cyclone-2102397_960_720

"סיפורי מעשיות" "מבעל תפילה" פירוש מספר "תוך הנחל"

בוקר שבת קודש פרשת ואתחנן שנת נחמו ה׳תשס״א בעת קידושא רבא, דיבר מוהרא״ש ז"ל דיבורים נוראים ונפלאים מאד בסיפורי מעשיות של רביז״ל במעשה מבעל תפילה דף שס״ט עיין שם.

פתח ואמר מוהרא״ש ז"ל, רביז״ל ממשיך לספר, היות שנמצא כתוב בספרי דברי־הימים שלהם (שקוריך קראויניקיש), איך שהיה רוח סערה גדולה בעולם, והרוח סערה הפך את כל העולם כלו, שהפך מים ליבשה ומיבשה לים, וממדבר ישוב וכו', ובלבל את כל העולם כלו, ואחר הרעש והבלבול שנתבלבלו כל העולם, ישבו עצמן בני העולם לעשות להם מלך, וחקרו מי ראוי לעשותו מלך עליהם, וחקרו ואמרו באשר שעקר הוא התכלית, על כך מי שהוא משתדל ביותר בהתכלית, הוא ראוי להיות מלך, והתחילו לחקר מהו התכלית, והיה ביניהם כתות כתות, כי מיד שהיה רוח סערה בעולם, שהוא ענין המחלוקות והמריבות שיש בין הבריות, ונתבלבל כל העולם כולו מרוב פירודי לבבות שיש ביניהם, אזי כבר אין משיגים את התכלית הנרצה להכיר את השם יתברך ולהיות דבוק בו בדביקות אמיתי, כי אין שום תכלית אחרת בעולם רק לעבוד את הקדוש ברוך הוא ולהכיר אותו יתברך מכל פרט ופרט של הבריאה, וכמו שכתוב בזוהר (בא מ״ב) בגין דישתמודעין ליה, וכל זמן שיש שלום בעולם, וכולם מתאחדים כאיש אחד בלב אחד להשיג את התכלית, אזי בודאי יחקרו ויסבירו זה לזה את האמת, וישליכו כל איש את שקר אלילי כספו ויתקרבו אל האמת (ליקוטי מוהר״ן חלק א׳ סי׳ כ״ז), אבל מיד שיש רוח סערה של מחלוקת ומריבות בין הבריות, והכל נתבלבל ונתהפך, אזי מתחילים כתות כתוב לריב ולחלוק ביניהם מהו התכלית ואיך משיגים אותו.

ואמר מוהרא״ש ז"ל, שבשעה שסיפר רביז״ל את הדעות הכוזבות של הכתות הבאות האלו, צחקו אנ״ש מרוב טיפשות דעתם, ואמר רביז״ל, אל תצחקו, כי אם הייתם יודעים את כל הסברות והראיות שלהם, הייתם כולם נתפסים בהם חם ושלום.

כת אחת אמרו, שעקר התכלית הוא כבוד, כי אנו רואים, שהכבוד הוא העקר אצל העולם, כי כשאין נותנין לאדם כבודו, דהינו שמדברים לו איזה דבור כנגד כבודו, יש לו שפיכות־דמים, כי העקר הוא הכבוד אצל כל העולם, ואפלו לאחר מיתה מקפידים לתך להמת כבודו, לקברו בכבוד וכיוצא (ואומרים לו, שכל מה שעושין־הכל עושין לך בשביל כבודך), אף- על־פי שאחר מיתה איך שיך ממוך ושום תאוה אצל המת, אף־על-פי-כך על כבוד המת מקפידים, נמצא שהכבוד הוא העקר התכלית וכיוצא בסברות כאלו (של מבוכה ושטות וכך כל הכתות המבארים למטה, כלם היו להם סברות הרבה לדעתם הנבוכה והסכלה וקצתם מבארים למטה, אך רבנו ז״ל לא רצה לבאר כל הסברות הנבוכות שיש באלו הדעות, כי יש בזה סברות נבוכות כל-כך, עד שאפשר חס ושלום לטעות באמת באלו הסברות של שקר, רחמנא לצלו) עד שנסכם אצלם, שעקר התכלית הוא כבוד, על-כן צריכיך לבקש איש מכבד, וגם שיהיה רודף אחר הכבוד, הינו שיהיה רודף אחר הכבוד וישיג את הכבוד (שזהו איש מכבד, שיש לו כבוד), כי מאחר שהוא איש מכבד, שיש לו כבוד, והוא רודף אחר כבוד, ומסיע את הטבע שהיא רוצה בכבוד כנ״ל, נמצא שזה האיש משתדל אחר התכלית ומשיגו, כי התכלית הוא כבוד (כל זה היה דעתם הסכלה והנבוכה) כנ״ל, על־כך זה האיש ראוי להיות מלך והלכו לבקש איש כזה, והלכו ומצאו שהיו נושאים את 'בעטליר' [קבצן] זקך אחד, והלכו אחריו לערך חמשה מאות אנשים, כלם 'ציגיינירס' [צוענים], וגם הוא היה 'צגייניר', והבעטליר הזה היה עור ועקם ואלם, והאנשים הנ״ל הלכו אחריו, כי כלם היו אנשי המשפחה שלו, כי היו לו אחיות ואחים וזרע מרעים שלו, עד שנעשה מהם קבוץ הנ״ל, שהלכו אחריו ונשאו אותו, והוא הקפיד מאד על כבודו, כי היה כעסן גדול וכועס בכל פעם עליהם בקפידות גדולות, וצוה בכל פעם שינשאו אותו אנשים אחרים, וכעס בכל פעם עליהם, נמצא שזה הבעטליר הזקן הוא איש מכבד גדול, שיש לו כבוד כזה, וגם רודף אחר הכבוד, כי הוא מקפיד כל-כך על כבודו כנ״ל, על־כן הוטב בעיני הכת הזאת הבעטליר הזה, וקבלו אותו למלך, ולהיות גם ארץ גורמת, כי יש ארץ שגורמת ומסגלת לכבוד, וכך יש ארץ גורמת למדה אחרת, על-כן אלו הכת (שחקרו לעצמם שעקר התכלית הוא כבוד) בקשו ארץ גורמת לכבוד, ומצאו מדינה שמסגלת לזה וישבו שם, כי הנה ענין זה של תאוות הכבוד הוא דבר פלא מאד, כי יש בני אדם שמוכנים לבזות את עצמם בכל מיני בזיונות, הכל בשביל כדי להשיג איזה בחינה של כבוד, ועל מה שמבזים עצמם אינם מסתכלים כלל, העיקר שיקבלו איזה בחינת של כבוד, הרי אין טיפשות גדול מזה, ולכן אמר רביז״ל (ליקוטי מוהר״ן חלק א׳ סי׳ קצ״ד) שמי שרוצה כבוד הוא שוטה, כי איך ירצה לקחת כבוד לעצמו בהיכל המלך, הלא אין בזיון גדול מזה, עיין שם, אבל יש בני אדם שעושים תכלית שלימה מן הכבוד, ודואגים על כבודם גם לאחר פטירתם, וכמו שפעם אמר רביז״ל, שיכול להיות לנפטר גאוה מלוויה יפה, ואם היה יכול לקום ולראות כמה אנשים באו ללויה שלו, היה קם ורואה, וכי יש טפשות גדולה מזו, הלא לא יועיל לו כלום כל הכבוד הזה, אבל אדם נכנס כל כך בתאוות הכבוד עד שעושה מזה תכלית ממש, ושוכח שכל התכלית הוא רק כבוד אלקי, להיות דבוק בו יתברך באמת.

וסיפר מוהרא״ש ז"ל, שהיה פעם רב שהסתכסך בריב ומחלוקת עם איזה כתה של חסידים, וכדי לנקום בו חיכו שיסע מביתו על זמן קצר, ואז פירסמו בכל העיר שנפטר, והלוויה תצא מביתו בזמן פלוני ופלוני, והמון אנשים הגיעו על הלוויה, וגם אשתו היתה שבורה לגמרי ובכתה מאד, והנה פתאום באמצע הלוויה הגיע לביתו, ומסתכל סביבו ושואל מה זאת? וסיפרו לו, שכולם באו על הלוויה שלו, והיה פלא בעיניו מאד, וכולם ראו שהוא חי, ואחר כך כתב הרב מודעה בעיתון, שנותן תודה והודאה לכל אלו שהשתתפו בלוויה שלו, כי לא ידע שיש לו כל כך הרבה מעריצים ומחשיבים…

כת אחרת אמרו, שאין הכבוד עקר התכלית, וחקרו שעקר התכלית הוא רציחה, כי אנו רואים שכל הדברים נכלים ונפסדים, וכל מה שיש בעולם, עשבים וצמחים ובני-אדם, וכל מה שיש בעולם, הכל צריך לבוא לכליון והפסד, נמצא שתכלית הכל הוא הכליון וההפסד, על-כך הרוצח, שהוא הורג ומכלה בני-אדם, נמצא שהוא מרבה להביא את העולם אל התכלית, על-כן נסכם ביניהם שהתכלית הוא רציחה, ובקשו איש שיהיה רוצח וכעסן ובעל־קנאה ביותר, כי איש כזה הוא קרוב יותר אל התכלית (לפי דעתם הנבוכה), והוא ראוי להיות מלך, והלכו לבקש, ושמעו קול צעקה ושאלו: מהו קול הצעקה הזאת והשיבו להם, שקול הצעקה היא, היות שאחד שחט את אביו ואת אמו, ענו ואמרו: וכי יש רוצח אביר-לב וכעסן יותר מזה שייהרג את אביו ואת אמו, האיש הזה השיג את התכלית, והוטב בעיניהם, וקבלו אותו עליהם למלך, ובקשו להם ארץ גורמת לרציחה, ובחרו להם במקום הרים וגבעות שהוא מקום הרוצחים, והלכו לשם וישבו שם עם מלכם, ודבר זה נתקיים במלחמת עולם השניה, שהמליכו במדינת גרמניה את הצר הצורר ימח שמו וזכרו, שהיה אדם משוגע ומטורף לגמרי, וכל מי ששמע אותו ראה תיכף ומיד שאינו בן אדם כלל, כי היה צועק ונובח כמו כלב וחיה ממש, ואף על פי כן הצליח למשול על אומתו, ולהפוך כולם לרוצחים עד שרצחו שש מליון יהודים בדם קר ובמיתות משונות ואכזריות, ובשאר אנשי העולם רצח קרוב לשלושים מליון אנשים, והיה לו שיטה של רציחה וכליון, למחות מעל פני האדמה מקודם היהודים ואחר כך שאר אנשי העולם, עד שהקדוש ברוך הוא הפר את עצתו, והרג את עצמו, ונתבטל מלכותו, הרי רואים איך בני אדם יכול לתעות ולהסתבך במרה זו של רציחה.

והנה רביז״ל נותן לדוגמא של רוצח גדול, מי ששחט את אביו ואת אמו רחמנא ליצלן, כי אין עוד רוצח כזו שמצער את אביו ואת אמו, וחכמינו הקדושים קוראים את מצות כיבוד אב ואם ״חמורה שבחמורות״ (תנחומא עקב), כי מצות כיבוד אב ואם היא בוודאי מצוה שקשה מאד לקיימה, וכן אמרו (קידושי! ל״ב.) עד היכן כיבוד אב ואם? כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו, הרי אדם שעבד ימים ושנים להרוויח כסף, ובא אביו וזרקו לים בפניו, וגם אז אסור לו להכלימו, ומספר הגמרא (שם ל״א.) על דמא בן נתינה, שפעם היה יושב בין גדולי רומי לבוש סירקון של זהב, ובאתה אמו וקרעתו ממנו, וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו, ולא הכלימה, הרי כיבוד אב ואם בוודאי מצוה קשה מאד לקיימה, כי אפילו אביו ואמו עושים דבר שבאמת אינם צודקים, צריכין לשתוק ולא להכלימם, ומכל שכן כשרק לפי דעתו אינם צודקים, אסור לומר להם שום דבר, ואם מזלזלים בכיבוד אב ואם אזי לבסוף יכולים לבא לידי רציחה רחמנא ליצלן, וכמו שרואים בפרשת בן סורר ומורה, שחייב מיתה מחמת שירדה תורה לסוף דעתו שלבסוף ילסטם את הבריות וירצה אותם, כי בזה ששופך דם אביו ודם אמו ומבזה אותם, הרי אין רוצח גדול מזה,

והשם יתברך יזכינו לשמור תורתו ומצוותיו כראוי, ונזכה להשיג את התכלית האמיתי, שהוא להיות דבוק בו יתברך, ונזכה לראות בגאולת ונחמת ישראל במהרה בימינו אמן ואמן.

"שיחות מוהרא"ש" בענין חדש אדר
ברסלב שלי

"שיחות מוהרא"ש" בענין חדש אדר

שִׂיחַת כְּבוֹד קְדֻשַׁת מָרָן מוֹהֲרָא"שׁ שְׁלִיטָ"א בְּעִנְיַן חֹדֶשׁ אֲדָר יְגַלֶּה נִפְלָאוֹת מִמַּעֲלַת חֹדֶשׁ אֲדָר, שֶׁכְּבָר מִתְּחִלָּתוֹ מְאִירָה שִׂמְחַת פּוּרִים וְהַהֶאָרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁלּוֹ, וִיבָאֵר מַהוּת הַחֹדֶשׁ

קרא עוד ←
שיחות מוהרא"ש  – איני יודע
הרה"צ ר' יצחק לעזער שליט"א

שיחות מוהרא"ש – איני יודע

מוהרא"ש ז"ל אמר: שאדם צריך להרגיל את עצמו לומר על כל דבר איני יודע, כמו שאמרו חכמינו הקדושים (ברכות ד.) למד לשונך לומר איני יודע שמא

קרא עוד ←
שיחות מוהרא"ש  – בין אדם לחבירו
הרה"צ ר' יצחק לעזער שליט"א

שיחות מוהרא"ש – בין אדם לחבירו

מוהרא"ש ז"ל אמר, שאי אפשר להשיג ולתפוס בספרו "אשר בנחל", כי אם מי ששבור בעצמו כחרס הנשבר, כי עם ישות אי אפשר להשיג כלל בספר

קרא עוד ←
שלום לכם!
איך אפשר לעזור?
Powered by
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן