מוהראש מול החנוכייה

דרוש נאה לחנוכה (מתוך ספר מקור השמחה)

דרוש נאה לחנוכה
(העתק מספר מקור השמחה)

ימי חנוכה הם ימי הודאה, כמו שאומרים (בהוספה לתפלת העמידה בחנוכה): ״וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל״ וכו', וימי הודאה זה שעשוע עולם הבא, כי זה עיקר שעשוע עולם הבא – להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך, ולהכיר אותו, שעל־ידי־זה סמוכים וקרובים אליו יתברך, כי כל מה שיודעין ומכירין אותו יתברך ביותר, סמוכים אליו ביותר, כי שאר כל הדברים יתבטלו לעתיד כולם, בבחינת (ויקרא-רבה ט, ז): ״כל הקרבנות בטלין חוץ מקרבן תודה״ (עין לקוטי־מוהר״ן, חלק ב׳, סימן ב׳), הינו שבימי חנוכה הקדושים על־ידי תוקף הנסים והנפלאות והנוראות שעשה עמנו השם יתברך בימים ההם בזמן הזה, על־ידי־זה אנו ממשיכין הדרך הזו של תודה והודאה בעולם, דהינו לעסוק תמיד להודות ולהלל להשם יתברך על כל הנסים והנפלאות שעשה עם אבותינו ועמנו מימות עולם עד הנה בכלליות ובפרטיות, ולזכור היטב ולבלי לשכוח כל הטובות הנוראות שגומל עמנו בכל עת, כמו שכתוב (תהלים קג, ב): ״ואל תשכחי כל גמוליו״; כי באמת זו הדרך של תודה והודאה היא דרך נפלאה מאיד להתקרב על ידה להשם יתברך מכל מקום שהוא, כי העולם הזה מלא צרות וייסורים ויגונות, כמו שכתוב (קהלת ב׳): ״כי כל ימיו מכאובים וכעס״, וכתיב (איוב יד, א): ״אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רגז״, ואין טוב בעולם, כי אם התורה.

ומעוצם הצרות והיסורין והמניעות שבזה העולם קשה וכבד על האדם להתקרב לעבודתו יתברך, ואפילו להתפלל ולהתחנן ולפרש צערו לפני השם יתברך, גם־כן קשה מאוד מחמת רבוי המניעות והייסורין שאוטמין את לבו, עד שאינו יכול לפתוח את פיו ולא להתקרב אל שום עבודה תמה, כאשר יודע כל אחד ואחד הכבדות שיש עליו בכל פעם בפעם בכל יום ויום וכו', ועל־כן עצה גדולה לזה, שבכל פעם יזכיר לעצמו את כל הטובות האמיתיות שעשה השם יתברך עם אבותינו ועמנו עם כל אחד ואחד בפרטי פרטיות, והעיקר — שזכה להיות מזרע ישראל בכלל מקבלי התורה, והבדילו מן התועים בדרכי המחקרים והפילוסופים וכו', הנהוגים עכשיו בעוונותינו הרבים; כי כל אחד ואחד מישראל, אם יסתכל היטב על כל מה שעבר עליו מעודו, יראה ויבין חסדי השם וטובו ונפלאותיו עליו בלי שיעור, כמו שאנו אומרים שליש פעמים (בתפלת העמידה): ״נודה לך ונספר תהילתך על חיינו המסורים בידך ועל נשמותנו הפקודות לך ועל נסיך. שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובקר וצהרים״ וכו',, וכמו שאנו אומרים בכל שבת־קודש בתפלת נשמת: ״אלו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאיילות, אין אנחנו מספיקים להודות לך ה׳ אלקינו ואלקי אבותינו, ולברך את שמך מלכנו על אחת מאלף, אלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים, הטובות נסים ונפלאות שעשית עם אבותינו ועמנו״ וכו', וכו',.

הכלל, שכשאדם רואה גדל צרותיו בגוף ונפש וממון, שהוא רחוק מהשם יתברך מאוד כמו שהוא יודע בעצמו, ובפרנסה ובגוף יש לו גם־כן יסורין ומרירות ועצבון גדול כמו ששכיח ברוב העולם, ואפילו כשבאה עליו איזו צרה ממש, חס ושלום, חס ושלום, הוא צריך לבל יתבלבל לגמרי מחמת הצרות והיסורין, רק בכל עת ועת בפרט בעת צרה, חס ושלום, יתן עיניו, לבו ודעתו להסתכל ולהתבונן היטב על חסדי השם וטובותיו שעשה עמו עד הנה, ויהפוך את כל היגון והאנחה אל תוקף השמחה, וישמח את נפשו האומללה בכל מיני עצות ואפנים, ויחיה את עצמו עם כל נקודה ונקודה מקדושת יהדותו; כי כל אדם כמו שהוא, מאחר שהוא בכלל ישראל ומניח טלית ותפלין בכל יום, ומיחד שמו יתברך פעמים בכל יום ויום, ראוי לו לתן הודאה ותודה להשם יתברך בכל יום ויום על עוצם חסדו וטובו יתברך עליו, שזכה להיות בכלל ישראל מקבלי התורה, מכל שכן שכל אחד יודע בנפשו כמה טובות נפלאות בפרטיות שגמל השם יתברך עמו מעודו עד אותו היום, וצריך להרגיל את עצמו להודות ולהלל להשם יתברך על כל הטובות שעשה עמו, ועל־ידי־זה יהיה לבו נכון ובטוח שגם עתה השם יתברך לא יסיר חסדו וטובו מאתו, ויחזק את לבבו לצעוק ולהתחנן להשם יתברך שיצילהו גם עתה מכל הצרות והייסורין, כמו שאמר דוד (תהלים קח, יא): ״מי יובילני עיר מבצר מי נחני עד אדום״, הינו שמי שעזר לי עד הנה ונחני עד אדום הוא יובילני עיר מבצר גם־כן, וזהו (שם יח, ד): ״מהולל אקרא ה׳״, שטרם שאני קורא אליו יתברך על צרותי, אני מהללו ומשבחו על הטובות והחסדים שעשה עמי עד הנה, כי דיקא על־ידי־זה אני יכול לקרותו, וזה (תהלים נ, יד): ״זבח לאלהים תודה״ וגו׳, ״וקראני ביום צרה״ (שם נ, טו), הינו שגם קודם שיוצאין מהצרה של עכשיו וצריכין לקרותו יתברך, צריכין מקודם להביא תודה על העבר, ואז דייקא ״וקראני ביום צרה״. וכמו שאמרו חז״ל, שצריכין להיות מודה על העבר, ומבקש על להבא, כי כשאין מודים על העבר, קשה מאוד מאוד לקרותו יתברך מגודל אוטם הלב שנתאטם מרבוי הצרות.

ובפרט עתה באורך הגלות, שכמעט אין יום שאין צרתו מרבה מחברו, חס ושלום, והפרנסה דחוקה מאוד, והבעל־דבר מתפשט על כל אחד ואחד לאורך ולרוחב, והמחלקת והקטגוריה והקנאה והשנאה מתרבות בכל פעם, וכל מה שרוצים להתחיל ולצאת ממה שצריכין לצאת וכו',, ולהתקרב לאיזו עבודת השם, אין מניחין אותו ומתגרין בו יותר, חס ושלום, ומעצם רבוי המניעות, אין יכולין לפתוח פה לפרש שיחתו לפניו יתברך; על־כן צריכין לילך בדרך זו מאוד, שבכל פעם בבואו לפרש שיחתו לפני השם יתברך, או להתקרב לאיזה דבר שבקדושה, יזכיר לעצמו רבוי הטובות והחסדים שעשה עמו השם יתברך מעודו עד היום הזה, ועל־ידי־זה תחזק לבבו לבטוח בה׳ שישמע תפלתו גם עתה, ועל־ידי־זה יוכל להתקרב אליו יתברך, ולפרש לפניו שיחתו כראוי.

וזה סוד מה שצריכין להמשיך השמחה והקדושה של שבת, שהיא בחינת עולם הבא אל ששת ימי החול, שהם בחינת עולם הזה, כי לעתיד לבוא יהיה כלו שימחה, כלו תודה והודאה לשמו יתברך, כי אז יתבטלו כל הצרות של העולם הזה, ויהיה כלו טוב, ויעסקו תמיד רק בתודה והודאה להודות ולהלל לשמו יתברך, אך צריכין להמשיך קדושת שבת, שהיא הארת עולם הבא לימי החול, שהם עולם הזה, שמלא ייסורים וצרות, רחמנא לצלן, כמו שנאמר: ״אדם לעמל יולד״, וכתיב (קהלת ב׳): כי כל ימיו מכאובים וכעס״, כי אין לך אדם שאין לו צרות וייסורים ומרירות ודחקות, ובפרט מי שכבר נכשל במה שנכשל, שאז הוא שבור ומשובר כחרס הנשבר, ונפשו מרה לו עד מאוד וכו',, וכמעט שיאבד את עצמו לדעת, רחמנא לצלן, אבל השם יתברך חפץ בקיום העולם, וממתיק ומבטל בכל פעם ייסורי העולם הזה וצרותיו, בחסדו וטובו וישועתו, שמתנהג עמנו בכל יום ויום, וצריכין להסתכל על זה היטב על כל הטובות שגמל עמנו, ולהביא תודה והודאה על זה, וזהו בחינת, שממשיכין הקדושה והשמחה של שבת, שהיא בחינת עולם הבא לששת ימי החול, שהם בחינת עולם הזה, הינו הקדושה והשמחה של עולם הבא, שהוא כלו שבת, שאז עיקר התודה וההודאה ימשיכו גם בעולם הזה גם בעת צרה, שאפילו בעת צרה, חס ושלום, יסתכלו על הטובות שעשה עמנו השם יתברך עד הנה, וגם בצרה בעצמה בוודאי יש איזו הרחבה, כשמעינים בזה היטב, כמו שפרש רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א', סימן קצ״ה) על־פסוק ״בצר הרחבת לי״, שגם בתוך הצרות יכולים למצוא הרחבות וכו',, עין שם; ועל זה צריכין להביא תודה, להודות ולהלל להשם יתברך על העבר, ועל־ידי־זה יכולין לקרות ולצעוק אליו יתברך על להבא, וזה (תהלים קט״ז): ״לך אזבח זבח תודה״ — כשאני נותן לך יתברך תודה, על־ידי־זה ״ובשם השם אקרא״ — אוכל לקרא אליך, כי יתרחב לבבי.

וזה פרוש (תהלים ג׳): ״מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, השם מה רבו צרי״ וגו׳, ואמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות ז׳:): מזמור לדוד? קינה לדוד מבעי ליה, אלא כיון שראה שבנו הוא — שמח, דבר אחר, שראה תכסיסו קימת וכו', עין שם; ואכתי קשה על דוד בעצמו, מה ראה על ככה בעת צרה גדולה כזאת, בעת שברח מאבשלום, לבקש למצוא בצרה איזו הרחבה, ולזמר על זה להשם יתברך? וגם לכאורה התחלת המזמור אינו מדבר בלשון זמר, רק בלשון צעקה גדולה, כמו שנאמר (שם): ״השם מה רבו צרי רבים קמים עלי״ וגו׳, אך כל זה הוא העניין הנ״ל, שדוד המלך, עליו השלום, ראה את עצמו אז בצרה גדולה ומרה מאוד מאוד, שהכרח לברוח מפני אבשלום בנו, על־ידי מעשיה רע כזה, שנעשה מאמנון ותמר ואבשלום בניו, ומעוצם מרירות צרתו שגדלה מאוד, בפרט שהבעל־דבר רצה להפילו בעיני עצמו מאוד מאוד, כי אמר לו בלבו: הנך רואה שכל זה בא אליך על מעשה דבת שבע, ושוב אין לך תקווה, חס ושלום, וכמבאר בזה המזמור בעצמו, כמו שכתוב שם — ״רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלקים סלה״, ופרש רש״י — בשביל אותו העוון, ומעוצם צרתו עד הנפש, נתבלבלה דעתו הקדושה, עד שלא היה יכול אפילו לפרש שיחתו ולצעוק להשם יתברך כדרכו, כי הצרות, רחמנא לצלן, יכולות, חס ושלום, לעקם את הלב מאוד מהשם יתברך, רחמנא לצלן, עד שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה, על דוד (סנהדרין ק״ז.): שאז בברחו מאבשלום, בקש לעבוד עבודה זרה, כמו שדרשו על־פסוק — ״ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם״, וכו',, כי כשאדם בצרה, חס ושלום, הוא בסכנה גדולה גם בעניין כשרותו ויהדותו, כי לפעמים נתעקם הלב מאוד על־ידי הצרות והיסורין, עד שמהרהר אחר השם יתברך, בבחינת (משלי י״ט): ״אולת אדם תסלף דרכו ועל השם יזעף לבו״, כי בזה העולם יש לאדם בחירה תמיד, וכל מה ששולח השם יתברך בין טוב ובין להפוך הוא במשקל, וכמו שכשהשם יתברך שולח לאדם טובות — בנים ועשירות וכל טוב, יש שמכיר חסדי השם וטובו עליו, ומתעורר על־ידי־זה להתקרב אליו יתברך בצדקה ובמעשים טובים וכו',, ויש, חס ושלום, להפוך, בחינת (דברים ל״ב): ״וישמן ישרון ויבעט״ וגו', כמו־כן להפוך, כשהשם יתברך מנסה ומייסר את האדם בייסורין ובצרות, חס ושלום, בעניות ודחקות ורדיפות וכו',
רחמנא לצלן, הוא גם־כן בנסיון גדול, כי השם יתברך שלח עליו הכל לטובה, כדי שיזכור על־ידי־זה לשוב אליו יתברך, אבל מחמת גודל כוח הבחירה, יש לפעמים שאדרבה, על־ידי הצרות, חס ושלום, נתעקם לבו ביותר מהשם יתברך, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ערובין מ״א:): לעניין העניות שמעבירה על דעת קונו, וכן מבאר בדברי רבנו ז״ל, שבעת צרה, חס ושלום, צריכין להתחזק מאוד מאוד כנגד היצר הרע, מחמת ששרשו נמשך בדינים (עין בלקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן ע״ב), ועל־כן נאמר ברשעים (משלי כ״ט): ״ורגז ושוחק ואין נחת״ וגו׳, אבל בצדיקים נאמר (תחלים נ״ו): ״באלקים אהלל דבר בשם אהלל דבר״, כמו שפרש רש״י שם — בין שבא עמי בין במידת הדין בין במידת הרחמים וכו', עין שם.

אבל על־כל־פנים האדם יש לו בחירה תמיד, ובכל דבר ובכל הנהגה ובכל עניין שהשם יתברך מתנהג עמו ומסבב עמו בכל עת, יש בו בחינת (הושע י״ד): ״צדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם״, חס ושלום, ועל־כן דוד כשהיה בעת צרה גדולה כזאת, שנתגרש מירושלים וכו', עד שנפל למוחין דקטנות כאלו, עד שיש סברה בדברי חכמינו, זכרונם לברכה (סנהדרין ק״ז.): שעלה על דעתו לעבוד עבודה זרה וכו', מכל שכן שלא היה יכול לפתוח פיו לסדר תפלתו כראוי, אבל בעצם צדקתו, האיר השם עיניו, ושלח בלבו עצה הזאת, שהתחיל להסתכל על הטובות שהשם יתברך גמל עמו מעודו, עד שחיפש ומצא, שגם בעצם הצרה הגדולה הזאת, שהוא נמצא עכשיו וכו', גם שם עדין נמצאות הרחבות, כי הפך בדעתו כל העניין לטובה, מה שבנו רודף אחריו, כי לכאורה היא צרה כפולה ומכופלת – שהרודף הוא בנו, רחמנא לצלן, אך אף־על־פי־כן הוא הפך הדבר לטובה, ואמר ״סתם ברא מרחם על אבא״, עמוד וראה והתבונן! אדם עומד במצב נורא כזה — בנו רודף אחריו, והוא הולך במעלה הר הזיתים יחף, ושמעי בן גרא מבזה אותו ומקללו קללה נמרצת, כמו שדרשו חכמינו, זכרונם לברכה.

שצעק עליו: נואף, ממזר, רוצח וכו',, ועובר עליו מה שעובר וכו',, כמובא בפסוקים רבים, ואף־על־פי־כן הוא תפס אמנותו, והתחיל לחפש ולמצוא בעצמו נקודות טובות, ובתוקף הצרה המרה הזאת מצא הרחבות, שעל־כל־פנים בנו הוא הרודף אחריו ולא אחר, וכן שראה תכסיסו קיים, שהסנהדרין וכו', עדין אוחזים עמו וכו',, ועל כל אלו הטובות שחיפש ומצא מה שהשם יתברך גומל עמו, אפילו בתוך תוקף צרתו, מלבד מה שהשם יתברך גמל עמו טובות מעודו, על כל אלה, התחיל לומר ״מזמור לדוד״, ורצה לזמר ולהודות להשם יתברך על כל הטובות האלה, ותכף שהתחיל לזמר ולהודות להשם יתברך על כל הטובות, תכף נתרחב לבו ודעתו, ואז דייקא נפתח פיו, והתחיל להתפלל ולצעוק כראוי (תהלים ג׳): ״השם מה רבו צרי, רבים קמים עלי״ וגו', וגם כל המזמור הזה הולך בדרך זה, שאף־על־פי שרבו צריו ורבים קמים עליו, עד שרבים אומרים וגו', שאין לו תקווה, מחמת עוון דבת שבע, אבל אף־על־פי־כן — ״ואתה השם מגן בעדי״ וגו', וכן בדרך זה הולכים רוב המזמורים שבתהלים, שמודה להשם יתברך על העבר וצועק על להבא, ובתוך דברי צעקתו ותחנתו חוזר ומודה וצועק, פוק עין ותשכח בכמה מזמורים שהולכים על דרך
זה.

ועל־כן נקרא ספרו בשם ״תהלים״, שהוא על שם תהלה והודאה, אף־על־פי שרוב דבריו הם צעקות גדולות, ותחנות ובקשות, אך כל צעקותיו ותחנותיו היו דייקא בדרך מזמור והודאה, ותהלה ושיר וניגון וכו',, בכל העשר לשונות של זמרה, הינו שכל צרותיו בכל מה שעבר עליו משונאיו הרבים, שרדפוהו כל ימי חייו, והיה תמיד כפשע בינו לבין המוות, והעצבות והמרירות התגברו עליו עד מאוד וכו',, אף־על־פי־כן נתן לבו בכל צרותיו ודחקותו וקטנותו וכו',, להודות על העבר, ואז היה יכול לצעוק להבא, בבחינת — מודה על העבר וצועק לעתיד לבוא.

וזה בחינת מזמור ״הודו״ שאומרים בכניסת שבת, שמדבר מארבעה שצריכין להודות, שכולל כל הצרות שעוברין על האדם, שכולם כלולין באלו הארבעה, כמובא בלקוטי־מוהר״ן (חלק א', סימן קס״ג), והעיקר הוא צרות הנפש, דהינו כל העליות והירידות שעוברין על כל אדם מקטן ועד גדול לפי דעתו ערכו ומדרגתו, שהכל כלול במזמור הזה כמובא בספרים, ועל כל אלו הצרות בגשמיות וברוחניות בגוף ובנפש, צריכין לצעוק מאוד מאוד בכל פעם להשם יתברך בקול גדול, ולא יסף, כמבאר במזמור זה ״ויצעקו״ וגו׳, אך קודם כל הצעקות, מקדים ומתחיל תחילה תכף בהתחלת המזמור ״הודו לשם כי טוב כי לעולם חסדו״, לידע ולהודיע ולהורות שכך היא דרך הצעקה על כל הצרות, רחמנא לצלן, שבתחלה תכף צריכין להודות להשם יתברך על העבר, ולהיות בטוחים שהוא יתברך שומע תפלת כל פה, ויושיע אותו תמיד על־ידי צעקתו, ואז דיקא ״ויצעקו״ וגו׳, כי אז דיקא על־יד־י בחינת ״הודו לשם״ שהוא בחינת תודה שמביאין גם בעת הצרה על הטובות של העבר ועל הטובות וההרחבות שבתוך הצרה עצמה, על־ידי־זה דיקא יכולין לצעוק להשם יתברך, ואז — ״ממצוקותיהם יושיעם״, ואז — ״יודו לשם חסדו ונפלאותיו״, כי אחר־כך יזכו לצאת מהצרה לגמרי, ואז בודאי יביאו תודה בשלמות כראוי, כי התודה שמביאין כשיוצאין מהצרה, זה בחינת שעשוע עולם הבא.

והתודה וההודאה שמודין להשם יתברך על העבר, גם בעת הצרה, זה בחינת שממשיכין הקדושה והשמחה של שבת, שהיא עולם הבא, שאז הוא ביטול הצרות לתוך ימי החול, שהוא העולם הזה, שהוא ימי צרה, כי העולם הזה מצד עצמו מלא צרות ויגונות, רחמנא לצלן, אבל השם יתברך מרחיב עמנו גם בעת צרה, וגומל עמנו טובות נפלאות ונצחיות גם בזה העולם, ואנו מחויבים להודות לו גם בעת צרה, שזהו בחינת המשכת קדושת שבת לימי החול, ועל־ידי־זה דיקא זוכין לצעוק להשם יתברך, ולצאת מהצרה לגמרי, ואז נזכה לבחינת תודה והודאה בשלמות, שהוא בחינת עולם הבא, ועל־כן אומרים זה המזמור ״הודו״ בכניסת שבת, כי אז אנו צריכין להמשיך קדושת שבת לימי החול, (ידי שיכללו כל ששת ימי החול בקדושת שבת, וזה גם־כן בחינת (דברים כ״ב): ״לא תחרוש בשור ובחמור יחדו״, כי שור וחמור הם תרי זינא בישא, בחינת עשו וישמעאל, שהם כלל כל עובדי הכוכבים ומזלות, שהם כלל כל הגליות, כלל כל הצרות, כי עיקר כל הצרות הם על־ידי הגליות, שאנו בגולה בין עובדי הכוכבים, שכולם כלולים בעשיו וישמעאל, שהם בחינת שור וחמור, והזהיר הכתוב, שלא לערבם יחד על־ידי איסור תערובת כלאים, שלא לגרום, חס ושלום, לערב ולחבר הצרות יחד, שאז אי אפשר לסבלם, חס ושלום, הינו שלא יגרום לבלבל דעתו, חס ושלום, שידמה לו כאילו כל העולם נפל עליו, (כמו שרגילין העולם לומר בעת צרה, חס ושלום), כאילו, חס ושלום, כל הצרות באו עליו בלי הרחבה כלל, והא בהא תליא, שמי שאומר כך, חס ושלום, ועל־ידי־זה נתעקם לבו מהשם יתברך, ואינו יכול לצעוק אליו יתברך, אזי, חס ושלום, באמת נתרבין עליו הצרות, רחמנא לצלן, כי כל הנמשך אחר צערו, הצער נמשך אחריו, חס ושלום, רק צריכין לתן רווח בדעתו למצוא הרחבות גם בתוך הצרות בעצמן, ולהביא תודה והודאה בכל עת, כי באמת בכל צרה שבעולם יש בתוכה הרחבה, בחינת (תהלים ד׳): ״בצר הרחבת לי״, וכמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה, על פסוק (איוב ל׳): ״אך לא בעי ישלח יד״, וכתיב (תהלים ע״ח): ״ולא יעיר כל חמתו״, שזהו סוד (בראשית ל״ב): ״ורווח תשימו בין עדר ובין עדר״, הנאמר ביעקב אבינו, שדרשו חכמינו, זכרונם לברכה, על הצרות והגליות, שכיוון יעקב בזה, שלא לערב כלאים, אלא לתן רווח בין הצרות, שהוא עניין הנ״ל — לתן רווח בין צרה לחברתה בין גלות לגלות, כי יעקב הכניע קליפת עשו וישמעאל, שהם בחינת שור וחמור, בחינת (בראשית ל״ב): ״ויהי לי שור וחמור״, הינו שהכניע הקליפות היונקים מהדינים והצרות, שהם רוצים לעקם את הלב בעת צרה, כאילו אפסה תקווה, חס ושלום, שזה עיקר הצרה הגדולה ביותר מהצרות בעצמן, שזה עיקר צער הגלות — שעובדי הכוכבים ומזלות המצרין, מבזין ומחרפין אותנו, ואומרים: אין תקווה, חס ושלום, כמו שנאמר (תהלים מ״ב): ״ברצח בעצמותי חרפוני צוררי באמרם אלי כל היום איה אלהיך״ וגו׳, וכתיב (שם מ״ד): ״כל היום כלמתי״ וגו׳, וכן הרבה, וכל זה התחברות קלפת עשו וישמעאל ביחד שהם כלל כל הצרות והגליות, אבל יעקב אבינו הכניע אותם מישראל, וצווה לשמור שיהיה כל עדר ועדר לבדו, שלא לערב כלאים, שהם תערובת שור וחמור, רק לתת רווח בין עדר ובין עדר, לתן רווח בין הצרות, שגם בתוך הצרות להסתכל רק על ההרחבות שהשם יתברך הרחיב לנו, וגומל עמנו חסד בכל, ועל־ידי־זה נזכה לצעוק להשם יתברך באמת, ונהיה ניצולים מכל הצרות בחסדו הגדול.

והכלל הוא, כי עובר על כל אדם בכל יום ויום מרירות וייסורים, צרות והרפתקאות, אך גם השם יתברך עוזר לו בכל פעם בישועות ונסים נגלים ונסים נסתרים, וכשעובר על האדם מה שעובר, אז נדמה כאילו אבד מנוס ותקווה ממנו, וכאילו לעולם, לא יראה ישועה בימיו, מכל שכן וכל שכן כשהצרות תכופות זו לזו, רחמנא לצלן, אז כמעט שנאבד לגמרי, ועל־כן נותנת התורה לנו עצה — לא לערבב שני מיני צרות וייסורים יחד, שהם בחינת שתי קליפות — עשו וישמעאל — שור וחמור, כי על־ידי־זה, חס ושלום, יפיל בדעתו לגמרי וכו',, רק העיקר שיעשה ויקים כמו שעשה אבינו יעקב, שצווה לתן רווח בין עדר לעדר, הינו למצוא הרחבות גם בתוך הצער ולנחם את עצמו, כי המצב עוד לא כל־כך חמור, ובוודאי יזכה לצאת מהצרה הזאת, וישתדל גם למצוא כל מיני הרחבות גם בתוך הצרה הזאת, ויזהר מאוד שלא יפיל באיזה יאוש, חס ושלום, שהוא גרוע מהכל, רחמנא לצלן.

וכל זה הוא סוד חנוכה, כי הנס של חנוכה היה בימי בית שני כשעמדה מלכות יון הרשעה להשכיחם תורתך וכו׳, ורצו לבטל עבודת בית המקדש, והשם יתברך ברחמיו המרבים עמד לנו בעת צרותינו, ועשה עמנו נסים נוראים ונפלאים, על־ידי מתתיהו ובניו הכהנים, עד שנצחו את היונים, והחזירו עבודת בית המקדש למקומה בנס נפלא ונורא, שהיה בנרות המנורה, שדלק השמן המועט שמונה ימים, כמו שאמרו חכמינו, זיכרונם לברכה (שבת כ״א:), הינו כי כל ימי בית שני לא הייתה גאולה שלמה, כי עיקר ימי בית שני היה רק בבחינת ״ורווח תשימו בין עדר ובין עדר״, שפעל יעקב אבינו, שיהיה מיד רווח והרחבה בין צרה לחברתה, בין גלות לגלות, כדי שיהיה כוח להתחזק ולסבול מרירות הגלות, והקליפה של מלכות יון הרשעה ראתה והבינה זאת, שהבית הזה לא יתקיים ויחרב בוודאי, רק שהוא הרחבה ורווח בין גלות לגלות, כדי שיוכלו ישראל להתקיים כנ״ל, על־כן רצתה להתגבר על ישראל ולהחריב תכף עבודת בית המקדש, ולכביש את ישראל תחת ידם, חס ושלום, כדי שיהיו הגלות והצרות תכופות ומחברות יחד, חס ושלום, כדי שלא יוכלו ישראל להתקיים, חס ושלום, ועל־כן נקראת מלכות יון, לשון טיט היון, בחינת (תהלים ס״ט): ״טבעתי ביון מצולה ואין מעמד״, בחינת צרה ארכה ותקופה כמו הגלות הזו הארכה והמרה מאוד, שעל גלות זו צעק דוד המלך, עליו השלום: ״טבעתי ביון מצולה ואין מעמד״, לגודל אריכות מרירות הגלות, ומלכות יון הרשעה רצתה להתגבר על ישראל לכבשם תכף, חס ושלום, שתתחיל הגלות אז, חס ושלום, כדי שלא יוכלו ישראל להתקיים, ובאמת בוודאי אם הייתה נחרבת עבודת בית המקדש אז, והייתה מתחילה הגלות אז, בוודאי היה קשה להתקיים, כי עכשיו עיקר הקיום שלנו באריכות הגלות הזו, הוא רק על־ידי ההרחבות שעשה עמנו השם יתברך עד הנה.

על־כן חמל השם יתברך על עמו והפר מחשבות שונאינו, והפך הדבר מהפך אל הפך, כי לא די שנחלו היונים מפלה גדולה ובית חשמונאי כבשו המלוכה, ונתקימו ישראל בגדלתם ובעבודת בית המקדש כמה שנים, אף גם עשה עמנו נס גדול ונורא כזה בנרות המנורה, שעל־ידי־זה קבעו שמונת ימי חנוכה אלו, ועשו לנו יום טוב חדש, והמשיכו אור ותקוץ נורא כזה בעולם, שעל־ידי ימי חנוכה הקדושים, יהיה לנו כוח תמיד להמשיך עלינו הדרך הקדוש הזה של — תודה והודאה, שבכל הצרות שאנו סובלים בגלות הארכה הזו בכלל ובפרט, נוכל להחיות את עצמנו, על־ידי שנזכור נפלאותיו עד הנה, ונודה ונשבח אותו יתברך תמיד, בבחינת — מודה על העבר וצועק על להבא, שזהו סוד חנוכה, שאנו נותנים תודה והודאה, ומבקשים עוד ועוד.

ועל־כן נקרא חנוכה לשון חינוך, בחינת חנוכת בית המקדש, כי לא די שלא בטלו את עבודת בית המקדש, אף גם זכינו על־ידי תוקף הנסים להמשיך תיקון כזה — לעשות חנוכה בכל שנה ושנה, דהינו, שאנו זוכים בתוך תוקף הגלות הזו להתחיל גם עתה לחנוך בית המקדש, כי בזה שאנו עושים בימי הגלות חנוכה שהם ימי הודאה, דהינו שאנו מודים ומשבחים אותו יתברך על גודל הנסים שעשה עמנו עד הנה, שהיה לנו כוח להתקיים עד הנה, ואנו בטוחים על־ידי־זה, שכאשר עד הנה עזרונו רחמיו יתברך, כן ישמע תפלותינו וצעקותינו תמיד, עד אשר יגאלנו גאלה שלמה ויבנה בית מקדשנו, על־ידי־זה בעצמו אנו ממשיכין בניין בית המקדש, כי עיקר הגאלה ובניין בית המקדש יהיה על־ידי תפלותינו וצעקותינו כידוע (עין לקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן ב׳), וכל צעקותינו ותפלתנו שאנו מתחזקים עדין לצעוק ולהתפלל להשם יתברך, הוא רק על־ידי בחינת חנוכה, שהוא תודה והודאה,
להיות מודה על העבר ולצעוק על להבא.

נמצא שגם עכשיו אנו חונכים את בית המקדש בחנוכה, כי עיקר בניין בית המקדש במהרה בימינו, יהיה על־ידי־זה שזכינו לבחינת תודה והודאה גם עתה בתוקף הגלות, וכמו־כן הוא בכל אדם ובכל זמן, שעיקר החינוך לעבודת הבורא יתברך, הוא על־ידי בחינה זו — שהוא תודה והודאה, כי לפי מה שעובר על כל אחד ואחד כפי מה שיודע בנפשו ריבוי הייסורים והצרות מתאוות היצר הרע ומהפרנסה וכו׳ וכו׳ [רחמנא לצלן, מעתה], בוודאי היה קשה להתקיים עד שיזכה לגאלה שלמה, דהינו שיהיה איש כשר כראוי, שזהו בחינת גאלה שלמה.

ועל־כן באמת כמה וכמה התחילו ונפלו, ויש שהאריכו בעבודתם ימים ושנים, אבל אחר־כך לא יכלו לסבול הכבדות של הבעל־דבר, ונפלו כל אחד כמו שנפלו, רחמנא לצלן, אבל מי שחפץ באמת לאמתו לחוס על חייו, עיקר קיומו הוא רק על־ידי עצה זו — שבכל מה שעובר עליו יהיה איך שיהיה, אפילו אם רואה שהוא בעצמו חייב מאוד מאוד במעשיו, שאינם טובים וכו׳ וכו׳, אף־על־פי־כן אין אדם, אפילו הגרוע שבגרועים, שאין הקדוש־ברוך־הוא גומל עמו חסדים נפלאים בכל יום, כמו שתיקנו לנו לומר בכל יום ״נודה לך״ וכו׳, ״על נסיך שבכל יום״ וכו׳, ״ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת״ וכו׳, ובוודאי דברי חכמינו, זכרונם לברכה, כנים ואמתיים, וצריכים אנחנו כולנו להאמין בהם מאוד מאוד, שבוודאי השם יתברך עושה עם כל אחד ואחד נסים ונפלאות וטובות בכל יום ובכל עת ובכל שעה, שאם ירצה להסתכל, יראה הרבה בעיניו, ויזכיר לעצמו היטב כמה מעלות טובות למקום עליו.

וכבר אמרנו כמה פעמים, שכל מה שזכה האדם לאיזו מצווה ולאיזו נקודה טובה, בוודאי אינו נאבד לעולם, ועל זה תקנו לנו ב״נשמת״ לומר: ״אלו פינו מלא שירה״ וכו׳ וכו׳, כי אין כל העולם כלו עם כל תאוותיו וייסוריו והבליו כדאי כנגד נקודה אחת של מצווה אחת, שכל אחד מישראל זוכה בכל יום, וצריכין להרגיל את עצמו, שבכל מה שיעבור עליו יהיה איך שיהיה יזכיר לעצמו בכל עת הטובות והנפלאות שעשה השם יתברך עמו עד הנה, ועל־ידי־זה יתחזק לצעוק ולהתפלל להשם יתברך תמיד, בבחינת – מודה על העבר וצועק לעתיד לבוא, ועל־ידי־זה יזכה סוף כל סוף לגאלה שלמה, לשוב להשם יתברך באמת, שזהו סוד חנוכה.

ועל־כן נקרא ״חנוכה״, כי על־ידי בחינה זאת מתחנכין בעבודת השם יתברך, כי כל הטוב שהאדם עושה בימי קטנותו, דהינו כל זמן שאינו זוכה לדעת שלמה לעבוד את השם יתברך כראוי, שאז אפילו אם הוא גדול בשנים נקרא קטן, מחמת קטנות הדעת, וכל העבודה שבימים אלו, אף־על־פי שאין לה שלמות גמורה אף־על־ פי־כן היא טובה ויקרה מאוד אצל השם יתברך, כי כל העבודה הזו היא בחינת חינוך ממש, כמו שמחנכין את הקטן, שייאמר איזו ברכה, ויהיה לבוש בציצית וכו׳ וכו׳, וכל שאר עניני חינוך הקטנים, שהוא מצווה גדולה מאוד מאוד, אף־על־פי שהקטן עושה אחר־כך מעשה נערות וקטנות, אף־על־פי־כן כל תנועה ותנועה שהוא ציית לאביו, זה יקר מאוד מאוד בעיני אביו ובעיני השם יתברך, מחמת שעל־ידי־זה הוא מתחנך בעבודת השם יתברך, כמו־כן הוא ממש אפילו באדם גדול — כל זמן שאינו זוכה לשלמות הראויה, אפילו אם הוא רחוק כמו שהוא רחוק, אף־על־פי־כן כל נקודה ותנועה של הקדושה יקרה מאוד מאוד, כי הוא בחינת חינוך,

ועיקר החינוך הוא רק על־ידי דרך זו — להיות רגיל תמיד רק להודות ולהלל להשם יתברך על כל החסדים שעשה ועושה עמו, ועל־ידי־זה יזכה סוף כל סוף להיכנס לתוך הקדושה, ולהיכלל בו יתברך לנצח.

שלום לכם!
איך אפשר לעזור?
Powered by
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן