Vignette Editor: https://www.tuxpi.com/photo-effects/vignette

זאת התורה פרשת בשלח

חידושי מוהרא"ש – פרשת בשלח

חידושים יקרים של מוהרא"ש זי"ע מתוך ספר "זאת התורה" על סדר הפרשיות
אשר נאמרו ברבים ללהב את נשמות ישראל לחזור אליו יתברך, ולהחדיר בהם תשוקה עצומה להכלל באין סוף ברוך הוא.


[א] ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו`. פירש רש"י, ונוח לשוב באותו הדרך למצרים. ובאמת זו פליאה גדולה, אחרי שסבלו במצרים קושי השעבוד כמו שכתוב (שמות א) ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו`, ויאנחו בני ישראל מן העבודה וגו`. ופירש רש"י, שהיה שוחט תינוקות ישראל והיה רוחץ בדמם ומירר את חייהם. ואיך תיתכן אף מחשבה בעלמא לחזור למקום שברחו משם? ובפרט כשראו ניסים נגלים כאלו?

אך יש לומר על-פי דברי מוהרנ"ת ז"ל, שפירש את מאמרם ז"ל (יומא לח.) מאי דכתיב (משלי ג) "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" בא לטמא, פותחין לו, ודייק למה למדו חכמינו הקדושים דייקא מפסוק זה שבא לטמא פותחין לו? ופירש, אשר עיקר פתח הטומאה, הוא ליצנות, כי ליצנות, היא אבי אבות הטומאה, ותכף-מיד כשאדם מתלוצץ אז הוא מתרחק ממנו יתברך.

ואמרו חכמינו הקדושים (ירושלמי ברכות, פרק ב`, הלכה ח) קשה היא הליצנות שתחילתה ייסורין וסופן כליה. ואמרו חכמינו הקדושים (שיר השירים רבה, פרשה א`, סימן כא) מה השמן הזה כוס מלא אינו מזרזיף כשאר כל המשקים, כך דברי תורה אין מזרזפים בדברי ליצנות, מה השמן הזה כוס מלא שמן בידך ונפל לתוכו טיפה של מים ויוצאת כנגדה טיפה של שמן, כך אם ניכנס דבר של תורה ללב יצא כנגדו דבר של ליצנות, ניכנס ללב דבר ליצנות יצא כנגדו דבר של תורה.

ומובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קלג) שאמר בשם הבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע, אוי ואבוי כי העולם מלא מאורות וסודות נפלאים ונוראים, והיד הקטנה עומדת לפני העיניים ומעכבת מלראות אורות גדולים. ויש לומר שהיד הקטנה היא זו, שכאשר שבא לץ ומניף עם היד הקטנה בדרך ביטול, וכבר האדם אינו זוכה לראות את האורות אשר מלאים בכל העולם.

והנה חכמינו הקדושים אמרו (עבודה זרה יט.) ובמושב לצים לא ישב, שלא ישב במושב אנשי פלשתים, מפני שליצנים היו. וזה ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו` שלא רצה הקדוש-ברוך-הוא, שיעברו דרך ארץ פלשתים, כי היו ליצנים, ואפילו אחר שראו את האותות ומופתים וגילוי האלוקות שגילה משה רבינו לעיני כל, עם-כל-זה, אם היו פוגשים את הליצנים שהם הפלשתים, היו יכולים להחליש את דעתם, "ונוח לשוב באותו הדרך למצרים", כל-כך קשה מידת הליצנות עד שהקדוש-ברוך-הוא, לא רצה שעם ישראל יעברו דרך ארץ פלשתים כי היו ליצנים.

ובאמת, אמרו חכמינו הקדושים (דרך ארץ זוטא, פרק ו) תחילת עבירה הרהור הלב, שנייה לה ליצנות, נמצא, מי שעושה ליצנות סימן שקודם הרהר בעבירה רחמנא לישזבן או עשה עבירה, ולכן אנחנו מוצאים שהולידתן של הפלשתים היו על-ידי ניאוף כמו שכתוב (בראשית י) "ואת פתרסים ואת כסלחים אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתרים". ופירש רש"י, פתרוסים ואת כסלוחים אשר יצאו משם פלשתים, משניהם יצאו, שהיו פתרוסים וכסלוחים מחליפין משכב נשותיהם אלו לאלו, ויצאו מהם פלשתים. נמצא, שבכל מקום שנפגוש ליצנים עזי פנים, צריכים לדעת שהם בעלי עבירה וצריכים לברוח מהם, כמאמרם ז"ל (תענית ז:) ואמר רב סלא אמר רב המנונא, כל אדם שיש לו עזות פנים סוף נכשל בעבירה, שנאמר "ומצח אשה זונה היה לך". רב נחמן אמר, בידוע שנכשל בעבירה, שנאמר "היה לך" ולא נאמר "יהיה לך", והבן למעשה.

***

[ב] ויאמר משה אל העם אל תראו התיצבו וראו את ישועת הוי"ה אשר יעשה לכם היום, כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ערב) על הפסוק (תהילים צה) "היום אם בקולו תשמעו", זה כלל גדול בעבודת השם יתברך, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו, צריך שלא יחשוב מיום לחברו, וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה, כי כשרוצין להיכנס בעבודת השם יתברך, נדמה להאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל, וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום, לאמר מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכוח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי וזה "היום אם בקולו תשמעו", "היום" דייקא, כי אם אדם רק חושב מהיום הזה אז הוא יכול לקחת על עצמו כל העבודות שבעולם, ורק על-ידי-זה נפטר מכל צרותיו.

והנה חכמינו הקדושים אמרו (סנהדרין צח.) שרבי יהושע בן לוי שאל את משיח, אימתי קאתי מר, אמר לו היום, וכשפגש את אליהו הנביא, אמר לו רבי יהושע בן לוי, למה אמר לי משיח שיבוא היום, ענה ואמר לו, הוא אמר לך `היום – אם בקולו תשמעו`, אם ישמעו בקולו יתברך אז יבוא. וגילה מוהרנ"ת ז"ל (ליקוטי-הלכות מתנה, הלכה ה, אות מז) אם ירגיל אדם את עצמו ללכת עם הגילוי הזה שגילה לנו רבינו ז"ל שאדם צריך לדעת שאין לו רק היום הזה, אז נגאל מכל צרותיו.

וזה ויאמר משה אל העם אל תראו התיצבו וראו את ישועת הוי"ה אשר יעשה לכם היום, היינו אם תלכו בגילוי זה שאין לכם רק היום הזה, אז תראו ישועת הוי"ה אשר יעשה עמכם, כי אשר ראיתם את מצרים היום שרודפים אתכם ומציקים לכם, זה רק היום הזה, ואם תתחזקו ביום הזה דייקא, אזי לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ודבר זה סובב על כל בר ישראל, כי חכמינו הקדושים אמרו (ויקרא רבה, פרשה יג, סימן ד) כל המלכויות נקראו על שם מצרים על שם שהם מצירות לישראל.

ולכן כל בר ישראל שעוברים עליו צרות וייסורים ומרירות ודחקות, אומר לו הצדיק האמת בחינת משה: "אל תירא" אלא התייצב וראה את ישועת השם יתברך אשר יעשה עמך היום, אם תלך בעצה הזו שאין לך רק היום הזה, אז תהיה בטוח אשר כל הצרות שראית מאלו שמצרים לך, כבר לא תראה אותם לעולם, כי מי שמרגיל את עצמו לילך בדרך זו אז נגאל מכל צרותיו. וזו עצה נוראה ונפלאה עד מאוד, והבן למעשה.

***

[ג] ויושע הוי"ה ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. והקשה הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע (קדושת לוי, בפרשתנו) מה הלשון "ביום ההוא", עיין שם. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן צט) האדם צריך להתפלל בדביקות גדולה להשם יתברך, היינו שתמיד יראה לפני עיניו את אמיתת מציאותו יתברך, ותפילתו צריכה להיות בלשון נוכח, שזו היא הדביקות העליונה ביותר שאדם מדבר אל הקדוש-ברוך-הוא, פנים אל פנים.

וזה מה שאמרו חכמינו הקדושים (ברכות לד:) על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר, זה חי וזה מת. אמרו לו מנין אתה יודע? אמר להם, אם שגורה תפילתי בפי, יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף. והוא על דרך זה, אם הרגיש שתפילתו היא בלשון נוכח, והוא דבוק בו יתברך, אזי התפילה שגורה ומרוצה בפיו, ומקובלת, ואם לאו חס ושלום, אזי להיפך.

ולכן צריך כל בר ישראל להתפלל תמיד אל הקדוש-ברוך-הוא, ואל יאמר כשאינו יכול להתפלל בדביקות שאינו מתפלל כלל, כי אינו מרגיש שהקדוש-ברוך-הוא נמצא, ממש מולו, ואם-כן מה שווה כבר כל תפילתי? אל יאמר כן, אלא תמיד יתפלל להקדוש-ברוך-הוא, בין בדביקות בין שלא בדביקות, כי יגיע יום, שאז יאיר לו האין סוף ברוך הוא, בגילוי רב ונפלא מאוד, אז יעלה גם את כל התפילות שהתפלל בשעה שלא הרגיש את הקדוש-ברוך-הוא, פנים אל פנים.

וזה (דברים ג) "ואתחנן אל הוי"ה בעת ההוא לאמר", היינו שמשה רבינו אמר "ואתחנן אל הוי"ה" תמיד, בין בדביקות בין שלא בדביקות, כי "בעת ההוא" כשיגיע היום שיתגלה אלי האור אין סוף ברוך הוא, וארגיש דביקות, אז "לאמר" – שהתפילה כבר תהיה שגורה בפי, ועל-ידי-זה תתעלנה כל התפילות.

וזה ויושע הוי"ה ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. היינו אדם צריך לדעת, שכל מה שעובר עליו זו היא גלות מצרים, לשון מצר ים, וכמאמרם ז"ל (ויקרא רבה, פרשה יג, סימן ד) כל המלכויות נקראו על שם מצרים על שם שהם מצירות לישראל.

נמצא, שכל בר ישראל שעוברת עליו איזו צרה, זו גלות מצרים, ואסור להתייאש בשום פנים ואופן, אפילו שהצרה מסובבת אותו מכל הצדדים, ואמרו חכמינו הקדושים (פסחים קטז:) בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ולכן כל בר ישראל יש לו את היום שלו שהקדוש-ברוך-הוא יגאל אותו מכל צרותיו, כמאמרם ז"ל (עבודה זרה נה.) ייסורין בשעה שמשגרין אותן על האדם, משביעין אותן שלא תלכו אלא ביום פלוני, ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל-ידי פלוני ועל-ידי סם פלוני.

וזה ביום ההוא דייקא, היינו שלכל אחד יש את יומו, אימתי יראה בישועתו, שהקדוש-ברוך-הוא, יוציא אותו מיד המצרים לו, ויראה במפלת שונאיו שציערו אותו, מתים ומונחים על שפת הים, והבן למעשה.

***

[ד] ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על-כן קרה שמה מרה. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ד) כשאדם חוטא רחמנא לצלן, עוונותיו נחקקים על עצמותיו, כמו שכתוב (יחזקאל לב) "ותהי עוונותם חקוקה על עצמותם", וכל עבירה יש לה צירוף אותיות, וכשעבר איזה עבירה אזי נחקק צירוף רע על עצמותיו, וזה נוקם בו, כמו שכתוב (ירמיה ה) "עוונותיכם הטו אלה", וכתיב (תהילים לד) "תמותת רשע רעה", מי ממית את הרשע? זה הרע שהוא עשה.

כי כשאדם חוטא רחמנא לישזבן, החטא בעצמו ממיתו, ומכניס בו עצבות ומרירות, עד שמר לו מאוד, ומרגיש מרירות כזו שקשה לו לצאת ממנה, אלא כאשר בא אל הצדיק האמת, ומספר לו את כל מה שעובר עליו, על-ידי-זה מוציא את עוונותיו מעצמותיו.

וזה ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על-כן קרה שמה מרה. כי כל המרירות שטעמו הייתה מהם בעצמם, ולכן היו להם טענות על הצדיק, כמו שכתוב וילונו העם על משה לאמר מה נשתה, כי באמת היו להם מים, אלא הם היו מרים, ולכן טעמו טעם מרירות. ויצעק אל הוי"ה, ויורהו הוי"ה עץ, וישלך אל המים וימתקו המים, שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו. ומובא בתיקונים (תיקון ו) "בכל עץ" – דא צדיק. וכן מובא בזוהר הקדוש (בשלח ס:) "ויצעק אל הוי"ה ויורהו הוי"ה עץ". ואין עץ אלא תורה, דכתיב (משלי ג) "עץ חיים היא למחזיקים בה", ואין תורה אלא קודשא בריך הוא. כי כשמכניסים בתוך המים את הצדיק, והוא מקשר את האדם אל התורה ואל הקדוש-ברוך-הוא, על-ידי-זה נמתקת המרירות מהאדם.

והנה אדם צריך להתחזק בכל המצבים שרק עובר עליו, בין בירידה ובין בעלייה, שזה "חוק ומשפט", שהם סוד שבת ופרה אדומה שניתנה להם במרה, כי שבת היא בחינת `משפט`, שהיא בחינת עלייה שאז מאיר רק האור אין סוף ברוך הוא, ולהיפך פרה אדומה היא בחינת `חוק`, שהיא בחינת ירידה, שאין לאדם ההבנה, כיצד יתכן אשר דבר אחד יהיה מטהר טמאים ומטמא טהורים.

ואל כל זה זוכים רק על-ידי התקרבות אל הצדיק האמת, שממתיק את המרירות מהאדם, וכמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן כג) שהצדיק ממתיק מרירותא דהאי עלמא, כי הצדיק מחדיר באדם את אמיתת מציאותו יתברך, על-ידי שאדם בא אליו ומשיח ומספר לו את כל אשר עובר עליו, שאז יוצאים כל העוונות מעצמותיו, ועל-ידי-זה מאיר עליו אורו יתברך האין סוף ברוך הוא, והבן למעשה.

***

[ה] ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן יט) עיקר התכלית והשלמות הוא, רק לעבוד את הקדוש-ברוך-הוא, בלי שום חכמות כלל, וצריכים מאוד לשמור מכל מיני חקירות אשר הוא אבן נגף שמי שניכנס בזה נכשל ונופל, ועמלק היה פילוסוף ומחקר וכפר בעיקר, והצדיק האמת ניכנס בתוכו ושובר את הטומאה הזו.

וזה (חבקוק ב) "וצדיק באמונתו יחיה", כי הצדיק מחיה את עצמו עם אמונה פשוטה בו יתברך, ולכן הוא אינו מפחד מקליפת עמלק, והוא עוד יכול להוציא את כל אלו הנפשות שנפלו לשם, שזה (משלי כד) "שבע` יפול` צדיק` וקם` ", סופי תיבות ע`מ`ל`ק`, אפילו כשאדם נופל, הצדיק מקים אותו, ועיקר קליפת עמלק הוא, שמתלוצץ מקיום המצוות מעשיות דייקא, ולכן אי אפשר להכניעו אלא כשזוכים לקיים בתמימות ופשיטות מצוות מעשיות דייקא.

וזה ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ודרשו חכמינו הקדושים (תנחומא יתרו) מהו רפידים? שרפו ידיהן מן התורה ומן המצוות. ומובא בבעל הטורים: ברפידים, ברף ידיים, שרפו ידיים מן המצוות, וכן `עם ישראל ברפידים`, בגימטריא `רפו ידיהם מן המצוות`. כי זה עיקר הקליפה של עמלק, שמכניס באדם שכליות של הבל שלא יקיימו מצוות מעשיות דייקא, ועל-ידי שמקיימים מצוות מעשיות על-ידי-זה מכניעים את קליפת עמלק, ולצדיק האמת יש את הכוח ללחום עם עמלק, שאפילו כשמכניס באדם ספיקות, הוא מגלה לו את האמונה הקדושה, ולכן הוא דבר גדול להיות מקורב אל צדיק שמכניס בעם ישראל אמונה פשוטה בו יתברך, ולקיים את מצוותיו יתברך בתמימות ופשיטות גדולה, בלי השכלות וחכמות כלל, והבן למעשה.

***

[ו] ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ופירש רש"י, תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צורכיכם, ואתם אומרים "היש הוי"ה בקרבנו אם אין", חייכם שהכלב בא ונושך אתכם, ואתם צועקים לי ותדעו היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שנייה, וכן שלישית, פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן ראית את אבא, אמר לו אביו, אינך יודע היכן אני, השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו.

וכן איתא בדברי חכמינו הקדושים (תנחומא יתרו) אמר להם הקדוש-ברוך-הוא חייכם אני מודיע אתכם הרי הכלב בא ונושך אתכם, ומי הוא זה זה עמלק, שנאמר ויבא עמלק. אמר רבי ברכיה למה נקרא שמו עמלק, עם לק, שבא ללוק דמן של ישראל ככלב, נמצא מכל זה, שעמלק נקרא כלב.

ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן יט) אשר אדם צריך לעבוד את הקדוש-ברוך-הוא בתמימות ופשיטות בלי שום חכמות כלל, ולברוח מאוד מחקירות של הבל, אלא להכניס את עצמו באמונה פשוטה בו יתברך, כי באמת איסור גדול להיות מחקר וללמוד ספרי חקירות, כי בודאי יפול, כי החקירות זה האבן נגף של עמלק, וזה (משלי כד) "שבע` יפול` צדיק` וקם` " סופי תיבות עמל"ק.

היינו, שעובר על הצדיקים צרות וייסורים ומכאובים, ואף-על-פי-כן הם לא שואלים שום קושיות אחריו יתברך למה מגיע להם מרירות חירופין וגידופין, ורדיפות מרשעים ארורים שרודפים אותם עד מאוד, כי הם יודעים אשר כך צריך להיות, שעל כל צדיק צריכים לעבור כל שבעת המימות, המוזכרים בדברי רבינו ז"ל (סיפורי-מעשיות, מעשה י) וזה "שבע יפול צדיק" דייקא, היינו שהצדיק צריך ליפול ולעבור את שבעת המימות, אבל עיקר גדולתו `וקם`, שיכול לקום ולא להישאר בקושיות וספיקות אחריו יתברך.

ולזה זוכים על-ידי לימוד תורה הקדושה, כי אם אדם לומד תורה, התורה משמרתו מכל רעה, ולא יכול עמלק שהוא הכלב לתפוס אותו, כי מאחר שהתורה מגינה ומצלת את האדם, כמאמרם ז"ל (סוטה כא.) מה אור מגין לעולם, אף תורה מגינה לעולם.

וזה פירוש ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ודרשו חכמינו הקדושים (תנחומא יתרו) מהו רפידים? שרפו ידיהן מן התורה ומן המצוות, ולכן תכף-ומיד בא הכלב ונשך אותו, כי אדם צריך למסור את נפשו לגמרי אליו יתברך, ולידע שדבר גדול ודבר קטן לא נעשה מעצמו אלא בהשגחת המאציל העליון, והוא תמיד נמצא על כתף אביו שבשמיים. וכל מה שהוא צריך, עליו לבקש רק ממנו יתברך, וברגע ששואל `איפה אביו`, נמצא שהולך עם חכמות, שזו קליפת עמלק, שחוקר בחקירות איה איפה נמצא הקדוש-ברוך-הוא, אז בא עמלק שהוא סמל של כלב ונושך אותו, אבל תכף-ומיד כשאדם מוסר את נפשו, ולומד תורה, ובורח רק אל הקדוש-ברוך-הוא, הרי זה ניצול מחקירות, ועמלק שהוא כלב לא יכול ליגע בו, והבן למעשה.

***

שלום לכם!
איך אפשר לעזור?
Powered by
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן