קורות הציון הקדוש של רבי נחמן מברסלב

ביום שלישי של חול המועד סוכות, ח"י תשרי, בשנת תקע"א [1810] נפטר רבינו ז'ל. לאחר פטירתו הקימה זוגתו [בזיוו"ש] אהל על ציונו. אהל זה עמד עד שנת תש"ד, שאז – בעיצומה של מלחמת העולם השניה – נחרב בהפצצה גרמנית. על הציון לא הייתה מציבה, אלא לוח בטון ללא כיתוב.

הציון עמד כך ללא אהל וללא מציבה עד שנת תש"ז, אז הוגשה בקשה לעיריית אומן [על שמו של ר' מיכל הגר, שהיה גר צדק מחסידי ברסלב, כפי שיובא להלן] לקנות את שטח הציון. בשנת תשי"ב הוחל בבניית הבית שליד הציון. בהגשת הבקשה לבניה נכתב כי מטרת הבניה היא: בנית בית מגורים פרטי.

הבית נבנה כך שמתחת לחלונו השני התחיל הציון, והוא הוא הבית שקירו החיצוני, הצבוע צהוב, היה הדבר המוכר ביותר לכל חסיד ברסלב באשר הוא שם, במשך שנים ארוכות

בשנת תשנ"א, לאחר נפילת מסך הברזל, הוקמה מציבה נמוכה על ציון רבינו; שנה לאחר מכן הוקמה מציבה גדולה יותר והחצר הורחבה, כדי שתוכל לקלוט את אלפי העולים אומנה.

בשנת תשנ"ז נרכש הבית, ובמשך שנת תשנ"ח הוקם אהל חדש ומפואר [האוהל הקיים כיום] ורחבת החצר שופצה.

כאמור, נחרב האוהל הראשון במלחמת העולם השניה. עדות לכך שמעו ר' גדליה פליער הי"ו ור' לייבל ברגר הי"ו, מפיו של גנרל לשעבר בצבא האדום, בבית הכנסת הראשון של חסידי ברסלב, ב"איסט סייד" בניו יורק.

בבית כנסת זה התקיים כל שנה ה"קיבוץ" דחסידי ברסלב בימי ראש השנה. שנה אחת הגיע לקיבוץ אדם מבוגר, לאחר התפילה הוא פתח את פיו וסיפר את הסיפור הבא:

הוא הגיע מרוסיה, שם היה גנרל בצבא האדום. סיפורי מעלליו שם נראו מוגזמים מאוד, ושומעיו התקשו מאוד להאמין להם. אלא ששנה לאחר מכן הוא הופיע שוב. הפעם הביא עימו אלבום תמונות, בו הוא נראה ניצב לצד סטאלין במדי גנרל. אז האמינו לו השומעים.

הוא החל לספר.

הוא נולד למשפחה חרדית בפולין. בעת לידתו כבר לא היה אביו בין החיים, וכעבור זמן קצר נפטרה אף אימו. הוא עבר לגור אצל דודו, שניצלו לעבודה קשה שהשכיחה ממנו את היהדות. לאחר תקופה החליט לברוח ולהתגייס לצבא הרוסי. הוא התקדם במהירות במעלה סולם הדרגות הצבאי, כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, שהתחילה בכיבוש משותף של גרמניה ורוסיה-את פולין, כבר היה מיודעינו גנרל.

בזמן המלחמה, הגיע גיבור סיפורינו עם חייליו לעיר מסוימת בפולין שם חנו במשך כשבועיים. היה זה בתקופת ה"ימים נוראים" והגנרל, שרחוק היה מאד מיהדות, לא זכר מאומה. אולם ביום כיפור הוא נזכר לפתע שהיום הוא יום הזיכרון לאביו והחליט ללכת לבית הכנסת לומר קדיש לעילוי נשמתו. הוא לקח שניים מחייליו והם צעדו לבית הכנסת.

כאשר נכנס הגנרל במדיו, עטור בכל תגיו של גנרל רוסי, נבהלו המתפללים מאד. הוא הרגיעם ביידיש והסביר להם את מטרת בואו. או אז אמר לו רב בית הכנסת שלא ממנו נבהלו, אלא שמידי יום כיפור אחר הצהרים באים הגוים לבית הכנסת לעשות פוגרום, לכן, כאשר ראו המתפללים 'גוים', חששו שמא הנה הפורעים הגיעו.

לאחר יום כיפור שוב נפגש הגנרל עם הרב. הרב – שהיה מחסידי ברסלב – אמר לו: "הרי ברוסיה אתה גר, כיצד זה יתכן שלא היית עדיין באומן, שם קבור צדיק גדול? טובה גדולה לנשמתך תהיה אם תאמר שם תיקון הכללי". הדברים נכנסו לליבו של הגנרל, שמתוך ההתרגשות בה נאמרו הדברים, הבין שהרב עצמו היה עושה כל שביכולתו כדי להגיע לאותו מקום שנקרא "אומן" והחליט לנסוע לשם, אלא שמשום שהיה איש צבא ותלוי היה בתנועות הצבא, ציפה לשעת כושר מתאימה.

תקופה לא ארוכה עברה וגרמניה התקיפה את ברית המועצות – רוסיה. המלחמה באוקראינה הייתה בעיצומה והנה הוצב הגנרל ליד אומן… יום אחד לקח הגנרל כמה מחייליו והתהלך בעיר בחפשו בית יהודי. באומן של אז שהייתה מלאה וגדושה יהודים, הוא מצא את מבוקשו מהר מאד, אלא שיהודי הבית נבהלו בראותם גנרל רוסי חמוש יחד עם חייליו. שוב נאלץ הגנרל להרגיע יהודים בשל מראהו: הוא הסביר להם שבא רק לברר איך בדיוק מגיעים לקברו של אותו "צדיק גדול". לאחר שנרגעו, הסבירו לו התושבים איך להגיע לציונו של אותו צדיק – רבי נחמן. הוא הלך לשם, אמר תיקון הכללי, בכה והתחרט על עברו, תוך שהוא נזכר באביו שלא הכיר ובאמו שנפטרה בקטנותו.

תקופה נוספת עברה, הרוסים עברו מהגנה להתקפה והחלו מגרשים את הגרמנים. שוב נקלע הגנרל – במסע המלחמה – לעיר אומן ובמהלך הקרבות ראה את האהל נחרב מהפצצה גרמנית. כך היה הגנרל הזה, האחרון שזכה לראות את האהל שעל ציון רבינו.

בגמר המלחמה ברח הגנרל, חזר בתשובה, התחתן ונסע לארצות הברית, שם התגורר באיסט סייד ומידי שנה הגיע ל"קיבוץ" הברסלבי שהתקיים שם.

שיקום הציון

כמה שנים לאחר המלחמה, בשנת תש"ז, ביקשה עירית אומן להרוס את כל שטח בית החיים, ולבנות על שטחו בנינים לפי חלקות. כיון שכך הגיש ר' זנוויל ליובארסקי ז"ל, מחשובי אנ"ש, בקשה לעיריית אומן לרכוש את השטח שבו טמון רבינו בבית החיים הישן, שכל מצבותיו נהרסו במלחמה. הבקשה הוגשה על שם על שם גר צדק מחסידי ברסלב: ר' מיכל הגר, שהיה תושב אומן. האישור התקבל, וכאשר, בעזרת חסידי חב"ד מהעיר לבוב, הושג הכסף הנחוץ, ניגש ר' זנויל לבניה.

ר' זנוויל ביקש למצוא את יסודות עמודי העץ שהיו מצדדי הציון, באהל הישן, ועליהם קורה עליה הניחו את המרפקים לחאר. עץ מחובר לקיר, כדי לדעת היכן בדיוק מקום הציון. אך למרות כל חיפושיו ומאמציו  וחפירותיו לא מצא ר' זנוויל את העמודים הנ"ל. הוא חיפש שוב ושוב, אך לא מצא כלום. ר' זנוויל פרץ בבכי והחל מתפלל שיעזרו לו משמים בזכות רבינו הקדוש למצוא אותם, כדי שיוכל לסמן את שטח הציון במדויק. בלילה חלם ר' זנוויל והנה רבינו הק' מתגלה אליו במלבושי שבת. ובחלומו, הוא, ר' זנוויל, פונה אליו וזועק: "רבי אל תעזוב אותנו". והנה המילים יוצאות מפי רבינו, חותכות כסכין, "אינני הולך; אני נשאר ביניכם!".

בבוקר שב ר' זנוויל לחיפושיו, ולאחר מאמץ ממושך מצא את העמודים שסימנו את תחילת הציון וסופו, וכן את עמודי העץ, שהיו היסודות לאהל, על מקום הקבר. הוא יצק יציקת בטון ברוחב 80 ס"מ ובאורך 2 מטר [כאמור, הבית שנבנה, נבנה כך שתחילת החלון השני תהיה תחילת הציון כדי שלא תהיה. והורה איך לבנות את הבית – שקירו החיצון נושק לציון כך שלא יהיה חשש לבניה אחרת בציון

ר' זנוויל חזר לביתו בלבוב. כאשר חזר לאומן, סיפר לו ר' מיכל הגר שמכר את הבית לגויים עוד באמצע בנייתו, מחשש השלטונות ולבסוף מכר. הדיירים החדשים העמידו בכניסה לחצר שני כלבים גדולים, שמנעו כניסה מהחפצים להשתטח על הציון.

ר' חיים בנימין ברודי ז"ל סיפר שפעם, כאשר רצה להתפלל על הציון, קפץ מעל הגדר ומיד התנפלו עליו שני הכלבים, ואך בקושי הוא הצליח להימלט מהם.

שלש וחצי שנים גרו שם אותם דיירים, עד שחלה הבעל. משום מה, החליט הבעל החולה כי מחלתו באה לו בשל הקבר העומד בחצר, על כן מכר את הדירה לזוג אחר, והם הם הדיירים שדרו שם עד שנת תשנ"ז.

בעלת הבית החדשה, אף היא עשתה צרות צרורות לאנ'ש, בסרבה להניח להם להתפלל על ציון רביה'ק.

בראש השנה של שנת התש"כ, כאשר ביקשו קומץ חסידי ברסלב מרוסיה להשתטח על ציון רבינו הק' בערב ראש השנה כמדי שנה, אך הגויה הנ"ל, בעלת הבית, לא נתנה להם רשות  להיכנס לחצר. הזדעק עליה החסיד ר' איצ'ל (המתגורר כיום בבת-ים) בדברים בוטים. לא עבר זמן רב וביתה של הגויה יצאה מדעתה, ואושפזה בבית חולים לחולי רוח בקייב, והקול יצא באומן בין הגוים, כי החסידים הבאים הנה כישפוה… לשנה הבאה, כאשר באו חסידי ברסלב להשתטח שוב על ציון רביה"ק, הייתה הצרה כפולה: כל דרי הסביבה דיברו עליהם כעל מכשפים. המצב היה חמור. משכך, ניגש הרה"ח ר' מיכל דורפמן שליט"א אל הגויה ואמר לה: "אם תרשי לנו הפעם להיכנס לחצר הציון, נתפלל עבור ביתך ותתרפא". הסכימה הגויה – – –

בלב כבד נכנסו החסידים אל הציון וערכו תפילה מיוחדת עבור הבת. לאחר התפילה, החל ר' מיכל לדבר אל רביה"ק ואמר: "רבי! אנו אנשיך ברוסיה, חיותנו האחת והיחידה היא ציונך הקדוש, מקום גניזתך הנשגב, אשר גם יהודים בארץ ישראל מקנאים בנו בגינו. והנה עתה העלילו עלינו עלילה שפלה, המונעת מאיתנו גם את מקום חיינו זה. אנא, התחנן נא לפני אבינו שבשמים, שירפא את החולה ויסור הזעם מעלינו". ובהוסיפו נימה של ניצוח הוסיף: "הרי לקב"ה כל כך הרבה גוים, ומה אם בעולמו תהיה עוד גויה אחת?!" – – –

לא חלפה שנה, ולקראת פורים הגיעה בקשה מארצות הברית להתפלל עבור כ"ק האדמו'ר מסאטמר זצ"ל על הציון הקדוש. – – – – – – קריש בדם אח"כ חי עוד 15 שנה. היה ידוע הרה"ח ר' מיכל נסע לאומן בחשש, ומה הופתע כאשר יצאה הגויה לקראתו בשמחה גדולה והזמינה אותו לביתה להתכבד במשקה ובמזונות… מתברר כי הבת החולנית הבריאה כליל, ואף התחתנה זמן מה לאחר מכן…

באותו היום היה ר' מיכל שרוי בתענית, כי כך נהג מידי עלותו לציון רביה"ק, ואודות לכך היה בידו להתחמק מן הכיבוד שהוגש לו.

מאז התייחסה הגויה בכבוד גדול לחסידי ברסלב, ולא הפריעה להם להיכנס לחצרה ולהשתטח על הציון.

כאשר היה שם ר' גדליה פליער הי'ו, בשנת תשכ"ו [הלא היא הנסיעה הראשונה בה הגיע אזרח חוץ לציון רבינו הקדוש לאחר מלחמת העולם השנייה], עדיין זכרה בעלת הדירה את הנס שאירע עימה. היא הרשתה לאנ"ש להיכנס לציון בזוגות, כדי שלא ימשכו תשומת לב, והכינה ספסל לישיבה ומים לנטילת ידיים.

לימים, יספר הרה"ח ר' בנימין קנפלמכער על שנים מאוחרות יותר, בהם ביקש הוא יחד עם ידידו ר' נחום אנשין לשכור מיטות בבית הגויה. זאת הסכימה עבור תשלום הוגן. עוד החסידים מכינים ומציעים מיטות בסמוך לחלון שמעל הציון, ובעלת הבית נכנסת. בראותה את מעשיהם, היא נזעקה וקראה: לא! לא! בסמנה בידיה סימני חנק; היא סיפרה כי בנה ישן פעם באותו מקום, והרגיש כי יד אלמונית מנסה לחנקו. מיני אז לא הרשתה הגויה לחסידים לישון בסמוך לחלון.

לברר מה השתנה ביחסה של הגויה.

בדרך כלל באוקראינה הנשים מנהלות את הבית.

בהמשך השתנה יחסה וכאשר ביקשו לקנות את הבית עשתה את המוות למבקשים.

הציון עד שנת  תשנ"א

רצפת בטון חלקה, שמאוחר יותר הוחלפה לרצפות ע"י בעלי הבית, שמתחילה מהחלון השני של דירת מגורים, ברחוב בילינסקי פינת פושקינה, בעיירה אומן. הרחיבה את השטח על מטרים נוספים כדי להרחיב את החצר.

כזה היה הציון עד שנת תשמ"ו. אל הרצפה הזו, ששטחה היה, כאמור, שני מטר על 80 ס"מ, כספו כל אנ'ש, ואליה היו נשואות העיניים בציפייה שהתבטאה בשירה, שחזרה על עצמה כאשר גברו הכיסופים, "מי ייתן לי אבר כיונה אעופה ציון הקדוש אומנה".

מעטים אומנם זכו להגיע, כאשר הם מנצלים כל פרצה אפשרית, בכל מקום אפשרי, כדי לדלג מעל חומת הברזל העצומה, הפרושה "מטריאסט ועד שצ'צ'ין; מחוף הים הבלטי ועד חוף הים השחור". מהם נעצרו, נחקרו וגורשו תוך אזהרה שאם יתפשו שוב באוקראינה, מר יהיה גורלם; מהם שלא הצליחו כלל; ומהם, המאושרים שזכו לחטוף כמה דקות בציון.

באחת הנסיעות האלה, בחורף שנת תשמ"ו, היה גם ר' בנימין זאב קנפלמאכער, שידיו ידי אומן וכו' צייר ומעטר במקצועו. בכדי לסמן את גבולו של הציון, הוא עיטר את חלקו של המשטח בכיתוב: "מה נורא המקום הקדוש הזה" וכו'. את הגבולות, בשטח שגודלו כאמור 2 מטר, הוא עשה לפי הערכה פרטית [בכדי למנוע פסיעה או ריקודים על שטח הציון מחוסר ידע], ללא כל נתונים כלשהם כשהוא נושא תפילה שאכן זהו באמת הגבול. לימים, בעת שהגיע ר' שמעון אנשין ז"ל, מראשי ומומחי 'אתרא קדישא', עם גלאי קברים מיוחד לחשיפת קברים, הוא התפלא מאוד שהסימון היה מדויק להפליא.

הכיתוב נשאר עד שנת תשנ'א

הציון עד תשנ"ח

בשנת תשמ'ט כבר ביקרו באומן בר"ה, בהיתר, כ-250 איש מהם חשובי וגדולי אנ"ש. לברר פראזניק מה החידוש.

נפתלי דובינקי מאנ"ש דרוסיה הגיע במ"ט לרחוב שמתחילים לעלות התחיל לבכות. ובכה כמה שעות מהתרגשות עד ששני אנשים היו צריכים להחזיק אותו.

בשנה שלאחריה, תש"ן, קרס מסך הברזל ונפל, בקול דממה דקה שהרעישה את העולם. מיד לאחר נפילת המסך, והקמת מדינת אוקרינה העצמאית, נתלכדו חסידי ברסלב והחלו לפעול שיקום הציון, ולהכנת התשתית לקיבוץ הקדוש על ציון רבינו ז"ל.

פעולתם הראשונה הייתה להקים מצבה על הציון. תוך כדי מגעים עם שלטונות אוקראינה על רכישת השטח, ובשנת תשנ"א הוקמה על הציון מצבת שיש פשוטה, 10 ס"מ גובהה.

בשנת תשנ"ב הוחלט להגביה את הציון והקימו מציבה גדולה על הציון. אולם, המצבה, שנבנתה בסגנון רוסי, התפרקה מיד לאחר הקמתה. לאחר מכן, הוקמה מצבת שיש גבוהה שעמדה על הציון עד שנת תשנ"ח.

כל אותו הזמן, התנהלו מגעים עם בעלי הדירות שעל הציון, במטרה לרכוש את הדירות ולהעבירם לרשות חסידי ברסלב, במטרה להרחיב את שטח הרחבה הסמוכה לציון, כדי שהמקום יוכל לקלוט את אלפי החסידים העולים אומנה, שמספרם עולה משנה לשנה.

בעלי הדירות, בידעם את ערך דירותיהם, ביקשו עבורם מחיר גבוה מאוד, מה שעיכב עוד את הרכישה.

סוף דבר

בשנת תשנ"ח הגיעו סוף סוף החסידים ובעלי הדירות להסכם והדירות עברו לבעלותם של החסידים.

בו בזמן החלו החסידים  בבניית אהל חדש ומרווח, ובהקמת מציבה חדשה ומפוארת. הבעיות שעמדו לפניו היו רבות, משום שהאוהל עומד על בית החיים, והיה עליו לבנות אהל בלא לפגוע בשום קבר בביה"ח.

יחד עם "אתרא קדישא", הגוף המקצועי ביותר בעולם בתחום השמירה על בתי עלמין ועל קברים, החלו החסידים לבנות את האהל ואת מציבת השיש הקיימים כיום, הבניה הסתיימה עוד באותה שנה, לקראת ראש השנה תשנ"ט.