Brushstroke Picture Frame: https://www.tuxpi.com/photo-effects/brushstroke-photo-frame

זאת התורה פרשת חיי שרה

חידושי מוהרא"ש – פרשת חיי שרה

חידושים יקרים של מוהרא"ש זי"ע מתוך ספר "זאת התורה" על סדר הפרשיות
אשר נאמרו ברבים ללהב את נשמות ישראל לחזור אליו יתברך, ולהחדיר בהם תשוקה עצומה להכלל באין סוף ברוך הוא.


[א] ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. ופירש רש"י: לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת ק` כבת כ` לחטא, מה בת כ` לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק` בלא חטא, ובת כ` כבת ז` ליופי.

ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן סב) עיקר כל הדברים הן ההתחלה, כי כל ההתחלות קשות, מחמת שיוצא מהיפך אל ההיפך, ועל-כן בכל פעם ופעם שהוא נוסע אל הצדיק, צריך שיראה שיבוא בכל פעם מחדש, לא כמו שכבר היה אצל הצדיק, ועכשיו הוא בא פעם שנית, רק כמו שלא היה מעולם אצל הצדיק, ויהיה אצלו כמו שבא עכשיו מחדש פעם ראשון, כי העיקר הוא ההתחלה.

ולכן צריכים לעשות בכל פעם התחלה חדשה, כשבאים אצל הצדיק, ולא יאמר שהוא כבר מקורב אל הצדיק מזמן, אלא בכל פעם שבא יידע שהוא בא בפעם הראשונה, ודבר זה שייך בכל פרט ופרט בעבודת השם יתברך, הן בלימוד תורה הקדושה, והן בתפילה והתבודדות, תמיד ישתדל אדם לעשות התחלה חדשה, ובאופן כזה אף פעם לא תיפול ותחלש דעתו, כי עיקר הירידה והנפילה, שהאדם חושב שזה מזמן כבר התקרב ועכשיו הוא נפל, אבל כשאדם יודע שעדיין לא התחיל, ורק עכשיו הוא מתחיל, אזי לעולם לא ישבר.

וזה ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה, שבכל פעם התחילה מחדש, בת מאה הייתה כמו בת עשרים, בת עשרים הייתה כמו בת שבע, וכן הוא אצל אברהם אבינו נאמר ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי מאה שנה ועשרים שנה וחמש שנים, ופירש רש"י: בן ק` כבן ע`, ובן ע` כבן ה`, בלא חטא. כי אברהם ושרה היו הראשונים שגילו ופרסמו את אמיתת מציאותו יתברך בכל העולם כולו, אברהם גייר את האנשים, ושרה גיירה את הנשים, ומה היה סוד הצלחתם בגילוי האמונה? – על-ידי שהתחילו בכל פעם מחדש.

וזו היא עצה נוראה ונפלאה מאוד לכל מי שרוצה להתקרב אל הקדוש-ברוך-הוא, שירגיל את עצמו לעשות בכל פעם התחלה חדשה, כאילו עדיין לא התחיל, ועל-ידי-זה אף פעם לא תחלש דעתו, ויוכל להתעלות בתכלית העלייה, והבן למעשה.

***

[ב] ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. ופירש רש"י: לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת ק` כבת כ` לחטא, מה בת כ` לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק` בלא חטא, ובת כ` כבת ז` ליופי.

ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קע) על הפסוק (תהילים ג) "הוי"ה מה רבו צרי רבים קמים עלי", כי כל אחד לפי נשמתו ולפי עבודתו כך יש לו ייסורים יש שיש לו ייסורים מבניו ומאביו ומשכן, ויש שהוא במדרגה גדולה ממנו ויש לו ייסורים משכנים רחוקים, ויש גדול ממנו ויש לו ייסורים מכל העיר, ויש גדול מאוד ויש לו ייסורים מכל העולם. וכל אחד על-ידי הייסורים נושא עליו האנשים שיש לו ייסורין מהם, כי כשיש לו ייסורין מהם הוא נושא אותם עליו.

אך איך אפשר לחומר לישא עליו כל-כך אנשים? אך על-ידי הייסורין נכנע גופו, כי כל הייסורין נקראים צרות, על-שם שהם מצרין ומעיקין להגוף, וכשנכתת הגוף על-ידי הצרות על-ידי-זה מאירה ונתגדלה הנפש, כי בהיכנע החומר תגדל הצורה, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש (שלח קסח) אעא דלא סלק בה נורא מבטשין לה, גופא דלא סלק בה נהורא דנשמתא מבטשין ליה; ועל-כן נקראת צרה לשון צורה, כי על-ידי הצרה נכנע הגוף ומאירה הצורה.

נמצא, שעל-ידי-זה שיש לו ייסורין וצרות מאירה הצורה היינו הנפש, והנפש אפשר לה לשאת עליה כמה וכמה אנשים, וזה "הוי"ה מה רבו צרי", כל מה שנתרבין צרי "רבים קמים עלי", כי על-ידי-זה אני נושא ומקים ומרים רבים לשורשם.

נמצא, שכל מה שהצדיק חי בזה העולם, ונזקן יותר, וכדרך הצדיקים, שיש להם מתנגדים רשעים ארורים החולקים עליהם ורודפים אותם, על-ידי-זה נכנע חומר הגוף, ומאיר בהם הנשמה שזה הצורה. והנה רבינו ז"ל אמר (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן רו) שככל שהאדם צעיר יותר, ניתן לדבר עמו יותר בעבודת השם יתברך, כי עדיין הוא זוכר מעולם הבא, כי לא עבר זמן רב מאז שירדה נשמתו אל זה העולם, ונתלבש בגוף עכור, והגוף עדיין לא מגושם כל-כך, שיעלים ויסתיר ממנו את אור אלוקותו יתברך, ועדיין הגוף מזוכך, ויכול לקבל מה שמדברים עמו, לא כן כאשר כבר נזקן, נתעבה ונתעכר גופו, וכבר קשה לו לקבל את אורו יתברך.

וזה שנאמר אצל שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, וכן באברהם נאמר מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים, בין מאה היו כבן עשרים או כבן שבעים ובן עשרים או בן שבעים, היו כבן שבע, או כבן שבע או כבן חמש, כי בודאי גם עליהם הייתה התנגדות רבה, כי מי שעוסק בקירוב רחוקים, עליו עוברים הרבה משברים וגלים, שקמים עליו רשעים ארורים לחלוק עליו ולשבור אותו, ולרחק ממנו אנשים, וכמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן רכח) כשהקדוש-ברוך-הוא רואה נשמה שיכולה להחזיר אנשים בתשובה, אזי מקים עליו מחלוקת, שיחלקו עליו, כדי שאלו שמתקרבים, שתהיה ההתקרבות שלהם באמת, כי אף ששומעים מחלוקת, אף-על-פי-כן אין זה עושה אצלם רושם, אלא נתחברים אל הצדיק שמקרבם אליו יתברך.

והנה הצדיק הוא חלק אלוק ממעל בגילוי רב ונורא מאוד, כי זיכך את גופו לגמרי, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן כב) שהצדיק זיכך את בשר גופו, עד שנתקיים אצלו (איוב יט) "ומבשרי אחזה אלוק", שמבשר הגוף גם-כן יוכל לראות אלוקותו יתברך, כי זיכך את עצמו לגמרי, ובאמת כל מה שהצדיק נזקן יותר, ועוברים עליו צרות וייסורים ומרירות ומכאובים רעים, וחולקים עליו, על-ידי-זה נכנע חומר הגוף, ומאירה בו הנשמה, שהיא הצורה, כי מהצרה נעשית צורה, שמאירה בו רק נשמתו שהיא חלק אלוק ממעל, ולכן כל מי שחולק על הצדיק חולק על הקדוש-ברוך-הוא, כי (מדרש אגדה) הצדיקים הם מרכבתו של מקום ברוך הוא; והבן למעשה.

***

[ג] ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. ופירש רש"י, בת ק` כבת כ` ובת כ` כבת ז`. ויש לומר על-פי המובא בדברי רבינו ז"ל (שיחות הר"ן, סימן נא) אין טוב להיות זקן, הן חסיד זקן והן צדיק זקן, זקן אינו טוב כי צריך רק להתחדש בכל יום להתחיל בכל עת מחדש, ואמר אז: – `אַלְט טָאר מֶען נִישְׁט זַיין`. כי צריכים להתחיל בכל פעם מחדש. וזהו עיקר החיים ובכל פעם שמזקין ובא לו יום חדש יתחדש כאילו עדיין לא התחיל כלל (עיין ליקוטי-הלכות, הלכות תפילין, הלכה ה`, אות לח).

וזה פירוש ויהיו חיי שרה, זהו היה עיקר חיותה מאה שנה כשהייתה בגיל מאה אז, היה בדעתה כאילו היא עדיין ועשרים שנה, ואיננה זקנה כלל ושבע שנים, וכן כשהייתה בת עשרים היה בעיניה כאילו היא עדיין בגיל שבע שנים. כי זהו עיקר השלימות שיתחיל לחיות בכל פעם מחדש, שאפילו כשמגיע לימי הזקנה, יהיה בעיניו עדיין יניק לגמרי, כאילו לא התחיל לחיות ולעבוד את ה` כלל, ויתחיל לחיות בעבודתו יתברך בכל פעם מחדש.

וזה בת ק` כבת כ`, בת כ` כבת ז`, שני חיי שרה – כולן שווים לטובה, כי כל מה שמזקין הצדיק הוא יניק בעיניו, כאילו הוא תינוק עדיין, ועל-ידי-זה מוסיף בעבודתו בכל פעם, וזוכה לחיים ארוכים באמת, שכל ימיו ושנותיו הם שנות חיים באמת, כי אינו מאבד שום יום מימי חייו, שיעבור עליו סתם כך בלי תוספת קדושה וחיות, והבן למעשה.

***

[ד] ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו בכסף מלא יתננה לי וגו`. ופירש רש"י, אשלם כל שוויה. וכן דוד אמר לְאַרַוְנָה (דברי-הימים א`, כא) בכסף מלא. ויש לדקדק למה הוצרכו לשלם כסף מלא – (הרבה מעות).

ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן כה) כסף וזהב הן הן הגוונין, כי גוונין עילאין בהם, וגוונין עילאין המלובשים בכסף וזהב אין מאירין אלא כשבאים לאיש הישראלי, כי שם מקומם, ונכללים זה בזה, ומתנהרין אלו הגוונין בבחינת (ישעי` מט) ישראל אשר בך אתפאר. כי מקום הגוונין אינו אלא אצל איש הישראלי, וכשמתנהרין הגוונין, אזי הקדוש-ברוך-הוא מתגדל ומתפאר בהם וכו`, אבל כל זמן שהכסף וזהב אצל העכו"ם, אזי הגוונין נעלמים אורם ואינם מאירים כי אין שם מקומם, כי אין מקומם אלא אצל איש הישראלי וכו`.

ובשביל זה העכו"ם תְּאֵבִין לממון ישראל, אף-על-פי שיש להעכו"ם כסף וזהב הרבה, תְּאֵבִין לדינר של יהודי כאילו לא ראה ממון מעולם, וזה מחמת שהכסף וזהב שיש תחת ידם אין הגוונין מאירין, ואין החן שורה על ממון שלהם, כי עיקר הפאר והחן לא נתגלה אלא אצל ישראל, ובשביל זה הם נקראים רשים כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק ב) הוו זהירים ברשות, כי הם רשים ועניים ותְּאֵבִין לממון של ישראל, כי על ממונם של ישראל שורה הפאר והחן והכל תְּאֵבִין להסתכל על הפאר והחן.

אבל תיכף-ומיד כשהעכו"ם מקבל ממון מישראל, תיכף-ומיד נתעלם החן והפאר בתוך הממון, ובשביל זה העכו"ם, בכל פעם תובע ממון אחר מישראל, ושוכח הממון שכבר קיבל, כי נתעלם החן כשבא ליד העכו"ם וכו`, עיין שם.

ועתה יובן למה שילם אברהם על מערת המכפלה, וכן דוד על מקום בית-המקדש, כסף מלא דייקא. כי אלו המקומות היו קדושים בקדושה נוראה מאוד, שהם מערת המכפלה שהיא שערי גן עדן, שדרך שם עולות כל הנשמות אל עץ החיים, וכן מקום בית-המקדש ששם התגלות ההשגחה ביותר, שזה עיקר קדושת ארץ ישראל כמו שכתוב (דברים יא) תמיד עיני ה` אלוקיך וגו`. ובודאי גם בארץ ישראל בעצמו, כל מה שהקדושה גדולה ביותר, גם ההשגחה יותר ויותר, כי ההשגחה היא עיקר כלליות הקדושה, שזו בעצמה הארת הגוונין עילאין, אשר מעלין בממון ישראל, כי ישראל יודעים כי "לי הכסף ולי הזהב" (חגי ב). ובארץ ישראל בעצמה יש עשר קדושות, כמו שאמרו חז"ל (כלים, פרק א) עד קדשי קדשים ששם הוא עיקר התגלות ההשגחה, וכן במערת המכפלה, שהייתה מוכנת לקבורת האבות לעלות דרך שם, להכלל בו יתברך.

אבל אלו המקומות היו תחת יד הסיטרא אחרא אצל עפרון וְאַרַוְנָה היבוסי כי כן הדבר, שבכל מקום שנעלמת קדושה עצומה בזה העולם הגשמי, הוא בתחילה תחת יד הסיטרא אחרא, רחמנא לצלן. ועל-כן לא היה אפשר להוציא את הקדושות האלו מהם כי אם על-ידי כסף מלא דייקא, שהוא הארת גוונין עילאין, שהעכו"ם תְּאֵבִין אליה מאוד מאוד, ובשביל שנתנו להם כסף מלא והאיר להם מאוד, והמקומות של הקדושה הללו היו חשוכים בעיניהם מאוד, כמו שאמרו בזוהר הקדוש (חיי שרה קכח.) ועל-כן תיכף-ומיד כשראו את אור הממון של ישראל שמאיר מאוד כנ"ל, נתרצו תיכף-ומיד ליתן את המקומות הקדושים הנזכרים לעיל, והבן.

***

[ה] ויקם שדה עפרון אשר במכפלה וגו`. ופירש רש"י – תקומה הייתה לו, עיין שם. ויש לדקדק, מהי הלשון `ויקם`, וכן כמה פעמים כופל לשון `ויקם`, ויקם השדה והמערה אשר בו וגו`, ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ וגו`.

ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן כג) אלו בני-אדם הנופלין בתאוות ממון, ואינם מאמינים שהקדוש-ברוך-הוא יכול לפרנס את האדם בסיבה קלה, ורודפים אחר פרנסתם ביגיעות גדולות, והם אוכלי לחם בעיצבון, כמו שכתוב (בראשית ג) בעיצבון תאכלנה. אלו בני-אדם נקשרים בפנים דסיטרא אחרא אלוקים אחרים וכו`, כי תאוות ממון היא עבודה זרה ממש, כי כל עבודות זרות תחובים בממון. ובשביל זה "ממון" עם אותיותיו גימטריא ק"ם, כנגד ק"ם קלין, שהשכינה צווחת – `קלני מראשי קלני מזרועי` (חגיגה טו:) [היינו כי השכינה צועקת שתי פעמים ע` קלין, על אלו בני-אדם שהם אומרים שראשי טוב ובשביל זה אני מצליח – קלני מראשי, ועל אלו בני-אדם שהם אומרים שידי טובות ובשביל זה אני מצליח – קלני מזרועי].

ועל-כן הם ק"מ קלין שהם שתי פעמים ע`, כי השכינה צווחת הקלין כפולים, בחינת קלני מראשי קלני מזרועי, שהיא בחינת קולות כפולים, היינו שני פעמים עי"ן קלין שצווחת השכינה על הנופלין בתאוות ממון שהיא עבודה זרה כלולה מכל העבודות זרות של עי"ן אומות. וזה שאמרו חז"ל (פסחים קיח.) קשין מזונותיו של אדם כפליים כיולדה, כי היולדת ראמת עי"ן קלין קודם הלידה, והכא יש ק"ם קלין שהם שתי פעמים עי"ן, עיין שם.

וזה פירוש ויקם שדה עפרון ופירש רש"י, תקומה הייתה לו. כי כל הקניינים והממון של אברהם היו להם תקומה על-ידי הק"מ קלין שצעק אברהם. כי קודם שהרוויח כסף דקדושה צעק הרבה קולות אל השם יתברך, ק"ם קלין, שינצל מתאוות ממון. ועל-כן נאמר אצל אברהם הלשון `ויקם` דייקא, כי הוא צעק ק"ם קלין קודם כל קנין וְעֵסֶק שעסק בזה העולם – שלא יפול על ידו אל תאוות ממון, והבן.

***

[ו] ואברהם זקן בא בימים והוי"ה ברך את אברהם בכל. ויש לדקדק, מה עניין הקשר של תחילת הפסוק לסופו, שבגלל שאברהם היה זקן ובא בימים בשביל זה ברך ה` את אברהם בכל, ומה השייכות ביניהם.

אך יש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ערב) על הפסוק (תהילים צה) היום אם בקולו תשמעו – זה כלל גדול בעבודת השם יתברך, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסתו והצטרכותו, צריך שלא יחשוב מיום לחברו וכו`, עיין שם.

כי עיקר הכבדות והדחקות של כל אחד הן בפרנסה והן בעבודת השם יתברך, הוא רק מחמת שהיום קשה וכבד עליו, שבכל יום נדמה לאדם, בפרט לעניים ואביונים, שבעת הזאת, בפרט בזה היום, אי אפשר להרוויח ולמצוא פרנסתו. וכן בעבודת השם יתברך, על-פי-הרוב נדמה לאדם בכל יום, שביום זה קשה להתפלל או ללמוד וכו`. ועל-כן נקרא מי שהשעה דחוקה לו `קְשֵׁה יום` כמו שכתוב (איוב ל) אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון. כי האביון הוא בחינת קשה יום, אבל כשהאדם מרגיל את עצמו להסתכל רק על היום הזה בלבד, ואין לו בעולמו כלום אלא רק את היום הזה, אז ימצא בכל יום שפע ודעת.

וזה ואברהם זקן בא בימים שכל ימיו היו שלמים כמובא בזוהר הקדוש, אזי על-ידי-זה דייקא – והוי"ה ברך את אברהם בכל שימצא שפע רוחני וגשמי בכל יום, והבן.

***

[ז] ויאמר עבד אברהם אנכי. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן סא) שהעיקר הוא אמונת חכמים, שעל-ידי-זה האדם יודע איך להתנהג, כי בלי אמונת חכמים האדם מבוהל ומבולבל ואינו יודע לתת עצות לנפשו, ומכל-שכן כשאדם פוגם באמונת חכמים, על-ידי-זה עולים לו עשנים סרוחים במוחו, ומבלבלים אותו, שזה מה שאמרו חכמינו הקדושים (ערובין כא.) הלועג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת, והוא מידה כנגד מידה, כי הוא אינו מאמין בדבריהם, ומלעיג עליהם, ודבריהם הם אך למותר אצלו, על-כן נידון במותרות, שעולים עשנים סרוחים במוחו ומבלבלים אותו, ולכן אמונת חכמים הוא דבר גדול מאוד, ויסוד גדול ביהדות, כי בלי אמונת חכמים אדם לא יודע בכלל איך להתנהג ורע ומר לו כל החיים, ועיקר שלימות אמונת חכמים הוא, שמבטל את עצמו לגמרי אל הרב והחכם האמת, ועל כל אשר יאמר כי הוא זה, הוא מקיים.

וכן אמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קכג) שהעיקר והיסוד שהכל תלוי בו, לקשר עצמו להצדיק שבדור, ולקבל דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה, דבר קטן ודבר גדול, ובלי לנטות חס ושלום מדבריו ימין ושמאל, כי העיקר באמונת חכמים הוא להשליך מאיתו את כל החכמות, ולסלק דעתו כאילו אין לו שכל, בלעדי אשר יקבל מהצדיק והרב שבדור, וכל זמן שנשאר אצלו שום שכל עצמו אינו בשלימות ואינו מקושר להצדיק כלל.

וזה ויאמר עבד אברהם אנכי, כי הנה אליעזר היה תלמידו של אברהם אבינו, אשר גייר אלפי רבבות נשמות, וגילה להם את אמיתת מציאותו יתברך, כמובא (רמב"ם, פרק א`, מהלכות עבודת כוכבים, הלכה ג) וחיבר הרבה ספרים באמונה פשוטה בו יתברך, ופרסמם לכל בני דורו, וזה בחינת מה שחכמינו הקדושים אמרו (עבודה זרה יד:) דעבודת כוכבים דאברהם אבינו ד` מאה פירקי הויין, (מסכת עבודה זרה של אברהם אבינו היו בה ארבע מאות פרקים), כי הוא היה צריך להסביר לכל בני דורו את גודל השטות והשיגעון של עבודה זרה.

והנה אליעזר עבדו היה תלמידו שעזר לו בפרסום דעת האמונה, כמו שדרשו חכמינו הקדושים (יומא כח:) דמשק אליעזר – שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים. ועיקר גדולתו הייתה שהיה בטל לגמרי אל רבו אברהם אבינו, כי באמת הוא היה יכול בעצמו להגיד ללבן ולבתואל וכו`, שהוא רבי ותלמיד חכם, אלא מצד רוב אמונת חכמים שהייתה בו, ביטל את עצמו לגמרי אל רבו אברהם אבינו.

וזה מה שאמר ויאמר עבד אברהם אנכי, ומובא דברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן ה) שעבד הוא זה שמשליך את חכמתו לגמרי ועושה מעשה עבדות. וזה מה שנאמר גם אצל משה רבינו (דברים לד) משה עבד הוי"ה. כי הוא היה בטל לגמרי אליו יתברך, וכמאמר התנא (אבות, פרק א) משה קיבל תורה מסיני, כי הוא קיבל תורה מפי הקדוש-ברוך-הוא בעצמו, ולכן השבח של אליעזר היה שהתפאר לכולם ואמר עבד אברהם אנכי, כי לא נטל גדולה לעצמו, והבן למעשה.

***

[ח] ומשמע ודומה ומשא. וכתבו המפרשים, שהפירוש הוא בדרך מוסר ומשמע שאדם צריך להרגיל את עצמו לשמוע ביזיונו, ודומה ולידום ולשתוק, ומשא ולסבול. וכן מובא (מדרש הגדול, חיי שרה) למה נקראו בשמות הללו אלא כך הם נדרשים, שאנו בהיותנו בגלות ישמעאל, שומעין חרפתנו ושותקין ונושאין עוּלָם של ישמעאל, ודוממין ושותקין, ועליהם אמרה תורה – אוי מי יחיה משמו א`ל, אוי למי שיהיה במלכות ישמעאל.

ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ו) כשאדם רוצה לחזור בתשובה שלימה, ההכרח שיסבול ביזיונות ושפיכת דמים חירופים וגידופים, כי הדם שבחלל השמאלי שבלב שם מדור היצר הרע עדיין הוא בתוקף ועוז, ובשביל זה באים עליו ביזיונות ושפיכת דמים, וכדי להכניע את היצר הרע שהוא הדמים שהוא בחלל השמאלי, ההכרח לו לידום ולשתוק על ביזיונו, ולא ישיב למחרפו דבר, ועל-ידי הדמימה והשתיקה, נתבטל לגמרי, ונעשה בסוד חיריק, שהוא נקודה זעירתא, נקודת היהדות, ונכלל באדם העליון, ונעשה אדם לשבת על הכסא, היינו על-ידי ששותק ודומם למחרפי ולמבזי נפשו, וסובל כל מה שעובר עליו על-ידי-זה נכלל לגמרי באין סוף ברוך הוא, שזה ומשמע ודומה ומשא, על-ידי ששומע ביזיונו ושותק, דומם, וסובל, על-ידי-זה יזכה להגיע למדריגה עליונה שיהיה אדם היושב על הכסא, נכלל באין סוף ברוך הוא.

ובאמת מובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קנה) שעל-ידי אמונה יש לו כוח הגודל וכוח הצומח, ושום רוח רע לא יכול לעקור אותו, והכל על-ידי מידת האמונה הפשוטה בו יתברך, שעל-ידי-זה זוכים לסבלנות, שהוא אריכת אפיים, שזה ומשא, היינו לסבול כל העובר עליו, כי בזה העולם עוברים על כל אחד צרות, ייסורים, מרירות ועונשים קשים ומרים – והכל, כדי לראות ולנסות אל מי יפנה בעת צרה, ולכן כשעוברים על אדם חירופים, גידופים, מחלוקת ורדיפות, מרשעים ארורים, עליו לשמוע את ביזיונו ולידום ולשתוק, ועל-ידי-זה יזכה לסבלנות, שזו היא המדריגה העליונה ביותר שבר ישראל צריך לזכות אליה – לסבול כל הבא עליו, ועל-ידי-זה יזכה להמשיך על עצמו אור וזיו וחיות ודביקות עליון, אשרי לו, והבן למעשה.

***

שלום לכם!
איך אפשר לעזור?
Powered by
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן