Vignette Editor: https://www.tuxpi.com/photo-effects/vignette

זאת התורה פרשת יתרו

חידושי מוהרא"ש – פרשת יתרו

חידושים יקרים של מוהרא"ש זי"ע מתוך ספר "זאת התורה" על סדר הפרשיות
אשר נאמרו ברבים ללהב את נשמות ישראל לחזור אליו יתברך, ולהחדיר בהם תשוקה עצומה להכלל באין סוף ברוך הוא.


[ב] וישמע יתרו. ופירש רש"י מה השמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. ויש לומר, על פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן חלק א`, סימן כא) יש שפע אלוקי שיורד על האדם, והשפע אלוקי הזה, הוא סוד רוח הקודש אורות המקיפין, אבל אי אפשר לבוא אליהם, אלא שיקדש את פיו וחוטמו ועיניו ואוזניו, והן הן מאירין לו שפע אלוקי, היינו שישמור את עצמו מלהוציא שקר מפיו, ותהיה לו יראת שמיים התלויה בחוטם, ותהיה לו אמונת חכמים התלויה באודנין, כמו שכתוב (משלי כב) "שמע דברי חכמים", ויעצים עיניו מראות ברע. והן הן המעוררין את השפע אלוקי שיושפע עליו.

והנה ידוע מדברי רבינו האריז"ל (עץ חיים, שער ג`, פרק א) אשר הד` עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, הם נקראין ראייה, שמיעה, ריחא, דיבור. ולכאורה כשרבינו ז"ל מונה את הסדר הוא מביא פה, חוטם, ראייה, שמיעה, היינו ראייה קודם לשמיעה.

ויש לומר, שהעיקר הוא בדברי רבינו ז"ל אמונת חכמים, כי בלי אמונת חכמים אי אפשר להגיע לשום דבר וכמובא עוד בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן סא) שעל-ידי אמונת חכמים אדם יודע איך להתנהג, ובלי אמונת חכמים ראשו מלא צואה וכו`, עיין שם. ולכן מה הביא את יתרו לבוא ולהתקרב אל ישראל, כי `וישמע` דייקא היינו אמונת חכמים, היא שהביאתו לבוא ולהתקרב, כי בעת קריעת ים סוף, היה אז קטרוג גדול למעלה, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, ועם כל זאת נקרע לעם ישראל הים, כי אפילו שתהיה אמת במה שהמקטרג קטרג, בודאי עם ישראל כבר עשו תשובה. ועיקר התשובה זה רק על-ידי אמונת חכמים שהם מורים לנו דרך איך לחזור בתשובה.

וכן מלחמת עמלק, הייתה על-ידי משה, כמו שכתוב (שמות יז) "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" וגו`. ולכן נאמר אצל יתרו וישמע דייקא כי הוא שמע והבין כוח אמונת חכמים, וזה מה שהביא אותו, מה שאין כן נשמות ישראל, נתעלו יותר כי אצלהם נאמר ראייה, כמו שכתוב (שמות כ) "וכל העם רואים את הקולות", וכן בעת קריעת ים סוף, אמרו חכמינו הקדושים (מכילתא בשלח) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים, כי על-ידי משה רבנו נפתח בחינת ראייה, שהיא בחינת אורות האצילות, מה שאין כן יתרו רק הגיע אל שמיעה, שזה וישמע יתרו שהוא עניין אמונת חכמים, ולכן כששמע בדברי חכמים, היינו ששמע מה שעשה משה בקריעת ים סוף, וכן שלחם עם עמלק, ושמע את גודל כוחו, וזה הביא אותו להתחבר עם נשמות ישראל.

ודבר זה שייך לכל בר ישראל אם הוא מתחזק באמונת חכמים שזו בחינת שמיעה, ולבסוף יזכה להגיע לגילוי אלוקות כזה עד בחינת ראייה ממש, שיראה במו עיניו גילוי אלוקותו יתברך, וזה ההפרש בין נגלה ובין נסתר. כי הנה מצינו אשר בזוהר הקדוש הלשון הוא תמיד `תא חזי`, כי שם רואים תכף-ומיד את אלוקותו יתברך, מה שאין כן בגמרא הלשון הוא תמיד `תא שמע`, בוא ותשמע אלוקות, כי כל ההלכות שבתורה, אפילו אלו העוסקים בדברים גשמיים כמו החופר בור ברשות הרבים וכו`, ערוגה שהיא שישה טפחים על שישה טפחים וכו`, המחליף פרה בחמור וכו`, עוסקות בדברים גשמיים לכאורה, שהם כלל ההלכות השייכות בדומם צומח חי מדבר, ועם כל זאת, הכל ממנו יתברך, אבל צריכים להטות אוזן היטב לשמוע את האור האלוקי שבהלכות אלו, ועל זה צריכים אמונת חכמים, לידע שדברי חכמינו הקדושים על רזין עילאין תקנום, וכמובא בזוהר הקדוש (רעיא מהימנא, פנחס, רמד) `רבנן דמתניתין ואמוראין, כל תלמודא דלהון על רזין דאורייתא סדרו ליה`, ועל זה צריכים אמונת חכמים שתלוי באודנין, והבן למעשה.

***

[ג] ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן פא) הכלל הוא, שהדיבורים של צדיק שמדבר בתורה או בתפילה, נקרא ארץ ישראל, כי ארץ היא בחינת נפש, כמו שכתוב (תהילים קמג) "נפשי כארץ", ונפש היא בחינת דיבור, כמו שכתוב (שיר השרים ה) "נפשי יצאה בדברו". וכשצדיק מדבר בתורה או בתפילה, נקרא ארץ ישראל, והדיבורים שהוא מדבר עם המון עם בשיחת חולין, הוא נקרא פסולת ארץ ישראל, ולמה מדבר שיחת חולין, כדי לקשר את המון עם אל הדעת, שהוא בחינת הר, ואין הר אלא בית-המקדש, שנאמר (דברים ג) "ההר הטוב הזה והלבנון".

ובית המקדש הוא בחינת דעת, כמאמרם ז"ל (ברכות לג:) `כל מי שיש בו דעת כאילו נבנה בית-המקדש בימיו`, שבית-המקדש ניתן בין שתי אותיות, ודעת ניתנה בין שתי אותיות, כי על-ידי תורה ותפילה אי אפשר להצדיק לקשר את ההמון עם אל שורשם, מחמת שהם רחוקים מן האמת, כדאיתא בתלמי המלך (מגילה ט:) `כשהושיב ע"ב זקנים לכתוב לו תורה, וכתבו כולם אלוקים ברא בראשית וכו`, כי הוא רחוק מן האמת, והוצרכו להפוך את הצירופים, כך הצדיק, כשרוצה לקשר את המון עם הרחוקים מן התורה האמיתית, צריך לדבר עימהם שיחת חולין, ולהלביש בהם התורה, רק שהוא מדבר בצירופים שזה נקרא פסולת ארץ ישראל, כי אף שהם פסולת ארץ, אף-על-פי-כן יש בהם תורה, שהיא בחינות ישראל.

וזה ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר. שעמדו נגד ההר, היינו ההר זה בית-המקדש, הדעת, וכדי לקבל מהדעת, הם צריכים לעמוד נגד ההר דייקא, שזה מה שהזהיר הקדוש-ברוך-הוא, את משה "רד העד בעם פן יהרסו אל הוי"ה לראות ונפל ממנו רב", כי צריכים לעמוד מרחוק דייקא, וכמובא בסיפורי-מעשיות (מעשה יג מיום השלישי) `יש הר, ועל ההר עומד אבן ומן האבן יוצא מעיין, והלב מאוד מתגעגע ומשתוקק וכוסף בכלות הנפש לגשת אל ההר ששם המעיין, אבל תכף-ומיד כשרוצה להתקרב אל ההר, אזי אינו רואה את השיפוע, ואינו יכול להסתכל על המעיין, ואז תצא נפשו חס ושלום`.

נמצא, שאדם צריך תמיד לעמוד רחוק מההר, ואז יקבל מהצדיק, כי מי שמתקרב יותר מדי אל ההר שהוא דעת הצדיק, הבית-מקדש, על-ידי-זה הוא לא יכול לקבל שום דבר, ולכן נאמר ויחן שם ישראל נגד ההר ופירש רש"י כאיש אחד בלב אחד, כי כשמחזיקים את עצמם רחוק מהצדיק, אז יכולים לקבל מהצדיק, אבל תכף-ומיד כשמתקרבים יותר מידי, זה כמו שאחד ניגש סמוך אל ההר, ואז אינו רואה מה שהוא על ההר, וכמו כן כל מי שרוצה לקבל מהצדיק צריך לשמור על מרחק, ואז דייקא יקבל, ולכן הזהיר כל-כך הקדוש-ברוך-הוא, בעת קבלת התורה – "והעם אל יהרסו לעלות אל הוי"ה", כי כשבאים סמוך יותר מידי אזי אין מקבלים כלום, ותכף-ומיד כשאדם חושב שהוא כבר משיג את הצדיק, אז הוא לא מקבל שום דבר, והבן למעשה.

***

[ד] ויאמר הוי"ה אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבשו שמלתם. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ערב) שפירש את הפסוק (תהילים צה) "היום אם בקולו תשמעו", כלל גדול בעבודת השם יתברך שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום שיש לו, ולא יתבלבל מיום לחברו, כי כשהאדם רוצה להיכנס בעבודת השם יתברך, נדמה לו כעול גדול מאוד, ונדמה לו כאילו זה משא כבד שקשה לישא, אבל כשהאדם חושב שאין לו רק היום הזה ואינו דוחה מיום ליום, לומר מחר אתפלל בכוונה, מחר אלמד, אז הוא מצליח. וזה "היום אם בקולו תשמעו", אם אתם רוצים לשמוע בקול הקדוש-ברוך-הוא, תדעו שאין לכם אלא את היום הזה.

והנה עמלק שמכניס קרירות באדם, כמו שכתוב (דברים כה) "אשר קרך בדרך", שהוא מקרר את האדם מהתלהבות בעבודת השם יתברך, ותמיד דוחה אותו אל יום המחר, שזה מה שכתוב (שמות יז) "צא הלחם בעמלק מחר", שמשה רבנו אמר ליהושע, שילחם בעמלק שתמיד דוחה אל יום המחר, כאילו היום הזה אינו יום, ובאמת זוהי בעצמה קליפת עמלק, שמקרר את האדם, ואומר לו שהיום הזה אינו היום שלך, וביום הזה אינך יכול ללמוד תורה ולהתפלל, ושוברו לגמרי. ובאמת גילה לנו רבינו ז"ל, שאין לאדם רק היום הזה.

וזה שנאמר קודם קבלת התורה ויאמר הוי"ה אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבשו שמלתם. היינו שאי אפשר לקבל את התורה, אלא על-ידי שמקדשים את היום הזה, וגם את המחרת, לא כמו שעמלק רוצה לקרר את האדם ואומר לו שהיום הזה אינו יום, רק חשוב על מחר, אלא היום הזה אני מקדש, וגם את המחר אקדש. ועל-ידי-זה וכבסו שמלתם, שהוא הגוף, שהיא השמלה לנשמה, כי על-ידי שהאדם זוכה לקדש את היום הזה, ויודע אשר היום הזה דייקא הוא היום שלו, ומה גם שמחר זה גם-כן היום שלו, על-ידי-זה הוא מזכך את הגוף שהוא לבוש ושמלה לנשמה, ונתקיים אצלו (איוב יט) "ומבשרי אחזה אלוק", שמזכך את הגוף, עד שמבשר הגוף בעצמו רואה את אלוקותו יתברך.

וזה עיקר המעלה של בר ישראל, לזכך את הגוף, עד שיהא מזוכך כל-כך כמו נשמתו, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן כב) שצריכים לזכך את בשר הגוף, שהנשמה תאיר בו, ולזה זוכים על-ידי שאינם דוחים מיום לחברו, אלא יודעים שהיום הזה הוא גם-כן יום, וכן המחרת הוא גם-כן יום. ועל-ידי-זה דייקא מקבלים את התורה, והבן למעשה.

*** 

[ה] וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם ויכבשו שמלתם. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן כה) יש עבודה פנימית, שהיא תורה ותפילה וקיום מצוות מעשיות, ויש עבודה חיצונית, שהיא אכילה, שתייה, שינה ומשא ומתן. ועבודות חיצוניות של האדם העומד במדרגה עליונה, היא מאירה ומשובחת יותר מהעבודות הפנימיות, היינו תורה ותפילה של האדם העומד במדרגה תחתונה.

והכוונה, כי הצדיק דבוק תמיד בו יתברך, וכל מגמתו היא רק להכלל באין סוף ברוך הוא, ותמיד עולה מעלה מעלה להשיג השגות רוחניות אלוקות, והמון עם הם נמצאים בחוץ, ועוסקים באכילה בשתייה בשינה ובמשא ומתן, והנה הצדיק אף שיורד למטה, כי גם הוא צריך לאכול ולשתות ולישון, עם כל זאת העבודות החיצוניות שלו הן גם-כן רוחניות חיות אלוקות, כי הצדיק בעת שהוא אוכל ושותה, הוא דבוק בו יתברך, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן סב) שעל-ידי אכילה ושתייה של הצדיק נעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ומובא (שער-הכוונות, דרוש ערב יום הכיפורים) `אכילה` אותיות אכל י`ה. `שתיה` אותיות שתה י`ה. כי מאכילה ושתייה של קדושה נעשית אלוקות. וכמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן נז) שאכילת שבת כולה קודש, כולה אלוקות. נמצא, שעבודה חיצונית של הצדיק, שהיא אכילה שתייה ושינה וכו`, יותר גדולה מעבודה פנימית של המון עם, היינו של תורה ותפילה וקיום המצוות שלהם.

וזה וירד משה מן ההר אל העם. ופירש רש"י: מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם. ולכאורה אילו עסקים היו למשה? אלא כל עסקיו של משה היו, שהיה דבוק בו יתברך, וגילה ופרסם את אמיתת מציאותו יתברך, ולכן כשירד משה `מן ההר` שהוא סוד הדבקות `אל העם` זיכך כל-כך את העם, ועל-ידי-זה ויקדש את העם, שקידש את המון העם בקדושה כזו, שלא רק הם נתקדשו, אלא גם ויכבשו שמלותם, הגוף הוא שמלת הנשמה, שמשה רבנו זיכך כל-כך את עם ישראל, עד שגם גשמיות גופם נתקדש בזיכוך כזה, שעם הגוף בעצמו ראו אלוקות, כמו שכתוב (איוב יט) "ומבשרי אחזה אלוק", שגם בשר הגוף יגלה אלוקותו יתברך.

וכן מובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן כב) שזה (ישעיה נח) "ומבשרך לא תתעלם", מבשרך דייקא, שלא תעלים עיניך מלרחם על בשר הגוף, להשתדל לזככו, עד שגם הוא ירגיש את הארת האלוקות שהנשמה משגת.


ולכן משה רבנו רבן של ישראל ירד מן ההר אל העם, שמהעבודות פנימיות שלו ירד אל עבודות חיצוניות, ועל-ידי-זה ויקדש את העם זיכך וקידש את עם ישראל, עד שגם בשר גופם נזדכך, שזה ויכבשו שמלותם, שכבשו את שמלת הגוף, וזככו גם את בשר גופם, והבן למעשה.

***

[ו] ויאמר אליו הוי"ה לך רד ועלית אתה ואהרן עמך, והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל הוי"ה פן יפרוץ בם. ופירש רש"י, ועלית אתה, אמור מעתה, אתה מחיצה לעצמך, ואהרן מחיצה לעצמו, והכהנים מחיצה לעצמם, משה ניגש יותר מאהרן, ואהרן יותר מן הכהנים, והעם כל עיקר אל יהרסו את מצבם לעלות אל ה`.

ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן כא) אשר לכל אחד ואחד יש מקיף, ומה שפנימי לזה, זה מקיף לזה, שזה מה שאמרו חכמינו הקדושים (בבא בתרא עה) כל צדיק נכוה מחופתו של חברו. כי מה שפשוט לזה, עמוק לזה, כי לא כל אחד שווה בהשגות אלוקות. כל מי שיגע וטורח יותר בקדושת שבעת הנרות, לו מאיר יותר האור אין סוף ברוך הוא, וזוכה למקיפים חדשים, שזה (ישעיה יא) "כי מלאה הארץ דעה את הוי"ה כמים לים מכסים", כי בשכל המשותף כולם שווים, שהכל יודעים את הקדוש-ברוך-הוא, אפילו עכו"ם, אך בעמקות החכמה, כל אחד ואחד משיג לפי מדרגתו, כמים המכסים לים, שלמעלה המים שווים בכל מקום, אך בעמקות הם מובדלים מאוד. כי בזה המקום המים נמוכים וסמוכים לארץ, ובמקום אחר עמוקים יותר ויותר, ובמקום אחר הם עמוקים עד התהום, היינו בים רואים על-פי שטחיות, המים שהכל ישר. אבל אם מתחילים להיכנס, רואים שבכל פעם המים נכנסים יותר עמוק, עד שבאמצע הים המים מגיעים עד התהום, כמו-כן בהשגת אלוקות, בכלליות כולם יודעים שיש בורא כל עולמים, אבל בעמקות, זה רק כל אחד כפי מחיצתו, כפי שיגע וטרח בעבודת השם יתברך.

וזהו ועלית אתה, אמור מעתה, אתה מחיצה לעצמך, ואהרן מחיצה לעצמו, והכהנים מחיצה לעצמם, משה ניגש יותר מאהרן, ואהרן יותר מן הכהנים, והעם כל עיקר, אל יהרסו את מצבם לעלות אל הוי"ה, היינו שלכל אחד היה מחיצה בפני עצמו, כל אחד כפי יגיעתו וטרחתו, והבן למעשה.

***

[ז] וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ד) כשאדם יודע שכל מאורותיו הם לטובתו, זאת הבחינה מעין עולם הבא, כי אדם צריך לדעת שכל מה שעובר עליו זה רק לטובתו, כמאמרם ז"ל (ברכות ס:) לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד. ואי אפשר להשיג את המדרגה הזו, אלא כשמעלים את המלכות דקדושה מהגלות מבין העכו"ם. כי עכשיו המלכות והממשלה אצל העכו"ם. כי זו הגלות, שאין מכירים את הקדוש-ברוך-הוא, וחושבים שבכל טבע מקרה ומזל, ובשביל זה עוברים על בני-אדם מה שעובר, כל מיני צרות וייסורים ומרירות ומכאובים.

אבל תכף-ומיד כשאדם יודע אשר אין בלעדיו יתברך כלל, והכל לכל אלוקות גמור הוא, אז נמתקים ממנו כל הדינים, ומרגיש חיי עולם הבא בעולם הזה. ולזה זוכים על-ידי וידוי דברים, כשאדם זוכה להתקרב אל הצדיק האמת, ומספר לו את כל לבו, וכל מה שעובר עליו, אז הוא ממשיך עליו אור וזיו וחיות ודביקות הבורא יתברך שמו, ויודע שכל מה שעובר עליו לטוב ובין להפך הכל ממנו יתברך.

וזה אנכי הוי"ה אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, הן מה שעובר עליך משם הוי"ה שהוא שם הרחמים, והן מה שעובר עליך משם אלוקים שהוא שם הדין, הכל אנוכי, הקדוש-ברוך-הוא, ואל השגה זו זוכים, אם מתקרבים אל הצדיק האמת, שהוא מחדיר באדם הארת האין סוף ברוך הוא, עד שיודע שהוא יתברך מוציאו מכל המייצרים, ואמרו חכמינו הקדושים (בראשית רבה, פרשה טז, סימן ד) כל המלכויות נקראו על שם מצרים, על שם שהם מצירים לישראל, כי הצדיק מחדיר באדם שידע שהכל אלוקות, וככל שאדם חזק בזה אז מרגיש איך שכל הבריאה כולה היא אלוקות.

וזה פירוש וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר. כי קודם קבלת התורה היה זיכוך כזה, עד שכולם שמעו אלוקות, וכמו שאמר רבינו ז"ל (שיחות-הר"ן סימן נב) מכל הדברים צועק קול השם יתברך, וקורא את האדם לחזור אליו יתברך, וזה היה בעת קבלת התורה, שפתאום בקעו הקולות מכל מקום, עד ששמעו אלוקות מכל פרטי הבריאה, ומכל פרט שמעו את קול הקדוש-ברוך-הוא, וכמאמרם ז"ל (שמות רבה, פרשה כט, סימן א) "קול הוי"ה בכח", בכוח של כל אחד ואחד, הבחורים לפי כוחן והזקנים לפי כוחן והקטנים לפי כוחן, אמר הקדוש-ברוך-הוא לישראל, לא בשביל ששמעתם קולות הרבה תהיו סבורים שמא אלוקות הרבה יש בשמיים, אלא תהיו יודעים שאני הוא הוי"ה אלוקיך, שנאמר (דברים ה) "אנכי הוי"ה אלוקיך".

כי בעת קבלת התורה, נזדככה כל-כך הבריאה, עד שכל ההלכות שבתורה צעקו מכל פרטי הבריאה, דומם צעק – "ועשית מעקה לגגך" וכו`, הצומח צעק – "לא תזרע כרמך כלאים", חי צעק – "לא תחרוש בשור וחמור", מדבר צעק – "לא תגנוב", "לא תרצח", "לא תנאף", היינו כל המצוות השייכות בדומם, צומח, חי, מדבר, כולם צעקו מהן את כל המצוות ששייך להן, ובשביל זה לפני אמירת עשרת הדיברות כתב וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר, כי אלקים גימטריא הטבע, היינו שכל הטבע צעק את כל הדברים האלו, והבן למעשה.

***

[יא] לא תעשון אִתִּי אלוקי כסף ואלוקי זהב לא תעשו לכם. ויש לומר, על-פי מה שסיפר רבינו ז"ל (סיפורי-מעשיות, מעשה יב) שאנשים כשרים של הבעל תפילה חזרו למקומם, וסיפרו להבעל תפילה מגודל הטעות והשטות של אותה המדינה, איך הם נבוכים מאוד בתאוות ממון, ושהם רוצים לעקור למדינה אחרת, ולעשות להם כוכבים ומזלות. ענה ואמר הבעל תפילה, שמתיירא, שלא יתעו יותר ויותר, אחר-כך נשמע שעשו לעצמם אלוקות. ענה ואמר הבעל תפילה, שעל דבר זה היה מתיירא ודואג מתחילה, היינו מי שנופל אל תאוות ממון, רחמנא לצלן, הטעות הזו מביאתו לעשות מהממון אליל, וכמו שרואים בחוש, שכל אלו שנפלו אל תאוות ממון, לבסוף עושים מזה ממש עבודה זרה, וכמו שאומר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן כג) שבתאוות ממון טמונות כל העבודות זרות שבעולם.

וזה לא תעשון אִתִּי אלוקי כסף ואלוקי זהב לא תעשו לכם – הקדוש-ברוך-הוא, מזהיר, שלא לעשות מהכסף והזהב אליל, אשר באמת זאת התאווה מכלה את האדם לגמרי, ורוב רובם של העולם רצים אחר הכסף והזהב, ועושים מזה אליל, ועל-זה צריכים לבקש מהקדוש-ברוך-הוא, שלא יפול לתאוות ממון, להבן למעשה.

***

שלום לכם!
איך אפשר לעזור?
Powered by
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן