כשאני מתעצבן אני מתפרץ על מי שבסביבה, וברוב הפעמים זו אשתי. מה עושים?

שאלה:

מאת זאב:
שלום לצדיק.
אני בטבעי אדם עצבני, וכל דבר קטן יכול להרתיח אותי. כולם אומרים שיש לי פתיל קצר, ואני יודע שהם צודקים, אבל מה אני יכול לעשות שזה לא נשלט, וכשאני כועס אני מתפרץ על מי שבסביבה באותו זמן, וברוב הפעמים זו אשתי – שנפגעת ממני מאוד.
אני יודע שזו מידה רעה מאוד, אבל קשה לי להאמין שאוכל להשתנות. מה עושים?

תשובה:

בעזה"י יום ה' לסדר ויצא ד' כסליו ה'תשע"ד

שלום וברכה אל זאב נ"י

לנכון קבלתי את מכתבך.

אתה צריך לדעת שמדת הכעס היא המדה הכי מגונה שרק יכולה להיות, ועוקרת את האדם משורשו, כמובא בזוהר (תצוה קפ"ב.) על הפסוק (איוב י"ח ד') "טורף נפשו באפו", איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה, ואשרי בגויה אל זר [אדם שהוא בכעס הוא עוקר את הנפש שלו ושורה בו הסטרא אחרא], ועל דא כתיב (שם) "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו", דההיא נשמתא קדישא טריף לה, וסאיב לה בגין אפו [מי שבכעס, הנשמה שלו בורחת ממנו, והוא מטמא את עצמו]; ואמר האריז"ל: את כל העבירות יכולים לתקן וכו', אבל מי שכועס הוא עוקר את הנשמה שלו לגמרי וכו', וקשה להחזיר לו את נשמתו וכו', ולכן סובל מה שסובל וכו'.

אתה צריך לזכור אשר על ידי כעס יכולים להכיר את האדם, ורביז"ל אמר (שיחות הר"ן סימן קפ"ד) על ידי החוטם יכולים להכיר את הנואף, כי באמת מובא בדבריו (שיחות הר"ן סימן רמ"ט) על הפסוק (בראשית ל"ח ז') "ויהי ער רע בעיני הוי"ה", למה לא כתוב 'רשע' אלא "רע"? אלא מי שעובר על חטא המגונה של הוצאת זרע לבטלה והוא נואף, על ידי זה הוא תמיד בכעס שנקרא רע, לשון בייז, הוא תמיד עצבני, וזה מה שכתוב בזוהר (נשא קל"ז:) בחוטמא אשתמודע פרצופא, היינו על ידי החוטם מכירים את פרצוף האדם. בהאי חוטמא אתפרשא מילה, דכתיב (שמואל ב' כ"ב) "עלה עשן באפו" וגו', היינו דרך האף בא הכעס והרציחה, ולכן על ידי הכעס של האדם מכירים את כל האדם, והוא מגלה את כל ענינו וכו', והעבר שלו וכו', ולכן צריכים לשמור מאד מאד לא להיות בכעס ובעצבים, כי את קלונו הוא מגלה ברבים.

ובפרט אדם צריך מאד מאד לשמור לכבד ולייקר את אשתו, כי מה היא חייבת שהוא חטא בפגם הברית, ועל ידי זה נעשה כעסן גדול, ועכשיו מוציא את כל העצבים שלו על אשתו, כי רביז"ל הזהירנו על דבר זה מאד מאד, ואמר (שיחות הר"ן סימן רס"ד) שצריכים לכבד ולייקר את אשתו. כי אמר הלא הנשים הם סובלים צער ויסורים גדולים מאד מאד מילדיהם, צער העיבור והלידה והגידול, כאשר ידוע לכל עוצם מכאובם וצערם ויסוריהם בכמה אופנים הקשים וכבדים מאד מאד וכו' וכו', על כן ראוי לרחם עליהם ולייקרם, ולכבדם. וכן אמרו חכמינו הקדושים (בבא מציעא נ"ט.) אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו [תכבדו ותייקרו את נשותיכם כדי שתהיו עשירים], וכן אמרו (יבמות ס"ג.) דיינו שמגדלות את בנינו ומצלת אותנו מן החטא, ולכן צריכים לכבד ולייקר אותם מאד מאד, ולא להוציא את כל העצבים עליה, כי מה היא חייבת שאתה פגום?

 ואמר רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן קנ"ה) שלזכות לאריכות אפים שהוא מדת הסבלנות שאף פעם לא יהיה בכעס, לזה זוכים על ידי תוקף האמונה, שאדם צריך להתחזק באמונה פשוטה בו יתברך, לידע שהכל ממנו יתברך, וכשבר ישראל מחדיר בעצמו את האמונה הפשוטה הזו, אזי אף פעם לא יהיה בכעס.

ויש לומר בפרשת השבוע (ויצא) (בראשית כ"ח י') "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", "יעקב" – מרמז על כל בר ישראל, "באר שבע" – מובא (ספר שער אורה) סובב על מדת המלכות שהיא האמונה הקדושה בו יתברך, היינו תיכף ומיד כשבר ישראל יוצא מהאמונה הקדושה רחמנא ליצלן, אזי "וילך חרנה", כבר הולך אל חרון אף והוא תמיד בכעס, כי הרגע שאדם מתקרר מהאמונה, על ידי זה הוא תמיד בכעס וברציחה, ומוציא את העצבים שלו על אשתו ועל ילדיו ועל כל אדם, ולכן צריכים לעבוד הרבה על אמונה פשוטה בו יתברך, כדי להנצל מכעס, וזה מה שחכמינו הקדושים אמרו (שבת ק"ה:) המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד. כי המאמין האמיתי שמאמין שדבר גדול ודבר קטן לא נעשה מעצמו אלא בהשגחת המאציל העליון, הוא אף פעם לא יהיה בכעס, ואם הוא בכעס, סימן שלא מאמין בו יתברך שהוא נמצא ואין בלעדיו נמצא, והכל ממנו יתברך.

ולכן כפי הכעס, כן דוחה את השכינה ממנו, ואמרו חכמינו הקדושים (פסחים ס"ו:) כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו; ואמרו (נדרים כ"ב.) כל הכועס – אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, ומוסיף טפשות על טפשותו; וזה טירוף הדעת פשוטו כמשמעו, כי הכעסן מאבד את הדעת והשכל שלו לגמרי, עד שלא מסוגל לחשוב ישר, ואמרו חכמינו הקדושים (זוהר חדש נח) לא יהיה בך אל זר, שלא תהיה נח לכעוס, כי זו עבודה זרה ממש, כי הוא דוחה את  הקדוש ברוך הוא ממנו.

ומי יתן שתאמר בכל יום את התפלה הזו, וזה יועיל לך לבטל ולעקור מעצמך את מדת הכעס:

יהי רצון מלפניך יהוה אלהינו ואלהי אבותינו, מלא טוב מלא רחמים, מלא רצון, שתהיה בעזרי, ותשמרני ותצילני מן הכעס ומן הרוגז ומכל מיני קפידות. ותגן עלי ברחמיך ותשמרני תמיד, ואפילו בשעה שאבוא חס ושלום לידי איזה כעס, תחמול עלי ברחמיך ותשמרני ותצילני שלא אפעל בכעסי שום אכזריות כלל, רק אזכה לשבר ולהפר הכעס ברחמנות, ואזכה להתגבר על יצרי לשבר הכעס ולהפוך הכעס לרחמנות, לרחם דייקא ברחמנות גדולה במקום שהייתי רוצה לכעוס חס ושלום, ולא יהיה בי אל זר ולא אשתחוה לאל נכר, שזה נאמר על הכועס, שנחשב כאילו עובד עבודה זרה:

רבונו של עולם, אתה ידעת כמה קשה לנו לשבר ולבטל מדה רעה זו של כעס וקפידות, כי כשמתחיל הכעס לבעור בנו חס ושלום, כמעט אין אנו בדעתינו, וקשה עלינו לכבות אש הכעס ולכובשו, על כן רחם עלינו למען שמך, והיה בעזרנו ושמרנו והצילנו תמיד ברחמיך וחסדיך הגדולים, ועזרנו לשבר ולבטל מדת הכעס וקפידות מעלינו ומעל גבולנו, ולא נכעוס לעולם, ולא אהיה שום קפדן כלל, רק אזכה להיות טוב לכל תמיד מעתה ועד עולם, אמן סלה.

המאחל לך ברכה והצלחה מן השמים

שלח שאלה »

חזרה לשו"ת ברסלב »

[the-post-grid id="11065" title="שות ברסלב"]