכילת כלב, לא אומרים סיכה כשתיה, ועוד שכתב המחנה אפרים (הלכות מאכלות אסורות דף כ"ב), דסיכה כשתיה הוא דוקא בסיכה של תענוג ולא של רפואה.

פרק יג מכירת חמץ

  • מכירת חמץ איננה "מצוה" כמו בדיקת חמץ וביעורו, אולם היא פעולה הכרחית שצריכים לעשותה לקראת הפסח, ונבאר:

התורה אסרה שישאר חמץ או תערובת חמץ ברשותנו בפסח, ו"בל יראה ובל ימצא" בכל גבולנו, ולכן צריך להזהיר את המון העם שלא די להניח את החמץ במחסן, אלא צריך לבערו ולהוציאו מרשותו ומאחריותו לגמרי, ואם נשאר החמץ ברשותו הרי הוא עובר על איסורי תורה של "בל יראה" ו"בל ימצא", והחמץ אסור בהנאה לאחר הפסח.

מן התורה די בביטול החמץ, דהיינו לבטל את החמץ בלבו ולהחשיבו כעפר הארץ, או לבערו מן העולם, וחז"ל תקנו שצריך לעשות שניהם, דהיינו לבטל את החמץ, ובנוסף לחפש אחר החמץ כדי לבערו, משום שאם לא יבער חמצו מתוך שרגיל בו כל השנה ישכח ויבוא לאוכלו, וביעור חמץ לבד אינו מועיל, שמא לא יבדוק יפה וימצא חמץ בפסח ויעבור עליו[1].

אולם גם לאחר שאדם ביער את החמץ ובטלו בלב שלם, חוששים שמא לא יבדוק כראוי וימצא ברשותו חמץ וישכח לבטל, וגם כדי שלא יצטרך לבער ולהוציא מן הבית כל תערובת חמץ שיש ברשותו, או מוצרים שאינם כשרים לפסח[2], תקנו למכור את החמץ לגוי לפני הפסח, ולכן נהגו למכור את כל המוצרים שיש להם חשש חמץ או שיש בהם תערובת חמץ, חמץ נוקשה, קמח, שמרים, ספק חמץ, או בעל חנות שיש לו הפסד מרובה ואינו יכול לבער את כל חמצו[3].

  • גם אלו שבטלו וביערו את חמצם כדין ויודעים שלא שיירו ברשותם שום חמץ, אע"פ שמדינא א"צ לעשות שטר מכירה, מכל מקום יש להם להדר לעשות שטר מכירת חמץ לצאת מכל פקפוק[4].

  • מתחילה היה המנהג שכל אחד הלך בעצמו לגוי ומכר לו חמצו כדין, אך מחמת ריבוי השאלות והמכשולות שאין המון העם בקיאים בדיני הקניינים, הנהיגו למכור החמץ ע"י הרב או ע"י תלמידי חכמים הבקיאים בכך, ועושים את הרב לשליח למכירת חמץ בכתב הרשאה[5].

  • הרב צריך לבאר לכל אחד שהמכירה היא תקפה ומוחלטת כדת וכדין הן לפי ההלכה והן לפי החוק במדינה, ולכן צריך לכוין למכירה גמורה ולא רק כמעשה קוף בעלמא[6].

  • המנהג שלא למכור חמץ בעין, כגון מיני מאפה, אטריות, פתיתים, שקדי מרק, וכיו"ב, אלא יש לבערם לפני הפסח, וכן היה מורה ובא כ"ק מוהרא"ש זצוק"ל[7], לבד מבעלי חניות וכדומה, שיש להם הרבה חמץ, ויש בזה הפסד רב לבערם יש להקל שיכולים למכרם בשטר מכירת החמץ[8].

  • אמנם דברים שאינם בגדר חמץ בעין, אלא רק ספק חמץ, נוהגים למכור, וכגון קמח[9], חטה, גריסים, שמרים[10], ואין להחמיר ולכלות ממונם של ישראל.

  • נהגו לעשות מעשה קנין במכירת חמץ כדי לחזק את תוקף המכירה[11].

  • יש להזדרז ולמנות את הרבנים לשליחים למכירת החמץ ולחתום על שטר ההרשאה מטעם הבד"ץ כמה שיותר מוקדם ולא לחכות ליום האחרון, משום שהרבה שוכחים למכור ונזכרים בערב פסח לאחר שעת המכירה, והרבה טועים וחושבים שצריך למכור רק כשהבית מוכן לפסח, וזה טעות כי הרי המכירה בפועל מתבצעת רק בערב פסח, ומינוי השליחות אפשר למנות הרבה לפני הפסח[12].

  • בשנה זו שחל שביעי של פסח ביום שישי: אע"פ שמעיקר הדין מותר להשתמש בחמץ ביום השבת[13], מכל מקום אין כדאי להשתמש בחמץ או בכלי החמץ ביום השבת, מחשש שמא יתערבו כלי החמץ עם כלי הפסח, או ישתמשו בכלי הפסח במאכלי חמץ.

ולכן ההמלצה היא להמשיך בשבת זו להשתמש בכלי הפסח, ובמאכלים של פסח, והוא הדרך הנכונה ביותר[14].

בשבת זו הנוהגים להחמיר בשרויה, מקילים ואוכלים שרויה אף בכלי הפסח, וכן המנהג[15].

[1] עיין במ"ב (סימן תל"א סק"ב) בשם הפוסקים.

[2] עיין בחזו"ע (עמ' ע'), שהביא בשם הפוסקים, שאפילו מי שבדק החמץ כדת, ובטלו כדין, אסור לו להשאיר ברשותו חמץ בעין בימי הפסח ואפילו חמץ ע"י תערובת חמץ אסור להשאירו ברשותו, אלא ימכרנו לגוי כדת, או יבערנו לגמרי, ואם נשאר החמץ ברשותו אסור בהנאה, (כדין חמץ שעבר עליו הפסח, שקנסוהו חז"ל על שלא ביערו מרשותו), מפי שחששו חכמים וגזרו שמא לא יפקירנו כדת, ויערים ויאמר שהפקירו, או שמא לא יפקירנו בלב שלם" ע"כ.

[3] מקור דין מכירת חמץ מבואר בתוספתא (פסחים פ"ב ה"ו) "ישראל ונכרי שהיו באים בספינה, וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי, ונותנו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שנתנו לו במתנה גמורה", וכ"פ הרמב"ם (פ"ד מחמץ ומצה ה"ו).  וכ"פ מרן בשלחנו הטהור (סימן תמ"ח ס"ג), וכן הוא בתרומת הדשן (ח"א סימן ק"כ),  ומנהג זה השתלשל אצל תפוצות ישראל, ואף יש כמה שערערו על זה, מכל מקום בשו"ת חת"ס (או"ח סימן קי"ג), כתב שהמערער על מכירת חמץ ראוי לגערה, וכ"כ בשו"ת התעורות תשובה (סימן רכ"א), שאין להרהר אחר המכירה כלל, ועיין בשדי חמד (מערכת חמץ ומצה סימן ט' סק"ו ד"ה גם מה), שכתב שכל מה שערערו יש ליישב על נכון, ואין כדאי להרעיש בדבר זה ולבטל מנהג שנהגו כן מקדם קדמתא, ונתייסד בסתמא ע"פ גדולי הדור שלפנינו. וכ"כ רבינו יעקב מליסא בתשובת נחלת יעקב (סימן א'), דמכירת חמץ הוי מכירה חלוטה, דכל אחד מוכר בלב ונפש חפצה, וכ"כ בשו"ת חוט המשולש (סימן ה'), ובשו"ת בית שערים (או"ח סימן קצ"ז).

[4] כ"כ בספר מכירת חמץ כהלכתו (עמ' ז' אות י"ז), בשם כמה רבנים, והובא להלכה בנטעי גבריאל (ח"א פרק ל"ח ס"ג), ע"ש.

[5] כן כתבו האחרונים, הובאו בנטעי גבריאל (ח"א פרק ל"ח ס"א), ע"ש.

[6] תכלת מרדכי (אות צ"א), נטעי גבריאל (ח"א פרק מ"א ס"א), וע"ע בספר משפט המכירה (עמ' ע"ט והלאה).

[7] אף שמצד הדין בוודאי שאפשר למכור חמץ בעין כי המכירה מוחלטת ונעשית כדת וכדין ע"פ ההלכה, וגם ע"פ חוקי המלכות, מכל מקום יש פוסקים שכתבו שראוי לבער חמץ בעין ולא לכוללו בשטר המכירה, כ"כ הב"ח (סימן תמ"ח), ואליה רבה (שם), ישועות יעקב (סק"ה), הגר"א במעשה רב (סימן קפ"א), שו"ת אורי וישעי (סיימן קכ"א), מעדני שמואל (סימן קי"ד סק"ב), משמרת שלום (סימן ל"ד אות ג'), חזו"א (דינים ומנהגים פי"ז סימן כ') נטעי גבריאל (ח"א פרק מ"ד ס"ב), הליכות שלמה (פסח פ"ו דבר הלכה אות י"ג).

[8] זר זהב (אות כ"ז), נטעי גבריאל (שם), הליכות שלמה (שם).

[9] כן משמע מדברי המ"ב (סימן תנ"ג סכ"ז, ובסק"ד), שאף אם רוחצים את החטים הרבה במים, אין זה אלא חשש תערובת חמץ, ויש דעות שמותר להשהותו בפסח, וכ"ש שמותר למכור אותו לגוי, ולהשתמש בו לאחר הפסח, וכ"כ בארחות רבינו (ח"ב עמ' כ"ד), שמרן הסטייפלר זצ"ל היה משתמש בקמח של חנות שמכרו את החמץ, ע"ש, וכ"כ בספר שערי ימי הפסח (עמ' ע').

[10] רוב השמרים המיוצרים בא"י אינם עשויים מחמץ, ואין זה כמו שאנשים חושבים שהם "שאור" שמחמיץ, אלא הם מחומר סינטטי שמתפיח הבצק (ועשוי ממין צמח כמו עובש), וכן אבקת אפיה אינה חמץ, כי היא רק חומר כימי שתפקידו להחמיץ בצק, וכן שמן נבט חיטה, אינו חמץ גמור.

[11] כ"כ כמה אחרונים, אף שמעיקר הדין אין צריך קנין למעשה המכירה, מ"מ נהגו לעשות כן, ועיין בספר משפט המכירה (עמ' י"ז) שהאריך בזה.

[12] והרבה אנשים טועים בזה, ומחכים לרגע האחרון של ערב פסח, וכמעט כל שנה מתקשרים לרבנים בערב פסח אף לאחר זמן איסור חמץ, בטענה הרב לא מכרתי את החמץ מה עושים? ולכן צריך להיזהר כבר למנות את הרב שליח כבר מתחילת חודש ניסן, כדי שלא להכנס לשאלות מיותרות, וספקות וכו'.

[13] ואין לחוש בזה משום מוקצה, שהרי אין אומרים מיגו דאתקצאי בבין השמשות מחמת יום שעבר, וכן העלה מרן בחזו"ע (עמ' קכ"ג), ובשו"ת יחוה דעת (ח"ב סימן ס"ד), ושו"ת יבי"א (ח"ט או"ח סימן מ"ו). אור לציון (ח"ג עמ' ק"י)  וכ"כ גם הגרש"ז אוירבך זצוק"ל במכתב שנדפס בשמו בספר מאור השבת (ח"א מכתב י"א אות י"ב עמ' תק"ו), וכן הסיק לדינא בספר מגילת ספר על הלכות שבת (סימן נ"ז אות ג'). ועוד שהרי בבין השמשות היה זה ביד הגוי ולא חשיב מוקצה, שהרי "אין הכן לגוי", כמבואר בירושלמי (ביצה פ"ג ה"ב), וכ"פ מרן בשו"ע (או"ח סימן תצ"ח ס"ג).

ומה שיש לחוש מצד גזל הגוי, שהרי כשנוטל מן החמץ בשבת, מאחר ועדיין לא קנה מן הגוי החמץ בחזרה, לדעת הסוברים שיש צורך בקנייתו כדין, עדיין החמץ שייך לגוי והרי זה גוזלו מידו, ואנן קיי"ל דגזל הגוי אסור, וכמש"כ הרמב"ם (ריש הלכות גזילה), וכ"פ מרן השו"ע (חו"מ סימן שנ"ט ס"ב), ולכן יש שהחמירו בזה ואסרו להשתמש בחמץ של הגוי, אפילו בדעתו שיחזיר לו לאחר מכן, ויש שהתירו בכל ענין, אמנם אם הוסיפו תנאי במכירה, שהגוי מרשה למוכרי החמץ לקחת אחר הפסח מהחמץ שנמכר מאליו, ויתחשבנו איתו אח"כ, אין לחוש בזה משום גזל הגוי, וכ"כ מרן בשו"ת יחוה דעת (שם), וכ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ג פ"ט ס"ד), וכן העלה בספר משפט המכירה (עמ' תש"ב), ע"ש שהאריך בזה, ואמר לי בע"פ שבשטר מכירת חמץ של בד"ץ בית יוסף, כתוב שם התנאי הנ"ל, ולכן אלו שמכרו דרך בד"ץ זה אין לחוש כלל ומותר מצד הדין להשתמש בחמץ, וכך נוהגים ברוב בתי הדין בא"י, אמנם יש לדעת שישנם בתי דין המתעקשים שלא לכתוב סעיף זה, ומי שמוכר דרכם אסור לו להשתמש בחמץ בשבת זו.

[14] כן נראה, שהרי ממ"נ אוכלים עדיין ממאכלי הפסח, ומהסירים וכלי האכילה, ומה יתן ומה יוסיף לאכול החמץ, ולהשתמש בכלי החמץ, שיתערבו עם כלי הפסח, וכן נוהגים העולם. וכן העלה בספר שערי ימי הפסח (עמ' רכ"ב), שרק אם גוי יביא ליהודי מאכל חמץ משלו, שאין בו שום חשש כשרות, ויתן ליהודי בשבת, יהיה מותר לו לקבל ממנו ולאכלו. וכן כתב בספר הליכות מועד (עמ' רנ"ב), שנכון וראוי לעשות כך גם מצד הלכה, שהרי יש דעות החוששות שהחמץ הוא מוקצה (שער המלך הלכות יו"ט פ"א הכ"ד, פמ"ג סימן תצ"ח מש"ז סק"ב, מנחת יצחק ח"ז סימן ל"ג בסופו, הליכות שלמה עמ' שמ"ב), וגם כדי שלא יבואו להכין לפני הפסח מאכל חמץ מיוחד לשבת זו שהוא דבר מגונה, וגם כדי שלא יכשלו באיסור פתיחת הקשר או ההדבקה בארון החמץ, ע"ש.

[15] דרך פיקודיך (מל"ת י"ב), שו"ת פרי השדה (ח"ג סימן ל"א), ליקוטי מהרי"ח (ח"ג דף מ"א), לגבי אחרון של פסח בחו"ל, וכך נהג רבינו ז"ל כמסופר בספר אבניה ברזל שבתו של רבינו הכינה לו קניידלך, ואף שיש שהחמירו בזה, מכל מקום בשבת זו בא"י ודאי שיש להקל בזה, וכן הביא בנטעי גבריאל (ח"ג פרק י"ט ס"א והלאה), שרוב הגדולים לא החמירו לייחד כלים מיוחדים לשרויה.

פרק יד בדיקת חמץ

  • מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר (שמות יב טו), "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", ותקנו חכמים לבדוק ולחפש אחר החמץ בביתו וברשותו, בתחילת ליל ארבעה עשר בניסן, כדי שאם ימצא חמץ יבערנו קודם זמן איסורו.

ולכן קודם ליל ארבעה עשר בניסן צריכים לנקות ולכבד את חדרי הבית בניקוי יסודי כדי שלא ישאר שום חשש חמץ ברשותם בימי הפסח[1], וכן יש לבדוק בכיסי הבגדים ובייחוד בכיסי בגדי הילדים, ובילקוטי בתי הספר שלהם, שמא נשאר שם חמץ, ואז אין צריך לבדקם שוב בליל י"ד לאור הנר[2], והטוב שיכוון בשעת ניעור הילקוטים ומישוש כיסי הבגדים לאור היום או החשמל, לשם בדיקה.

  • בתחילת ליל ארבעה עשר בניסן, בודקים את החמץ לאור הנר, וזמן בדיקת החמץ הוא אחר צאת הכוכבים תיכף ומיד[3] (דהיינו כעשרים דקות לאחר שקיעת החמה), וצריך להשתדל להתפלל תפילת ערבית בזמנה ומיד לאחר התפילה ללא להתעסק בשיחה ואף לא בדברי תורה, יזדרז לבוא לביתו ולקיים את מצות הבדיקה[4], ובדיעבד אם לא בדק בתחילת הלילה יבדוק לאחר מכן[5].

  • ישנם אנשים שמתעכבים לבדוק עד מאוחר בלילה, בגלל כל מיני סיבות, או שאינם מוכנים, או שהאשה לא גמרה לנקות את הבית וכיו"ב, ואין זה נכון שגם אם אינם מוכנים וגם אם לא גמרו לנקות הבית יסודי צריך לבדוק את החמץ מיד בתחילת הלילה כתקנת חז"ל, וימשיכו לנקות לאחר הבדיקה[6].

  • קודם הבדיקה צריך לברך בשם ומלכות – "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו, וצוונו על ביעור חמץ", והטעם שמברכים על "בעור חמץ", ולא על "בדיקת חמץ", מפני שכל תכלית הבדיקה אינה אלא לצורך הביעור. ואין מברכים שהחיינו על מצות בדיקת חמץ, ונכון להשתדל להשיג פרי חדש או בגד חדש ולברך עליו שהחיינו, לאחר שיתחיל קצת בבדיקה[7] (ויטול ידיו קודם הבדיקה[8], ונוהגים ללבוש כובע וחליפה בשעת הבדיקה[9]).

  • אסור לדבר בין ברכת "על בעור חמץ", לבין הבדיקה, ואם עבר ודיבר בדברים שאינם מענין הבדיקה, צריך לחזור ולברך[10], ובאמצע הבדיקה רשאי לדבר בכל מה שיש בו צורך הבדיקה, כגון לשאול את בני ביתו מה הניחו במקום פלוני, ובדברים שאינם מצורך הבדיקה אין ראוי לדבר עד שיסיים בדיקתו, ומכל מקום בדיעבד אם עבר ודיבר בדברים שאינם מענין הבדיקה אחר שהתחיל בבדיקתו, אינו חוזר ומברך[11].

  • צריך לבדוק בחורים ובסדקים ובכל פינות הבית, לרבות המרפסות, וחדר המדרגות, והגינות, ובמיוחד יש לבדוק בארונות המטבח, ובמקרר, ובכל המקומות שמניחים שם חמץ, ולכן כל חדרי הבית צריכים בדיקה, ואף חדרים שאין דרך לאכול בהם, שיש לחוש שהניחו שם באקראי דברי חמץ[12], ובית שיש בו ילדים קטנים, צריך בדיקה אף מתחת לארונות ומתחת למטות[13].

  • אפילו אם יש טרחא מרובה בבדיקה קפדנית, לא יקוץ בבדיקתו, כי כבר אמרו חז"ל – "לפום צערא אגרא" – וע"י בדיקה קפדנית יוכל להיזהר מאיסור משהו חמץ בפסח, ולא יבדוק בהעברה בעלמא אלא יבדוק בנחת היטב[14], ומכל מקום אם קשה לו לבדוק בכל החדרים, יעמיד כמה מבני ביתו אצלו בשעה שמברך על הבדיקה, ואח"כ יתפזרו כולם בחדרי הבית לבדוק בהם על סמך הברכה שמברך בעל הבית[15], ומצוה שגם בעל הבית ישתתף בבדיקה בעצמו, וכמו שאמרו (קידושין מא.), "מצוה בו יותר מבשלוחו"[16].

  • צריך לבדוק בליל י"ד גם ברכב הפרטי שלו (ע"י פנס חשמלי), ויש שנהגו לבדוק הרכב ביום[17], וכן חובה על בעלי חברות לבדוק חמץ באוטובוסים, ובשאר מקומות ציבוריים, וכן חובה על הגבאים בבתי הכנסת ובבתי המדרש לבדוק בהם חמץ, ומכל מקום לא יברכו על בדיקה ברכב, או בבית הכנסת וכיו"ב, ויפטרוה בברכה שמברכים קודם לכן בביתם[18].

  • נוהגים לתת חתיכות קטנות של פת כל אחת פחות מכזית בכל פנות הבית (עטופות בנייר או ניילון, ולא בנייר כסף שהרי צריך לשרפם[19]), והבודק מחזר אחריהם למצאם ולבערם עם שאר החמץ אשר ימצא בזמן הביעור[20] (ואין צורך להחביא במקומות קשים לחיפוש, אלא די בהנחתם במקומות סבירים[21]), ועל פי הקבלה יש להניח עשר חתיכות[22] (ובסה"כ יהא שיעור כזית), ואע"פ שאין מנהג זה מעכב, מכל מקום נכון לקיימו שמנהג ישראל תורה הוא[23], וראוי שהרבנים ידגישו בדרשותיהם שיש לקיים מצות הבדיקה כהלכה לחפש היטב אחר החמץ, עד מקום שידם מגעת, ולא להסתפק במציאת הפתיתים בלבד[24].

  • נכון שירשמו תחילה היכן הניחו כל חתיכה, כדי שאם לא ימצאוה בשעת הבדיקה יוכלו למצאה לאחר מכן[25], ומכל מקום אם לא מצא חתיכה אחת מהחמץ בשעת הבדיקה, אין צריך לבדוק היטב ולחפש בכל המקומות עד שימצאנה, ויסמוך על ביטולו שמבטל אח"כ את החמץ[26].

  • יש נוהגים שהבודק את החמץ מוליך עמו קערה שיש בה פרוסת לחם חמץ, וסכין לחטט אחר החמץ, ויש נוהגים להניח מלח בקערה, ולמחרת כשמגיע זמן ביעור החמץ, שורפים את החמץ שבקערה[27], ומנהג בני אשכנז ליקח נוצה כדי לכבד היטב ולגרר בה החמץ מן החורים והסדקים[28], ונהגו עוד ליקח כף של עץ ולשרפו עם החמץ[29].

  • בדיקת החמץ לכתחילה צריכה להיות לאור נר של שעווה, ופנס חשמלי המופעל באמצעות בטרייה, כשר לבדיקה כשאין שם נר אחר של שעוה (ומותר לברך עליו), או כשבודק את ארונות הבגדים וכיו"ב וחושש לדליקה, או כשבודק הרכב, וכן בארונות החשמל שסכנה לבדוק ע"י נר, יבדוק ע"י פנס[30] (והיינו פנס דק המאיר היטב ולא גדול המסנוור).

  • נר אבוקה פסול לבדיקה, מפני שאינו יכול להכניסו לחורים ולסדקים, ועוד שהוא מתיירא פן יבעיר את אשר בבית, ונמצא לבו טרוד בנר ואינו מכון דעתו לבדיקה, וכן אין לבדוק בנר של חֵלֶב, או של שומן או של שמן[31].

  • אין צורך לכבות את נר החשמל בשעת בדיקת חמץ, ואדרבא תוספת אור עדיפא יותר, שעל ידי כך יכול לבדוק יפה יפה בחורים ובסדקים, וכן נהגו אצל גדולי ישראל, ויש שנהגו להקפיד לבדוק לאור הנר ולכבות את החשמל[32].

  • כל מה שנשאר מן החמץ לצורך אכילתו בליל ארבעה עשר ובשחרית של יום ארבעה עשר, יצניענו במקום מיוחד שלא יתפזר אנה ואנה, ובפרט שיש להיזהר כשיש ילדים קטנים בבית ולהשגיח עליהם שיאכלו בפינה מיוחדת ולא ישוטטו בשעת אכילתם כדי שלא יצטרך לבדוק שוב החמץ אחריהם[33].

  • מוהרא"ש זי"ע אמר, שע"י מצות בדיקת חמץ יכול האדם לעורר לבו מאד אל השם יתברך, כי בשעה שבודקים את החמץ בחורים ובסדקים שבחדרי ביתו, באותה שעה צריך לבדוק החמץ שבחורים ובסדקים שבחדרי לבו, ולבקש מאת הקדוש ברוך הוא שיזכה לנקות הלב מכל שמץ של חמץ הכולל מחשבות רעות, עצבות, מרה שחורה וגאווה, כי כל אלו נחשבות לחימוץ הלב והמח, ובימי פסח שהוא זמן גאולתנו, אנחנו מנקים את עצמנו מהם לגמרי, ולכן בעת בדיקת חמץ הזמן מסוגל מאד לבקש מהקדוש ברוך הוא, שיזכה לבער כל החמץ שיש בלבו, ויזכה ללב טהור ורוח נכון באמת[34].

[1] שו"ת הראב"ן (סימן ז), ראבי"ה (פסחים ס"ס ת"נ), מרדכי (ריש פסחים) הרמ"א בהגה (ס"ס תל"ג), שו"ת עמק הלכה (סימן קכ"ח), חזו"ע (עמ' ל"ב).

[2] מהרי"ו (שו"ת סימן קצ"ג) כתב, "וצריך לבדוק בית יד התינוקות שלא ישאר בו חמץ, וכן בבית יד שלו", וכ"פ הרמ"א בהגה (סימן תל"ג סי"א), "כיסי הבגדים צריך בדיקה", ובאחרונים. אמנם יש מן הפוסקים שכתבו, שאין חיוב לבדוק כיסי הבגדים לאור הנר, כי עיקר התקנה היה רק עבור בדיקת הבתים, וכ"כ החק יעקב (סימן תל"ו סקי"ז), והחיי אדם (כלל קי"ט סימן יח), ובמגן האלף (סימן תל"ו סק"ט), וכ"כ בשו"ע הרב (שם סמ"ב ובמקור חיים (סקט"ז), שו"ת שבט הלוי (ח"א סימן קל"ו), מועדים וזמנים (דיני בדיקת חמץ אות ה') ובחזו"ע (עמ' ל"ג), ובפרט אם כבר בדקו בכיסי הבגדים שאין צריך לבדוק שוב בליל י"ד, ע"ש.

ובארחות רבינו (פסח אות י"ז), הביא שהחזו"א והסטייפלר זצוק"ל היו סומכים על היתר זה, לענין הבגדים שנתכבסו ונוקו היטב לכבוד החג והיו מסודרים בארון, ולא היו בודקים את הבגדים עצמם בליל י"ד, רק את המדפים שעליהם מונחים הבגדים, היו בודקים (שהרי ברגע שהחמץ שבתוך הבגד עובר כביסה ע"י הרתחה עם חומרים פוגמים החמץ נפסל מאכילת כלב (ועדיף לכבסם כשהכיסים הפוכים לחוץ), לבד מילקוטי בתי הספר של הילדים ששם ישנם חתיכות גדולות של חמץ, ובפרט כשהם בתוך ניילון שאין מועיל לזה כביסה וניקיון, וחובה לבדקם כראוי).

[3] משנה (פסחים פ"א מ"א), "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ, לאור הנר", ויש שהצריכו לבדוק קודם צאת הכוכבים, אמנם פשט דברי הרא"ש בתשובה (כלל י"ד סימן ג'), ומרן השו"ע שפסק (סימן תל"א ס"א), "בתחילת הלילה", יש לבדוק החמץ בצאת הכוכבים, וכן דעת רוב האחרונים, חזו"ע (עמ' ל"ג).

[4] שהרי תפילת ערבית תדירה מדי יום, ועוד שקריאת שמע דאורייתא, ובדיקת חמץ מדרבנן, כ"כ מ"א (סק"ה), חק יעקב (סק"ז), המ"ב (סימן תלא סק"ח) ועוד.

[5] הליכות עולם (ח"א פרשת צו עמ' רע"ה).

[6] ולצערנו הרבה מתמהמהים בבדיקה עקב שהאשה לא סיימה לשטוף ולהבריק את הבית לפני בדיקת חמץ, וזה טעות, שהרי אין צורך שבדיקת חמץ תהיה בבית נקי, אלא המטרה היא למצוא את החמץ וכ"כ בספר שלמי מועד (פרק ס"ח), ובספר שערי ימי הפסח (עמ' ל"ה) (אמנם נ"ל שאם האשה לא מבינה, לא יריב ולא יאבד את שלום ביתו בשביל זה, ויחכה לה עד שתסיים, כי כן דרכן של הנשים לסיים את הכל ולהתחיל בבדיקה רגועה).

[7] טור ושו"ע (סימן תל"ב ס"א), ודעת כמה אחרונים, שצריך לברך שהחיינו על בדיקת חמץ, וכן הסכים בעל הפרי חדש, לכן נכון להשתדל להשיג פרי חדש, כ"כ הבא"ח (פרשת צו אות ה'), ובחזו"ע (עמ' מ"ה).

[8] כ"כ בספר מהרי"ל (מנהגים הלכות בדיקת חמץ ב'), וכן הוא בשו"ת מהרש"ל (סימן פ"ו), והב"ח (ס"ס תל"ב) והמגן אברהם (ריש הסימן), ויש שנהגו לטבול במקוה טהרה קודם הבדיקה, וכן הובא בספר לשון חכמים להגאון בא"ח (ח"א סימן מ"ג) שנכון לטבול קודם, וכ"כ כה"ח (סימן תל"ב סק"ב), ובספר פסח בציון (עמ' ס"ט).

[9] כן נהג החת"ס (שם), וגדולי ישראל, עיין בפסקי תשובות (עמ' ה'). נטעי גבריאל (פרק י"ג ס"א).

[10] פשוט, כיון שעדיין לא החל בבדיקה, ואין לברכה מקום לחול, ואפילו מלה אחת נחשבת להפסק, אמנם אם דיבר דברים מענין הבדיקה, אינו חוזר ומברך (וכדין גביל לתורי), שו"ע (סימן תל"ב ס"א), ומשנ"ב (סק"ה), כה"ח (סקט"ז), חזו"ע (עמ' מ"ד).

[11] אף שדעת רבים מן הפוסקים שחוזר ומברך, שהרי לא יצא ידי חובתו עד שיסיים את כל בדיקתו, וכן הוא במרדכי (פ"ק דפסחים סימן תקל"ו), ובעל העיטור בשם רב סעדיה גאון, ובשבלי הלקט (סימן ר"ו), בשם ר' סעדיה גאון, וכ"כ מהר"ם חלאווה בחידושיו לפסחים, ועוד, מכל מקום לדינא נקטינן שאין צורך לחזור ולברך, וכן הסכים בתשובת הרא"ש (כלל י"ד סימן ג') ועוד, וכ"פ בחזו"ע (עמ' מ"ה), שספק ברכות להקל.

[12] שו"ע (סימן תל"ג ס"ג), ובאחרונים (שם), שו"ע הרב (סקי"ג), חזו"ע (עמ' ל"ה). ולענין האם ישנה חובה לבדוק בבית הכסא, הנה בפסקי תשובות (עמ' ה'), הביא בשם שו"ת רבבות אפרים (ח"ג סימן ש"ה), שמנהג העולם שאין לבדוק בבית הכסא, ואף בבית עם ילדים קטנים שמצוי שמכניסים חמץ לבית הכסא, משום שסומכים על השטיפה והנקיון שעושים לפני בדיקת חמץ, ובספר נטעי גבריאל (ח"א פרק כ"ג אות א'), כתב שלכאורה צריך לבדוק כי הוא מקום שמכניסים בו חמץ, ובפרט במקום שמצויים תינוקות, כי לפי ההלכה חמץ הנמצא שם רשאי לאכלו ואין שורה עליו רוח רעה, וכ"ש בבית הכסא שבזמנינו, אמנם סיים שלא שמע שבודקים בבית הכסא. ובילקוט יוסף (פסח ח"א עמ' רמ"ג) כתב, שאין הדבר תלוי במנהג, אלא הכל לפי הענין, שבבית שאין מצויים ילדים הדבר פשוט שא"צ בדיקה כלל, אך בבית שיש שם ילדים, ומצוי שמכניסים שם חמץ, הנכון שיבדוק שם.

ובבנין משותף, מוטל חיוב על כל הדיירים לבדוק את חדר המדרגות, מהכניסה עד הקומה בה הוא דר, ומקומות שיש חשש שהכניסו שם חמץ, וטוב שהשכנים ימנו שליח שיבדוק עבור כולם, והשליח יברך על הבדיקה שבביתו, ויוצא בזה על בדיקת חדר המדרגות, פסקי תשובות בשם סידור פסח כהלכתו (פי"ח ס"ו).

[13] בית יוסף (סימן תל"ג) הביא שבתשובת הרא"ש ורבינו ירוחם כתבו, שאם יש תינוקות בבית צריך לבדוק גם למטה מג' טפחים, וכן הוא בארחות חיים בשם הראב"ד, וכ"פ המ"א (סק"ח), והחק יעקב, מ"ב (סקי"ט) ושאר אחרונים, וחזו"ע (עמ' ל"ה).

[14] הן אמת שיש קצת סמך למקילים שאינם מטריחים עצמם כ"כ בבדיקה, בהיות שכבר בדקו וניקו באופן יסודי את הדירה לפני כן, וכמו שכתב הגאון מהר"י שפירא בשיטתו לפסחים (ס"ס סימן י"ב), והובא במחזיק ברכה (סימן תל"ג סק"ו). אולם הגאון מהרח"א במקראי קודש (דף קנ.) ס"ל, דדוקא אם בדק לאור הנר בליל י"ג אין צריך לחזור ולבדוק בליל י"ד בחורים ובסדקים, וסגי בבדיקה מועטת, הא לאו הכי, צריך בדיקה מעלייתא, וכן משמע מדברי מרן השו"ע (סימן תל"ג), וכן דעת מהר"י עייאש במטה יהודה (סימן תל"ג), וכן משמע מדברי הרשב"ץ בספר יבין שמועה בשם הר"י בן מיגאש, וכן כתב בספר שני אליהו שצריך לבדוק בדיקה מעלייתא, ולא כמו שעושים המון העם לבדוק כמה חדרים ועליות בשעה מועטת דרך העברה בעלמא, וכ"כ במעשה רב (סימן קע"ח), שהגר"א היה מאריך מאד בבדיקה, וכ"כ בשו"ת מכתב סופר (ח"א ס"ס י"ז), שהגאון חתם סופר הרבה לבדוק בכל הבית והעליה בכל ארגז וארגז בחצר ובגן, ובכל מקום שאפשר באיזה מציאות שבעולם להכניס שם חמץ, וכך נהגו עוד גדולי עולם, (וכן נוהג הגר"ח קניבסקי שליט"א), ומכל מקום להלכה בחזו"ע (עמ' ל"ו בהערה) סיים שהמחמיר תע"ב (ודחה דברי אלו שהעלו שאם בודק בהעברה בעלמא הוי ברכה לבטלה), ומשמע מדבריו שמעיקר הדין כל שהבית נקי ומצוחצח מותר לבדוק בהעברה בעלמא.

ונראה לענ"ד, שנכון שבשעת הניקיון לפני הפסח, יאמר לבני ביתו לכוון שמנקים לשם בדיקה, ביום לאור החמה והחשמל, ובלילה לאור החשמל, וכך יוצא שכבר החל בבדיקה הקפדנית במשך הימים שלפני הפסח, ובבדיקת החמץ יבדוק ויעבור על כל הבית בנחת למשך כשעה, וכך ייצא ידי חובת כולם. וכעין זה כתב בנטעי גבריאל (ח"א פרק כ"ג ס"ג), שכן נהג הגה"צ מפאפא זצ"ל, מועדים וזמנים (בסוה"ס) סידור פסח כהלכתו (פי"ג הערה א'), פסקי תשובות (עמ' ט"ו). שערי ימי הפסח (עמ' ל"ז).

[15]  הרא"ש (פ"ק דפסחים סימן י'), טור ושו"ע (סימן תל"ב ס"ב), ושו"ע הרב, משנה ברורה, ולכתחילה צריכים בני הבית לשמוע הברכה, ולא יבדקו ללא שמיעת הברכה מבעל הבית, חזו"ע (עמ' מ"ח).

[16] מגן אברהם (שם סק"ה), חק יעקב (סק"י), וכ"כ בשו"ת מכתב סופר (שם) שהחתם סופר היה בודק בכבודו ובעצמו, אע"פ שהיו לו בנים ובנות ובחורי חמד שהיו כדאים לסמוך עליהם, ואפילו הכי היה מטריח עצמו גם במה שאינו לפי כבודו להכניס ראשו אל הלול של תרנגולים לבדוק היטב, חזו"ע (עמ' מ"ט).

[17] שו"ת יחוה דעת (ח"א סימן ה'), חזו"ע (עמ' נ"ב), שאת הרכב צריך לבדוק בליל י"ד לאור הנר כמצוות חז"ל, אמנם בנטעי גבריאל (פרק כ"א ס"א), כתב שהמנהג לבדקו לאור היום בשואב אבק כי קשה לבדוק ע"י נר, ושכן הסכמת בעלי ההוראה שזה הדרך הנכונה לנקותם דדינו כאכסדרה דסגי באור היום. ונלע"ד דלא פליגי, שוודאי לנקות רכב החובה לנקות ביום עם שואב אבק כדי לראות את הפירורים ולבדוק בין הכסאות ומתחתם, אמנם כל שהרכב נקי, יבדקנו ע"י פנס בלילה ולא ע"י נר, שחושש פן ישרף מכוניתו, ולא יבדוק היטב.

[18] שו"ת יחוה דעת  (שם).

[19] אף שהגאון הגרי"ש אלישיב זצוק"ל נהג בעצמו לפזר את הפתיתים, כשהם עטופים בנייר כסף, אמנם נראה שהמון העם אינם יודעים שלמחרת צריך להוציא את הפתיתין מהעטיפת הנייר כסף כדי שיתבערו באש, כי אם יישארו בנייר כסף לא יתבערו לגמרי, שהרי לכתחילה צריך לעשותם פחמים, ולכן סתמנו שעדיף שיעטוף בשקית ניילון וכיו"ב, וכ"כ בהליכות מועד (עמ' רכ"ט), וראה להלן בדין ביעור חמץ.

[20] כ"כ הרמ"א (סימן תל"ב ס"ב), בשם מהר"י ברין, ואף שיש מפקפקים בזה, וכ"כ כמה אחרונים, שאין צורך בזה (הט"ז סק"ד, הגר"א והחיי אדם, ועוד), מכל מקום יש למנהג זה מקור בשבלי הלקט (סימן ר"ו דף פ"א.), וכן החק יעקב (סקי"ד) כתב סימוכין לזה, וכ"כ בשו"ע הרב (סי"א) שכבר נתפשט המנהג, וכן הוא בפרי עץ חיים (שער כ"א סוף פ"ה), בשם האריז"ל, וכ"כ הגאון מהר"י שפירא בשיטתו לפסחים (ס"ס י"ב) כדי שלא יהא חשש ברכה לבטלה אם לא ימצא כלום, והובא במחזיק ברכה (ס"ס תל"ב), וכ"כ המ"ב (סקי"ג), ובשו"ת איש מצליח (ח"א או"ח סימן ל"ז), ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סימן י"ז), חזו"ע (עמ' ל"ז).

ומש"כ שהחתיכות יהיו פחות מכזית, כ"כ השערי תשובה (סק"ז), מחזיק ברכה (סק"ט) בשם שו"ת זרע אמת (סימן מ"ח), השדי חמד (חמץ ומצה סימן ה' אות מ"ט), חזו"ע (עמ' ל"ח), משום שאף אם יאבד חתיכה אחת, אין עליו חובת ביעור, ודי שיהא בצירוף הכל כזית.

[21] כן הורה בעל הגר"ש ואזנר זצוק"ל, הובא בהגדת שבט הלוי (עמ' כ"ג).

[22] פרי עץ חיים (שם), כנגד עשרה כתרין דמסאבותא, והטעם לזה כתב בספר חקת הפסח (הקצר אות ח'), שהנקודה קטנה היא יו"ד, והיינו החילוק בין חמץ למצה, ובספר כתר שם טוב (גאנין ח"ג עמ' ה'), כתב שהוא כנגד עשר מכות, וכנגד זה קידש הקב"ה את ישראל בעשר קדושות, וע"פ האגדה, שהספרים שכתב המן על היהודים לאבדם, היה ביום י"ג ניסן, והסופרים היו עשרת בני המן, לפיכך נהגו לתת עשרה פתיתין. ועיין מה שכתב השל"ה הקדוש (פסחים פרק תורה אור קי"ח).

[23] כ"כ הכלבו (סימן מ"ח), שאם לא נתן לא עכב, דדעת כל אדם על הברכה "לבער" אם נמצא, וכ"כ הט"ז (שם), שהרי הברכה קאי על מה שיבער למחר, אלא שמהיום מתחיל מהבדיקה, וכן הסכמת האחרונים לדינא, מ"ב (שם) בשם האחרונים, חזו"ע (עמ' ל"ח).

[24] ילקוט יוסף (שם עמ' שנ"ח), ע"ש.

[25] כ"כ המ"ב, שיש להזהר הרבה שלא יאבד אחד מן הפתיתים, נטעי גבריאל (פרק ח' ס"ח).

[26] אחרונים, שערי תשובה (שם) בשם שו"ת זרע אמת (שם), שהרי כל חתיכה היא פחותה מכזית, ומבטלו בלבו ודיו, חזו"ע (עמ' ל"ח), שו"ת אור לציון (ח"ג פ"ז סימן י"ז).

[27] מהר"י פלאגי' בספר פדה את אברהם (קונטרס שיירי יפה ללב), וכיוצא בזה כתב בספר יוסף עליכם, הובא בספר חיים לראש, שנוהגים ליקח עם הבודק פת בקערה, וסכין לחטט אחר החמץ, וכ"כ בבן איש חי (פרשת צו אות ו') והוסיף, שיש לקחת גם מלח בקערה לסימנא טבא, כדכתיב "ברית מלח עולם היא", חזו"ע (עמ' נ"א).

[28] מג"א (סק"א) פמ"ג, חק יעקב (סקכ"ה) חידושי חת"ס, מ"ב (סקמ"ו), נטעי גבריאל (פרק ז ס"ח).

[29] כ"כ הרמ"א (סימן תמ"ה ס"ג), שאם לא מצא חמץ כשבדק ישרוף הכלי שלקח לבדיקה, כדי שלא ישכח חובת ביעור, חק לישראל (עמ' ל"ח) מעדני שמואל (סימן קי"א סקנ"ד) שו"ת מנחת יצחק (ח"ב סימן נ"ג). נטעי גבריאל (שם ס"ט).

[30] הן אמת שמנהג ישראל תורה מימות עולם לבדוק לאור הנר, כמש"כ במשנה (פסחים פ"א מ"א) "אור לארבעה עשר בדוקים את החמץ לאור הנר", וילפינן חיפוש מנרות (פסחים ה), וכ"פ הטור והשו"ע (סימן תל"ב ס"א) מכל מקום יש ללמוד מדברי התבואות שור (סימן י"א סק"ח), שמותר לבדוק בפנס חשמלי, ואין הזכוכית נחשבת להפסק, וכן מתבאר בשו"ת יד יצחק (ח"ד סימן רע"ו), ובשו"ת חיי הלוי (ח"ג או"ח סימן ל"ח אות ג', ויו"ד סימן נ"ו אות ה'), ובשו"ת יבי"א (ח"ד או"ח סימן מ'), ובחזו"ע (עמ' ל"ט), והביא שכתב לו הרב מרדכי וייספיש, שהעיד בפניו הרה"ג ר' חיים גריינמן בן אחותו של החזו"א, שהגאון חזון איש התיר להלכה ולמעשה לבדוק חמץ ע"י פנס חשמלי, וכן הוא בשו"ת באר משה (ח"ו סימן ס"ג), ובשו"ת קנין תורה בהלכה (או"ח סימן ל"ה).

[31] פסחים (ח.), טור ושו"ע (סימן תל"ג ס"ב), חזו"ע (עמ' ל"ט).

[32] הנה מבואר בירושלמי (ריש פ"ק דפסחים), שאור הנר מבהיק מנהיר ויפה בלילה, וכן הוא בבבלי (פסחים ד.), ועפ"ז יש שרצו להחמיר ולכבות את נרות החשמל הדולקות בבית בעת בדיקת חמץ, כדי שאור הנר יבהיק ויהיה נוח לבדוק בו, ובלא זה הוי כשרגא בטיהרא, אמנם מרן בחזו"ע (עמ' מ"א), העיר שאין זה מוכרח כלל, שעל כל פנים הנר מאיר יפה בחורים ובסדקים, ובמקומות הגלויים אור החשמל עדיף ממנו, וכן העלה בספר מועדים וזמנים (על ההגדה עמ' ד'), ושכן דעת כמה מגדולי דורנו מרבנן קשישאי וזה פשוט, וכ"כ בספר יוסף אומץ יוזפא (סימן תשי"ג), וכ"כ בהליכות והנהגות הגרי"ש אלישיב לפסח, שערי ימי הפסח (עמ' ל"ו), נטעי גבריאל (פרק י"ז הלכה י"ב). פסקי תשובות (עמ' ה'). ומש"כ שיש שנוהגים להחמיר, כ"כ בשו"ע המקוצר (ח"ג עמ' ה'), ויש שהביאו כן בשם הגרח"פ שיינברג וכן הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל, שהיו מכבים את החשמל בעת בדיקת חמץ.

[33] משנה פסחים (י:), טור ושו"ע (סימן תל"ד ס"א), חזו"ע (עמ' נ"ז).

[34] שיחות מוהרא"ש למועדי וחדשי השנה (עמ' ר"ע), וסיפר מוהרא"ש זי"ע, שפעם אחת אחר גמר בדיקת חמץ, אצל הרב הקדוש רבי ישראל בעל האהבת ישראל מויזניץ זי"ע, הראה כלפי לבו הקדוש, בהתעוררות גדולה ובלב נשבר כאומר לו: "עכשיו תבדוק את החמץ שיש בתוך לבי! ענה ואמר לו משמשו: רבי הרי לבבכם הוא מקום שאין מכניסים בו חמץ, ואינו צריך בדיקה. ואמר מוהרא"ש זי"ע, שדרך הצדיקים היא שתמיד חוששים שלא יצאו ידי חובתם כראוי, ותמיד עושים תשובה על תשובה, וכמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן ח"א סימן ו'), שגם הצדיקים עושים תשובה על שלא השיגו אתמול את ההשגה שמשיגים היום, ולכן מדת התשובה שייכת בכל אדם ובכל זמן, ועת בדיקת חמץ מוכשרת לזה ביותר.

פרק טו ביטול החמץ

  • מדברי סופרים צריך לבטל את החמץ אחר בדיקתו, ואע"פ שמן התורה כל שבדק את החמץ ובערו מן העולם, שוב אינו צריך לבטלו, מכל מקום חששו חכמים שמא לא יבדוק יפה, או שמא יחוס על ממונו ולא יבער את החמץ, ולכן תקנו שיבטלנו אחר בדיקתו[1].

  • בטול החמץ: היינו שיאמר בפיו: "כל חמירא דאיכא ברשותי, דלא חזיתיה ולא בערתיה, לבטיל ולהוי כעפרא דארעא"[2] (בלשון הקודש – "כל חמץ ושאור שישנו ברשותי, שלא ראיתיו, ולא בערתיו, יתבטל ויהיה כעפר הארץ"), וצריך שיבין את דבריו, שפרושם שמבטל את החמץ עד שאינו חשוב בעיניו לכלום וכדבר בטל לגמרי, ולכן יאמר הבטול בשפה המובנת לו, ואם אומר בין בלשון הקודש ובין בארמית ואינו מבין שהוא מבטל החמץ אלא חושב שאומר תחנה ובקשה בעלמא, לא יצא ידי הביטול וצריך לחזור ולבטלו בלועזית בשפה המובנת לו[3].

  • נוהגים לומר נוסח הבטול שלש פעמים לחיזוק הדבר[4], ובהיות שרבותינו הראשונים נחלקו בגדר דין בטול חמץ, אם הוא מדין השבתת החמץ, שמכיון שבטלו אינו נחשב בעיניו יותר לכלום, או מדין הפקר שמפקירו ומוציאו ע"י הבטול מרשותו, ולכן נכון הדבר שכאשר אומר "כל חמירא" שלש פעמים, יוסיף באחת הפעמים ויאמר: "לבטיל ולהוי "הפקר" כעפרא דארעא"[5].

  • אע"פ שבטל את החמץ, אחר בדיקת החמץ, מכל מקום חוזר ומבטלו אחר בעור החמץ ביום ארבעה עשר בניסן, מפני שהחמץ שנשאר ברשותו אחר בדיקת החמץ לא היה בכלל הבטול שבטל בלילה[6], ובטול החמץ ביום יהיה לאחר ביעור החמץ ושריפתו (שאם יבטלו קודם ביעורו, שוב אינו יכול לקיים מצות ביעור חמץ, שהרי כבר בטלו והוציאו מרשותו[7]).

  • בטול החמץ ביום הוא בנוסח זה: "כל חמירא דאיכא ברשותי, דחזיתיה ודלא חזיתיה, דבערתיה ודלא בערתיה לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" (כלומר שבנוסח בטול החמץ ביום ארבעה עשר, מבטל בין חמץ שראה וביער, ובין חמץ שלא ראה ושלא ביער, אבל בליל ארבעה עשר אינו יכול לבטל חמץ שראה, שהרי עדיין יש ברשותו חמץ שרוצה לאכלו קודם זמן איסור החמץ[8]).

  •  בטול החמץ ביום צריך להיות קודם זמן איסור החמץ, דהיינו בתוך חמש שעות מתחילת היום, אבל אם עבר זמן זה אין הבטול מועיל, כיון שכבר נאסר החמץ בהנאה, ואינו ברשותו כדי לבטלו[9].

[1] רש"י (פסחים ו:) ד"ה "ודעתו", והעתיקו העולת שבת (סק"כ), והחמד משה (סק"ג), ובשו"ע הרב (סימן תל"ד ס"ו), ובמשנה ברורה (שם סק"ו).

[2] הביטול נזכר בלשון הקודש בירושלמי (פסחים פ"ב ה"ב), "כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל", וכ"כ הרמב"ם (פ"ג מהלכות חמץ ומצה ה"ז), "כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו הרי הוא בטל, והרי הוא כעפר", ובשאילתות דרב אחאי גאון (סימן ע"ד), הביא הבטול בלשון ארמי, וכן הוא בפי' רש"י, וברי"ף והרא"ש (פסחים ו:), וכ"פ הטור והשו"ע (סימן תל"ד ס"ב) וכתב הרמ"א (שם), בשם שו"ת תרומת הדשן (סימן קל"ד), שלשון "כל חמירא" – כולל חמץ ושאור (לפי שבלשון התלמוד נקרא אף החמץ חמירא), אבל בשאר לשונות צריך להזכיר כל אחד בפני עצמו", וכ"כ בחזו"ע (עמ' נ"ב). ויש מבני אשכנז שנהגו לומר "כל חמירא וחמיעא".

[3] כ"כ הרמ"א בהגה (שם), שצריך להבין הבטול, ופשוט שמה שכתבו הראשונים הנוסח בלשון ארמי, לפי שכן היתה השפה המובנת והמדוברת ביניהם, שזהו נוסח קדום מימות הגאונים, ועיין עוד בחזו"ע (עמ' נ"ד בהערה). ואף אם אמרו בלשון הקודש או בארמית, ולא הבין מה שאומר אלא חשב שהוא כמו תחינה בעלמא, אינו כלום ולא יצא ידי חובתו אפילו בדיעבד, וכן פירשו האליה רבה (סק"ח), ובשו"ת כנסת יחזקאל (סימן י"ד), והמגן אברהם (סק"ו), בדעת הרמ"א, וכ"פ החק יעקב (סקי"א), וכן הסכמת רוב האחרונים, שו"ע הרב (ס"ח), משנה ברורה (סק"ט), ובחזו"ע (עמ' נ"ה).

[4] מרן החיד"א במורה באצבע (אות ר"ג), על דרך מה שאמרו במנחות (סח:), גבי קצירת העומר, וכן כמו שפסק האור זרוע (ח"ב ס"ס רע"ו), בשם ר"ת לגבי "כל נדר" שנהוג לאומרו שלש פעמים, וכ"כ בספר ויקרא אברהם (דף קכג.), והבן איש חי (פרשת צו סעיף ז'), כה"ח (סקכ"ח), משמרת שלום קוידנוב, חזו"ע (עמ' נ"ד) פסק"ת (עמ' ט"ו), נט"ג (פרק ל"ד ס"ח).

[5] נחלקו הראשונים אם הביטול מדין הפקר הוא או לא, דעת התוס' (ד:), הביטול הוא מדין הפקר, וכן הוא בר"ן (ריש פסחים), אמנם הרמב"ן (שם) כתב, שאין זה משום הפקר אלא מדין בטול והשבתת החמץ, וכן הוא דעת רבינו יואל (אבי הראבי"ה), וכן הוא דעת הרי"ף הרמב"ם ורש"י, וכן כתבו עוד ראשונים ואחרונים, וכתב בחזו"ע (עמ' נ"ד), שמכיון שלא נפקא מפלוגתא, ויש אומרים שאם אומר לבטיל ולהוי "הפקר כעפרא דארעא", הוי בכלל כל המוסיף גורע, לכן עיקר הבטול יאמר בלי תיבת "הפקר", ורק כשכופלו ומשלש, יאמר באחד מהם תיבת "הפקר", לפרש כוונתו כדעת ר"ת וראבי"ה וסיעתם, וכ"כ הפסק"ת (שם) בשם הגדה של פסח אגודת איזוב.

[6] טור בשם הרא"ש (שם), וכ"פ השו"ע (שם ס"ב), והטעם כתב הטור, לפי שרגילים לקנות פת ביום י"ד למאכל, וגם מה ששייר בלילה למאכלו לא נתכוון לבטלו (ואף אם כוון לבטלו הלא חוזר וזוכה בו), ויש לחוש שמא ישאר ממנו כזית ולכן חוזר ומבטלו, מ"ב (סקי"א), והוסיף, שמכל מקום אין לסמוך על ביטול היום לבד ושלא לבטל בלילה דחיישינן שמא ישכח לבטל עד שעה שישית דאז לא מהני ביטול, ולכן ביטול הלילה הוא העיקר.

[7] שו"ת מהרי"ו (סימן קצ"ג), ומהר"ח אור זרוע (סימן כ"ב), וכ"פ הרמ"א (שם), חזו"ע (עמ' ס"ה), ולכן צריך להקפיד שהחמץ ישרף לחלוטין עד שיעשה פחמים, ורק אח"כ לומר את נוסח הביטול כדי שהשריפה תהיה בחמץ שלו.

[8] כ"כ הטור בשם רבינו פרץ (ס"ס תל"ד), וכתב הב"י דהיינו טעמא, שבלילה שהוא משייר החמץ על מנת שיאכל מחר בבוקר, אינו יכול לומר "דחזיתיה", שהרי החמץ שרואה אינו מבטלו אלא משמרו יפה, אבל ביום שאינו משייר שום חמץ, שייך לומר "דחזיתיה" שגם החמץ שראה הוא מבטל, וכ"כ רבינו ירוחם, וכ"פ מרן השו"ע (שם ס"ג) ובחזו"ע (עמ' נ"ט), והוסיף דמה שאמר "דבערתיה" – "ודלא בערתיה", אע"ג שאם נתבער מן העולם, אין צריך לבטלו, נפק"מ שאם היתה פרוסת לחם עבה ולא נשרף ממנה אלא צד החיצון, ונשאר חמץ הראוי לאכילה בפנים, על זה הוא מבטל החלק הפנימי ואומר "דבערתיה" ע"ש. ועיין עוד בדעת תורה למהרש"ם בסימן זה, שהביא עוד ארבע טעמים בזה.

[9] פסחים (ז.), וכ"פ הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ג ה"ז), והטור והשו"ע (שם ס"ב), ובחזו"ע (עמ' ס"א) ע"ש. ובילקוט יוסף (ח"ב עמ' ס"ב) העיר, שמה שמודפס בלוחות שנה סוף זמן שריפת החמץ, שהוא קודם תחילת שעה שישית, יש בכך הפסד, שאם יתאחר לשרוף את החמץ עד סמוך לתחילת שעה שישית, ואז ירצה לבטל את החמץ כפי שנהגו לבטל את החמץ לאחר שריפתו, שוב לא יוכל לבטלו, וראוי לציין בלוחות שנה שזמן זה הוא סוף זמן "ביטול החמץ", ע"ש.

פרק טז ביעור החמץ

  • מצות עשה מן התורה להשבית ולבער החמץ מרשותו ביום ארבעה עשר בניסן, שנאמר (שמות יב טו), "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם"[1], ואף הנשים חייבות במצוה זו, ולכן אם אין האיש בביתו, תבער האשה את החמץ קודם זמן איסורו בהנאה, והאיש יבטלנו לאחר מכן[2].

  • כיצד מצות ביעור חמץ? שורפו או מפוררו לפירורים דקים, וזורהו ברוח, או זורקו לים, שנאמר "תשביתו שאור מבתיכם", בכל דבר שאתה יכול להשביתו[3], ונוהגים לבער החמץ ע"י שרפה באש, ולכן טוב שיפרסו לפרוסות קודם השריפה, כדי שתשלוט בו האש היטב עד שישרף לגמרי כפחמים[4] (וצריך להקפיד שיהא בחמץ כזית[5]), ולאחר ששרף כזית חמץ יכול לשפוך על שאר החמץ נפט (בזהירות רבה לבל תאחז בו האש) כדי שיפגם טעמו ולא יהיה ראוי יותר לאכילה[6] (ולא ישפוך עליו לפני השריפה משום שאז לא מקיים מצות ביעור בשריפה[7]).

  • אסור להתחיל בעשיית מלאכה מיד כשמגיע זמן שריפת החמץ, עד שישרוף את החמץ[8]. ויש שכתבו שראוי לשרוף דוקא בתחילת שעה חמישית דהיינו לאחר זמן איסור אכילת חמץ, וכך נוהגים ברוב בתי ישראל[9]. (ויזהר לא לחכות ולשרוף לקראת סוף הזמן, משום שאז לא יספיק לבטל החמץ לפני סוף זמן ביעור החמץ).

  • טוב לשרוף גם את ההושענות דהיינו הערבות החבוטות, ויש שנהגו לשרוף גם הלולב ומיניו ואף את שיורי הפתילות והשמן של חנוכה[10]. (ואחר השריפה והבטול, יאמר בהתעוררות התפילה הנדפסת בסידורים ובהגדות).

  • הניח החמץ קודם זמן איסורו בפח האשפה ברשות הרבים, או בצדי רשות הרבים והפקירו, אינו חייב מן הדין לבערו לאחר זמן איסורו, ומכל מקום טוב להחמיר ולבערו ע"י שרפה[11]. ולכן מי שנשאר לו כמות גדולה של חמץ ורוצה לזרקו בפח, ראוי ונכון לזרקו יום או יומיים קודם זמן ביעור חמץ, כדי שעד סוף זמן הביעור יפנו החמץ[12].

  • אמר מוהרא"ש זי"ע, שזמן ביעור חמץ הוא זמן בעור הסמ"ך מ"ם וחילותיו הטמאים מן העולם, וכמו שאומרים בנוסח התפילה שנוהגים לומר בעת שריפת חמץ: "ותבער כוחות הטומאה והקליפה, וכל אויבך (סמ"ך מ"ם) וכל שונאיך (לילי"ת) מהרה יכרתו וכו', ועל כן ראוי להתעורר אז בתשוקה רבה ובהתעוררות גדולה לבקש מהקדוש ברוך הוא שיכלו הסמ"ך מ"ם וכוחות הטומאה מן העולם, ונזכה לראות בגילוי שכינה במו עינינו, וכן לכוון באמירת "כל חמירא" וכו', לבטל כל מיני חמץ שבלבו הכולל מחשבות זרות, עצבות, ומרה שחורה וגאוה, ובזה יקיים מצות ביעור חמץ כראוי, ויזכה לחג כשר ושמח באמת[13].

[1] כן דרשו חז"ל (פסחים ד:), "אך" חילק, ועוד שנאמר (שמות לד כה) "לא תשחט על חמץ דם זבחי", כלומר לא תשחט הפסח, ועדיין החמץ קיים (ברשותך), ושחיטת הפסח הוא ביום ארבעה עשר אחר חצות.

[2] כ"כ בספר החינוך (מצוה ט), שמצות עשה ד"תשביתו" נוהגת בזכרים ונקבות, וכ"פ בחזו"ע (עמ' נ"ז), וע"ש שהאריך לבאר מדוע אין זה נכלל במצות עשה שהזמן גרמא.

[3] כדעת הגאונים ורוב הפוסקים שהלכה כחכמים (פסחים כא.), וכן פסק מרן בשו"ע (סימן תמ"ה ס"א), חזו"ע (עמ' ס"ד).

[4] כתב הרמ"א (שם) שהמנהג לשרפו, משום שחוששים לדעת הפוסקים שפסקו כרבי יהודה דאמר "אין ביעור חמץ אלא בשרפה", וכ"כ הט"ז (סק"ב) והגר"א והפוסקים, מ"ב (סק"ו), חזו"ע (עמ' ס"ד), ומה שכתבנו שצריך לשרפו עד שיהא פחמים, כ"כ בשו"ע הרב (שם ס"ד), מ"ב (סק"א), חזו"ע (שם). פסח בציון (עמ' קמ"ב), שכן הוא ע"פ הזוהר והמקובלים, ולכן אלו שעוטפים את פתיתי החמץ בנייר כסף, לא טוב הם עושים, כיון שהוא מונע מהאש להכנס פנימה ולשרוף את החמץ, הליכות מועד (עמ' רכ"ט).

[5] כדי לקיים מצות "תשביתו", צריך שלכל הפחות יהיה "כזית" חמץ, כיון שמעיקר הדין פירורים פחות מכזית בטולי בטלי, ולכן צריך להקפיד שבשקית הפתיתים או בשאר החמץ יהיה לכל הפחות שיעור כזית, מ"ב (סימן תמ"ה סק"י) בשם הבית מאיר, חיי אדם, חמד משה, והליכות מועד (עמ' רכ"ט).

[6] חזו"ע (שם) שאל"כ נשאר החמץ שבתוך הככר ראוי לאכילה ולא קיים בו מצות ביעור, וכן הביא בספר המכתם (פסחים כא:), בשם הראב"ד, מ"ב (שם סק"י).

[7] פסק"ת (עמ' מ"ח) בשם שו"ת באר משה (ח"ה סימן קכ"ב), הגש"פ מועדים וזמנים (הלכות ביעור חמץ), וכן הוא בשם הגרי"ש אלישיב זצוק"ל (שערי ימי הפסח עמ' מ"ז), שהרי ע"י הנפט נסרח החמץ ונפסל מאכילת כלב והרי הוא כמבוער, ונמצא שלא קיים מצות ביעור חמץ בשריפה, הליכות מועד (עמ' רכ"ז).

[8] מגן אברהם (שם סק"ב), חזו"ע (עמ' ס"ה). וכתב בנטעי גבריאל (פרק מ"ט ס"ד), שדוקא מלאכה שאינה שייכת לפסח, אבל השייכת לפסח מותר, ע"ש.

[9] הגש"פ מועדים וזמנים, פסק"ת (עמ' מ"ח) ע"ש כמה טעמים בזה, וכן משמע מהמנחת חינוך (מצוה ט'), לפי שיטות הראשונים שתשביתו הוא מצוה בקום ועשה, ולכן יש לקיימה דוקא בזמנה ולא קודם, נטעי גבריאל (פרק ל"ד סט"ו), וכ"כ בהליכות מועד (עמ' רכ"ט) שנכון להחמיר כן.

[10] משנה ברורה (שם סק"ז), מכיון שנעבדה בו מצוה אחת, תעשה בו מצוה אחרת, מהרש"ל (סימן פ"ז) כנסת הגדולה (סימן תמ"ה) מהרי"ו (סימן קצ"ג) חק יעקב (סק"ג), שו"ע הרב (סי"ב) כף החיים (סקט"ו), פסק"ת (עמ' מ"ט). נטעי גבריאל (פרק נ' סי"ג). וכ"כ בילקוט יוסף (פסח ח"ב עמ' נ"ט) וסיים, שכ"ז מנהגים שאינם מדינא, ע"ש.

[11] כן משמע ממה שכתב מרן השו"ע (סימן תל"ג ס"ו, ולקמן סימן תמ"ה ס"ג), וכ"כ המגן אברהם (שם סק"ז) בדעת מרן, שאם הפקירו ממש קודם שעה שישית והניחו ברחוב, אין צריך לבערו אח"כ, דמה לי נתנו לגוי או הפקירו, ושכן משמע מדברי מרן הכסף משנה (פ"ג הלכה יא), וכן מבואר בירושלמי (פרק כל שעה הלכה ב'), וכ"כ הט"ז (שם סק"ה), ובשו"ת שם אריה (סימן נ"א), וכ"פ בשו"ע הרב (ריש סימן תמ"ה), ובחזו"ע (עמ' ס"ה), וסיים שם, שטוב להחמיר ולבערו ע"י שרפה, לחוש לדעת הבאר הגולה והפרי חדש בדעת מרן, ובפרט לפי מש"כ מרן בשו"ע (חו"מ סימן ר' ס"ג), שכליו של אדם קונות לו בכל מקום שיש לו רשות להניחם, וא"כ בנידון דידן אם יניח בפח האשפה השייכת אליו בצידי רשות הרבים שרשאי להניח שם, י"ל שחוזר וזוכה בו, אא"כ נאמר דאיסורא לא ניחא ליה למקני, ע"ש.

ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן נ"ו), כתב ללמד זכות על מנהג ההמונים שלא מקפידים על כך, כיון שפחי האשפה שבזמננו ברוב המקומות הם רכוש העירייה, ובעלי הבתים נותנים רק רשות להניח כלי זה בחצרם, ולא נעשה עי"ז כרשות בעל הבית, וכ"ש שהפח נמצא ברשות הרבים והוא רכוש העירייה שאין חשש, אמנם כל זה בחו"ל, אמנם בא"י שרשות העירייה הם יהודים, צריך לשפוך עליו אקונומיקה או חומר פוגם כדי שייפסל מאכילת הכלב, ועיין עוד בפסק"ת (עמ' נ"א) מה שהאריך בכל זה.

אמנם בספר אשרי האיש (עמ' שס"ח) כתב בשם הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, שאם זורק חמץ לאשפה הוי הפקר גמור, שכבר נפסד ואין לו ערך ובוודאי לא יקחנו משם לאכילה, ולכן א"צ לשפוך עליו אקונומיקה קודם ההשלכה לאשפה, כיון שהוא אשפה ציבורית הוי הפקר גמור, ולכן די בביטול והפקר, והביאו בילקוט יוסף (פסח ח"ב עמ' ע"ז) ע"ש.

[12] הליכות מועד (עמ' ר"ל), ע"ש.

[13] שיחות מוהרא"ש למועדי וחדשי השנה (עמ' רע"ב).

פרק יז סוף זמן איסור החמץ/ביעור החמץ

  • חמץ משש שעות ולמעלה (חצות היום) ביום ארבעה עשר בניסן, אסור מן התורה בין באכילה ובין בהנאה, וחכמים אסרו את החמץ באכילה שעתיים קודם לכן, ולכן אסור לאכול חמץ מסוף ארבע שעות ומעלה, דהיינו שליש היום, ומסוף ארבע שעות עד סוף חמש מותר בהנאה, ורשאי למכרו לגוי, או להאכילו לבהמה חיה ועוף, (ובלבד שיעמוד אצלם לראות שלא יצניעו החמץ ויבער כל מה ששיירו ממנו), ומתחילת שעה שישית עד סופה אסור החמץ בהנאה מדברי סופרים[1].

זמנים לערב פסח תשע"ט

סוף זמן אכילת החמץ: 10:00

סוף זמן ביעור וביטול החמץ: 11:20

[1] שו"ע (סימן תמ"ג ס"א), ע"פ הגמרא (פסחים כא.) ועיין עוד בחזו"ע  (עמ' נ"ט).

כמה מכתבים חשובים לרבני בית ההוראה ולאנ"ש ביבנאל בענייני חג הפסח:

  • רציתי מאד עכשיו שתצרפו גם אל השיעור של טור בית יוסף ושולחן ערוך הלכות נדה, שתלמדו הלכות פסח, העיקר הסימנים שהם לעובדא למעשה, כי כך אמרו חכמינו הקדושים (מגילה כ"ט:), "שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום", וזה ענין גדול מאד, וכל דבר הקשה וכו', וכן כל שאלה שיש לשאול בעניני פסח וכו', כדאי לשאול את הבית הוראה שלנו, כי הלכות של חג הפסח הם רבים מאד, וצריכים לשאול כל דבר, כי איסור חמץ הוא בכרת רחמנא לצלן". (ט"ו אדר התש"ע).

  • "תיכף ומיד אחר פורים תתחילו ללמוד הלכות פסח, שזה מאד מאד נחוץ, והקדוש ברוך הוא יעזור שיצא מהכולל שלנו מורי הוראה, העיקר להתחזק ולחזק את אחרים" (י"א אדר ב' התשע"א).

  • "ואני מאד מאד מבקש אותך, שתקבע לעצמך עכשיו בכל יום ללמוד הלכות פסח, כי כך אמרו חכמינו הקדושים, מגילה (כט:), "שואלים בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום", וזה ענין גדול מאד, וכל דבר הקשה וכו', וכן כל שאלה שיש לשאול בעניני פסח וכו' כדאי לשאול את הבית הוראה שלנו, כי הלכות של חג הפסח הם רבים מאד וצריכים לשאול על כל דבר, כי איסור חמץ הוא בכרת רחמנא לצלן, ולכן אסור להקל בשום דבר בענייני פסח וכו' וכו', ותהלה לאל יש לנו בית הוראה ויכולים לשאול כל דבר הקשה, ואל יקל בעיניך שום דבר, ועל כל פנים נכון לדעת שחנות שלא מכר בבית הוראה אצלנו לפני הפסח את החמץ אסור לקנות שמה, כי זה חמץ שעבר עליו הפסח, וכו', וכל שום חנות שלא ימכור בבית ההוראה שלנו, אסור להיכנס שמה, ויש לנו פסק דין על זה מהבית דין צדק בית יוסף" (ט"ו אדר התש"ע).

  • "אודות קריאת הנשיאים, אצלנו נוהגים להוציא ספר תורה ולקרוא מתוך ספר תורה" (ב' ניסן התשס"ט).

  • "מאד מאד רציתי לדעת אם כל החנויות שמוכרים אוכל, כגון מכולות ביבנאל, מכרו את החמץ אצלנו זה מאד מאד חשוב לי, כי אני רוצה שבערב פסח תתלו מודעה מטעם "בית הוראה" מי מהבעלי חנויות מכרו את החמץ אצלנו, כך שיוכלו לקנות אצלם לאחר החג.

בכלל רציתי שתתן לי דו"ח בעניני הלכה מה קורה בקהילתינו הקדושה, שאני מאד מאד מקפיד שהכל יתנהג כפי הלכה, כי אני רוצה שקהילתנו הקדושה תהיה קהילה של תורה, ואני רוצה לנקות את המקום מפושטקים וכו', ומהפקירות וכו', אין להקדוש ברוך הוא אלא ד' אמות של הלכה בלבד" (י"א ניסן התשע"ג).

  • "ראה למכור את החמץ בבית ההוראה כי זה מאד נחוץ ולא תשאיר את זה לרגע האחרונה".

נכון מאד לקנות סירים חדשים לכבוד חג הפסח, בשביל מאה או מאתיים שקלים צריכים להביא סיר שבישלו בזה כל השנה חמץ ולהכשיר את זה שיש על זה הרבה פקפוקים, על כל דבר יש כסף אבל לא לקנות כמה סירים, ומנהג ישראל שיש לכולם כלים מיוחדים על פסח, ולכן תראה להיזהר בזה מאד" (ו' ניסן התש"ע).

  • "בענין שמן יכולים להקל, וכו', אבל שאר עניני קטניות, לדעתי יכולים לעצור את עצמו לשבוע ימים לשמור מכל מיני קטניות". (ד' ניסן התשע"ד).

  • "ולכן תראו להתחזק מאד, ולשמור להחמיר מה שרק יכולים להחמיר, כי בפסח צריכים מאד לשמור לא לקנות כל הבא בידו, ואף שיש על זה הכשרים צריכים לשמור, והאריז"ל אמר מי שנזהר ממשהו חמץ בפסח, לא יבוא לידי חטא כל השנה, והקדוש ברוך הוא מוחל לו על כל עוונותיו" (י"א ניסן התשס"ז).

  • "נוהגים בערב חג הפסח לעשות סיום בשביל הבכורים, ויש מנהג טוב שכל אחד עושה סיום בערב פסח, היינו שעדיין לא גמר מסכת, מה טוב ומה נעים ללמוד כמה ימים לפני פסח מסכת תמיד שיש בה שמונה דפים, וכך יכולים לסיים מסכת בערב פסח, ומובא שבערב פסח נתבטל הס"מ, ולכן בזה שזוכים לסיים אז מסכת מבטלים את הס"מ לגמרי, אשר כל כוחו הוא משמו שזה ר"ת – סיום מסכת אין לעשות, ולכן אשרי מי שזוכה לסיים מסכת תמיד בערב פסח שזה מסכת קטנה שמונה דפים, ונזכה לראות במו עינינו בביטול הס"מ הרשע, וניגאל גאולה שלימה" (י"א ניסן התשס"ט).

  • "צריכים מאד לשמור בשעה ששורפים את החמץ שהילדים לא יעמדו שמה, כי זה סכנת נפשות ממש, וכן צריכים לשמור על הילדים במשך כל ימי החג עם מי הם מתחברים, כי יש היום כל מיני מושחתים ומנוולים וכו' וכו', ואשרי ההורים ששומרים על הילדים שלהם, ולא נותנים להם סתם להסתובב בלא כלום וכו' וכו'". (י"ג ניסן התשע"ב).

  • "בענין ליל הסדר שיוצא השנה בליל שבת, מתחילים עם "שלום עליכם", "בואכם לשלום", "ברכוני לשלום", "צאתכם לשלום" ולא יותר, כי שבת עולה על הכל, וקדושת שבת קביעא וקיימא, ואף שליל פסח אז יורד אור כזה שאין בכל השנה, עם כל זאת שבת נשאר שבת, שממנה מתברכים כל הימים, וכל החגים ומלאכי מעלה מלווים את האדם הביתה ומסבבים אותו ושומרים עליו, וזה שייך גם בליל הסדר.

"בשתי הימים הראשון של פסח בחוץ לארץ, ובארץ ישראל ביום הראשון של חג הפסח, לא אוכלים בשר צלי, נקודה, ואף שיש מתירים וכו' וכו', לא צריכים להיות זולל וסובא וכו' וכו', מאחר שהרבה פוסקים אומרים שזה זכר לקרבן פסח, צריכים לשמור לא לאכול צלי.

שיר השירים אומרים השנה בשבת השנייה, אף שזה חג" (י"ב ניסן התשס"ח).

  • "זכור גם זכור שבלילה הזה, ליל פסח אתה יכול לפעול אצל הקדוש ברוך הוא כל מה שאתה רוצה, ולכן אל תהיה בטלן, ובלילה הזה תבקש כל מה שאתה רק צריך, וכמו שאמרו צדיקים "וכאן הבן שואל", היינו כאן בעת הסדר הבן שהם נשמות ישראל בנים למקום שואלים ומבקשים ממנו יתברך כל מה שהם צריכים, יעזור הקדוש ברוך הוא שיהיה לך שכל לבקש על הכל, ובוודאי תקבל את זה" (י"ד ניסן התשע"ב).

  • "השנה כל יושבי ארץ ישראל קבלו מתנה מיוחדת שהם צריכים לאכול עוד יום מצה, ולכן ראוי לכם לשמוח מאד מאד על הזכות הזה שיש לכם לאכול עוד יום מצה בהשלש סעודות, ויען שמנהגינו לספר את הסיפור של הבעל שם טוב הקדוש זי"ע בארץ ישראל בשביעי של פסח, והשנה זה בלתי אפשרי, כי אסור לאכול לפני קידוש, ולכן עצתי שיספרו את הסיפור בסעודה שלישית" (כ' ניסן התשע"ב).

מכתב ממוהרא"ש זי"ע עם הנהגות לימי הפסח

בעזרת השם יתברך, יום שלישי י״ג ניסן ה׳תשס״ו.

שלום וברכה וכל טוב סלה יגיעו וירדפו אל כלליות אנשי שלומנו היקרים, "חסידי ברסלב", הגרים ביבנאל "עיר ברסלב", הוי״ה עליהם ישרה שכינתו תמיד.

באתי להבהיר כמה נקודות חשובות לאנשי שלומנו היקרים במה שדברתי בענין חומרות בפסח. ידוע, שרבנו ז״ל לא החזיק מחומרות יתרות, כי אין לדבר סוף, כמובא בדבריו הקדושים (שיחות־הר״ן, סימן רלה), שגם בעניני פסח הקפיד לא לדקדק יותר מדי, ולא להיכנס במרות שחורות, שאינן נצרכות, עם כל זאת יש דברים שהם מצד ההלכה.

א. היום יש כל מיני מקלים בדברים שאבותינו ואבות אבותינו אסרו, ואפילו שיהיה על זה הכשר טוב, אבל יש ענין של מראית עין, כגון: שמוכרים פיצה של פסח, ואף שאני בטוח שזה נעשה ונאפה עם קמח מצה, עם כל זאת לא אוכלים את זה בשום פנים ואופן! כי תבוא שנה, והילדים יגדלו, וייאכלו פיצה חמץ, רחמנא לישזבן, וישבעו בשבועה, שהם ראו שהאבא או האמא אכלו פיצה בפסח, ויהיו צודקים, כי לא יבחינו אשר זה של פסח וזה של חמץ גמור. ומזה נלמד על כל הדברים שמוכרים היום לכבוד פסח, אפילו שיש על זה הכשר טוב, כגון: כל מיני ממתקים, כמו: ביסלי ומסטיק וכו׳ וכו׳, אף שיש על זה הכשר טוב, עם כל זאת יבוא היום שהילדים לא יבחינו, ושנה מן השנים יכנסו בחנות שמוכרים חמץ גמור, רחמנא לצלן, ויקנו את זה, כי הרי ראו שההורים קנו את זה בפסח, ולא יבחינו שזה "כשר לפסח", וזה חמץ גמור, שהוא אסור חמור בכריתות, רחמנא לישזבן.

ב. מצה רכה הוא חמץ גמור, ואפילו שיש על זה ההכשר הכי טוב, זה פתות, רחמנא לצלן.

ג. בענין שרויה וכו׳, אלו שמקפידים מאוד מאוד על זה, עליהם לדעת, שזה סובב העיקר לא להכניס את המצה במרק וכו' או בחלב וכו' או במים וכו', אבל למרוח על המצה חמאה או שוקולד או אבוקדו וכו' וכו' זה אפשר, ואין בזה חשש, ואין כוח לאסרם, אף שאצלנו מקפידים גם על זה, עם כל זאת יכולים להשתמש בזה.

ד. היום מצות מכונה רק אלו שיש להם הכשר מבית־דין יראי השם, והם מצות שמורה — משתמשים בזה, ואין כוח לאסרם.

ה. ירקות שלא צריכים לקלוף אותם, זה לא אוכלים בפסח, כי סוף כל סוף לא יודעים אם אחד לא נגע בהם עם חמץ.

ו. אלו שלא יכולים לשתות יין לד׳ כוסות, יכולים לצאת ידי חובתם עם מיץ ענבים, כמובן שצריך להיות על זה הכשר טוב מבית־דין יראי השם.

ז. אצל עדות המזרח הם נוהגים לאכול קטניות, צריכים לדעת ולהבחין מה כן ומה לא, כגון: אורז וכו', לדעתי, שבוע אחד יכולים לעצר את עצמו לא לאכול אורז וכדומה, כי יכול לעביר לאדם חודש ולא אכל אורז, ופתאים רק בפסח מתאווה לאכול אורז וכדומה, רואים שזה מעשה בעל־דבר, מה פתאים שדיקא בפסח מתאווה לאכול דברים שיכול לעבור כמה שבועות שאינו אוכלם?! וזה שייך לכל מיני קטניות, ולכן יש להקפיד שבוע זה של פסח לא לאכול את זה, ויש דברים שכן משתמשים בהם, כגון: שמן של קטניות וכדומה, שזו גזרה שאין הצבור יכולים לעמוד בזה, ולכן כן משתמשים עם זה.

מכל זה תבינו דבר מתוך דבר, שכל ענין חג הפסח הוא ענין של חינוך שמחנכים את הילדים, ואנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו פי אלף יותר מאתנו, ולכן על ההורים להחמיר מאוד, כדי שהילדים לא יקלו מאוד, אל תשכחו כרגע שרוב אלו שזכו לחזור בתשובה, ונכנסו בעול האמונה הקדושה וקיום תורה ומצוות, לא גדלו בבית שיש בו מסורת, אלא באים מבית שאכלו שם חמץ בפסח, רחמנא לישזבן, טרפות ונבלות, בשר החזיר וכו'׳ חלול שבת וכו'׳ ואסורי כריתות וכו'׳, ולכן עכשיו שחזרו בתשובה, למה שלא יחזרו עד הסוף, להתנהג כפי שהתנהגו אבותינו ואבות אבותינו מדור דור?! ולכן אני מאוד מבקש אתכם, אל תהיו מקלים בדברים אלו, כי הם לא חומרות שעליהם התכוון רבנו ז״ל, אלא הלכות פשוטות שאצלנו אפילו ילדים קטנים יודעים להזהר בכל זה, ולכן אני מאוד מבקש אתכם, תראו לציית אותי, ואז לא תתחרטו — לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

בחול המועד נוהגות כל המשפחות לנסוע לטיל, ולכן תראו מאוד מאוד לשמור לא ללכת במקומות שיש שמה פריצות וכו׳, שקוץ ותעוב וכו׳, כגון: על הים, או בכנרת וכו׳, כי בקלות יכולים לשרוף את הנשמה, שאין על זה אחר־כך כבר תקנה. מדוע לא תקפידו על רבדים אלו, הרי אתם באים מרקע כזה וכו׳, ולכן למה אתם צריכים להמשיך חזרה את הילדים שלכם לרקע זה?!

העולה על הכל, תזכרו שחג הפסח הוא חג הגאולה, שאז אנחנו יוצאים ממצרים, שהיא גלות הנפש, ולכן בואו כלנו נחזור בתשובה שלמה, ונכין את עצמנו לגאולה השלמה, בהתגלות מלך המשיח, שבוא יבוא ולא יאחר.

נא ונא ראו ׳לגנב׳ בכל יום מדי פעם חמש דקות לדבר אליו יתברך, אשר אין עוד מעלה יותר גדולה מזו, כי אם הייתם יודעים מה זה תפלה והתבודדות, ושיחה בינו לבין קונו, לא הייתם מפסיקים. וכבר אמרו חכמינו הקדושים (תנחומא וירא): אמר להן הקדוש־ברוך־הוא לישראל, הוו זהירין בתפלה, שאין מגה אחרת יפה הימנה, והיא גדולה מכל הקרבנות וכו׳, ואפילו אין אדם כדאי לענות בתפלתו ולעשות חסד עמו, כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים, אני עושה חסד עמו. ואמרו (ויקרא רבה, פרשה ל׳, סימן ג׳): בדורות הללו שאין להם לא מלך ולא נביא, לא כהן ולא אורים ותומים, ואין להם אלא תפלה זו בלבד, אמר דוד לפני הקדוש־ברוך־הוא: רבונו של עולם, אל תבזה את תפלתם; (תהלים קב): "תכתוב זאת לדור אחרון", מכאן שהקדוש־ברוך־הוא מקבל השבים, "ועם נברא יהלל יה", שהקדוש־ברוך־הוא בורא אותן בריה חדשה.

זכרו היטב איך שרבנו ז״ל בכל שיחה שדיבר ושח עמנו, לבסוף נכנס בשיחה ממעלת תפלה והתבודדות, שיחה בינו לבין קונו, שזה כל־כך גדול וכל־כך פשוט, ועם כל זאת הסמ״ך־מ״ם מונע את האדם מלדבר אליו יתברך, אשר כל דבור ודבור זו הצלחה נצחית, הצלחה כזו, שאין לתאר ואין לשער כלל, ואם בני־אדם היו יודעים מה זה תפלה ומה זה פועל למעלה, היו מזרזים את עצמם מאוד מאוד לדבר בכל יום עמו יתברך. ולכן אל תהיו בטלנים! אלא תראו לברוח בכל יום למקום פנוי שאין שמה בני אדם, כגון: בשדה או בהר, ולהתבודד עצמכם עמו יתברך, אשר אין למעלה מזה.

ועל כולם — בימים האלו שאתם טרודים, ראו ׳לגנב׳ בכל יום פרק משניות, דף גמרא, וסימן טור ושלחן ערוך, ואמרו חכמינו הקדושים (תנא דבי אליהו רבה, פרק יח): בא וראה כמה גדול כוחה של התורה, שמטהרת את פושעי ישראל בזמן שעושים תשובה אפילו מעבודה זרה שבידם, כי אין טהרה אלא דברי תורה.

המאחל לכם חג כשר ושמח..

אני מאד מבקש אתכם, שתזכירו אותי בתפלתכם בימי פסח הקדושים, כי אני זקוק לרחמי שמים מרבים.

זה כרוז, בודקים אותך!

למה לא נתן דוד המלך לשר צבאו להרוג את שמעי בן גרא? דקה של התחזקות מהצדיק רבי יצחק לעזער שליט"א

ברית לנכד הרה"צ ר' יצחק לעזער שליט"א

כשם שנכנס לברית • בביהמ"ד דחסידי ברסלב "היכל הקודש" ביבניאל נערכה שמחת הברית לנכדו של הרה"צ רבי יצחק לעזער שליט"א,

דקה של חיזוק: מתי שהוא התווכח…

דקה של חיזוק מאת כ"ק מוהרא"ש זי"ע :חמישים שנה שהוא מתווכח, אבל בנתים מי שמציית זוכה למה שזוכה...

סיפורים מפעימים במכולת…

מיום שזכיתי להתקרב אל האור הגדול של רבינו ז"ל, לטעום ממי הנחל הנפלאים, שכן בלבי רצון חזק – להיות מאלו

השיעור השבועי פרשת וירא תש"פ

שמעו ותחי נפשכם: השיעור הנפלא שנמסר מפי קודשו של הרה"צ ר' יצחק שליט"א בקובץ שמע

שיעור בין מנחה לערבית – יב חשוון, תש"פ

שמעו ותחי נפשכם: השיעור הנפלא שנמסר מפי קודשו של הרה"צ ר' יצחק שליט"א בקובץ שמע

שיעור בין מנחה לערבית – יד חשוון, תש"פ

שמעו ותחי נפשכם: השיעור הנפלא שנמסר מפי קודשו של הרה"צ ר' יצחק שליט"א בקובץ שמע

בעיר ברסלב שבתו שבת נוספת במחיצתו של צדיק

ביבנאל עיר ברסלב זכו שוב שבת קודש פרשת לך לך לשבות במחיצתו של צדיק מו"ר הרה"צ ר' יצחק לעזער שליט"א,

הדרשה הנפלאה מיום הבהיר ח' חשוון תש"פ בקובץ שמע

הדרשה הנפלאה שדרש מו"ר הרה"צ ר' יצחק לעזער שליט"א ביום הבהיר ח' חשוון – יום הולדתו, ויום הילולת הרבנית מלכה

חדש באתר: 'בית נצחי'

בשורה משמחת לגולשים באתר 'ברסלב שלי' – בעזרת השם יתברך מערכת האתר תגיש מדי שבוע בל"נ את חוברת הלימודים השבועית

יום הבהיר והילולת הרבנית מלכה ע"ה | גלריה

אנ"ש תושבי יבנאל עיר ברסלב התכנסו השבוע ביום שלישי אור לח' חשוון להתוועדות וסעודת מצווה לכבוד הילולת אם מוהרא"ש זי"ע

השיעור הנפלא פרשת לך לך תש"פ

שמעו ותחי נפשכם: השיעור הנפלא שנמסר מפי קודשו של הרה"צ ר' יצחק שליט"א בקובץ שמע

שלום לכם!
איך אפשר לעזור?
Powered by
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן