resin-3602871_960_720

שיחות מוהרא"ש – דבקות

(מתוך "שיחות מוהרא"ש חלק א")

דבקות

עניין הדבקות שאנו רגילים לראות אצל מוהרא״ש נ״י (ז"ל), זהו עניין יוצא מן הכלל, והיה ראוי לחבר על זה חיבור בפני עצמו, כי על־פי־רב הוא דבוק בו יתברך בדבקות נוראה ונשגבה מאד מאד בביטול כל הרגשותיו, ומפעם לפעם סוגר את עיניו, ורואים בחוש איך שמיחד אז יחודים נוראים, ומדבק את עצמו במקום שמדבק.

וכמה פעמים שומעים אותו לשיר תיבות אלו: ״ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, ואין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, ובכל תנועה ותנועה שם אלופו של עולם״, עם הניגון שלו, ובזה מזכיר לעצמו לחזור ולהדבק בו יתברך.

ואי אפשר לדבר מזה, כי על זה נאמר (תהלים קל״ה): ״כי אני ידעתי כי גדול ה׳״, וכמו שפרש רבנו ז״ל (שיחות הר״ן, סימן א׳), כי השגת אלקות שמשיג כל אחד אי אפשר לו להסביר זאת לחברו, כמו שכתוב בזוהר: נודע בשערים בעלה, כל חד כפום מה דמשער בלביה, עיין שם.

ומי שרגיל להסתכל עליו, רואה איך שהוא מתלהב תמיד בהתלהבות יותר גדולה. להיות דבוק בו יתברך בדבקות אמת.

ומיד מסתכל סביבו. ורואים בחוש איך שמסתכל על עצם עצמיות אלקותו יתברך, המחיה והמהוה את כל הבריאה כלה.

פעם אחת הלך מוהרא״ש נ״י (ז"ל) לטיל עם כמה מאנשי שלומנו כדרכו תמיד, ובדרך סיפר שיחות וספורים נפלאים כדרכו [ומעט כבר נכתבו בעזרתו יתברך], ופתאים בא לפניהם ערל עם כלב.

והתלהב מוהרא״ש נ״י (ז"ל) מאד מאד, ואמר לאנשי שלומנו: ״ראו אלקותו יתברך עכשיו בגלוי עצום, איך שמחיה ומהוה ומקים את כל הבריאה״, והראה באצבעו על הארץ ואמר: ״דומם״, ואחר־כך הראה באצבעו על האילנות שהיו שם ואמר: ״צומח״, ואחר־כך הראה על הכלב ואמר: ״חי״, ואחר־כך הראה באצבעו על הערל ואמר: ״מדבר״, וסיים: ״׳כולם׳ — הכל לכל אלקות גמור הוא״.

ובשעה שזכינו לשמע דבר זה מפיו הקדוש, ראינו בעינינו והרגשנו בחוש, איך שאין שום דבר בלעדיו יתברך כלל, כי הכניס בעצמנו ביטול כזה אל האין סוף ברוך הוא אשר אי אפשר לשער ולספר כלל.

וכן ספר לי אחד, שהלך לטייל עמו פעם אחת בליל פסח אחר הסדר בשעה שלוש בלילה, והיה אז דבוק ומאים מאד מאד, ופתאים בא לנגדם חתול, וגם אז התלהב ואמר לו כנ״ל: ״דומם" והראה על הארץ, ״צומח״, והראה על האילנות, ״חי״, והראה על החתול, ״מדבר״, והראה על האחד שהלך לטיל עמו, ״כולכם אלקות גמור הוא, רק השם יתברך צמצם עצמו בצמצום כזה״ וכו', ואת גודל החיות והתענוג שמרגישים בשעה שמדבר מדבקות הבורא יתברך, זה אי אפשר לשער ולספר כלל.

ודרכו לומר תמיד: ״אם לא להיות דבוק בו יתברך, מה שויים של החיים בעולם הזה, ולהפוך, אם זוכים להיות דבוקים בו יתברך בדבקות אמת. מה צריכים את החיים בעולם הבא ?״ ואמר, שאין צריכים אלא להיות דבוקים בו יתברך באמת, אזי כבר אין צריכים לא עולם הזה ולא עולם הבא, וכבר לא אכפת לו שום דבר; אשרי הזוכה לדבק עצמו בו יתברך בדבקות אמת!

ותמיד קובל מוהרא״ש נ״י (ז"ל) מאד מאד ואומר, שמה הוא צריך את כל הטרדה הזו שיש לו מהבחורים לעומדים תמיד סביבו, וכן מהאברכים שבאים אליו, ״הלא אם לא הייתם אצלי, הייתי יושב ומדבק עצמי בו יתברך בדבקות אמת, ובשבילכם עלי להעתיק מחשבתי תמיד ממנו יתברך".

והרבה פעמים נוזף בכל אלו הכרוכים אחריו: ״לכו לחיים ולשלום, מה אתם רוצים ממני, הלא עלי לישב תמיד אצלו יתברך, ואתם מבלבלים אותי״.

(ובאמת מי שעין אמת לו, רואה שכל זה מוהרא״ש נ״י (ז"ל) עושה בהתלבשות, כי רוצה להזכיר לעצמו אפילו בין אנשים שהוא יתברך עמו, אתו ואצלו, וצריכים לדבק עצמו עמו, ובזה שנוזף במקרבים אליו, הוא רק בבחינת מבטשין ליה, כי רוצה להכניס גם בהם אלקותו יתברך).

ועל־פי־רב כשמוהרא״ש נ״י (ז"ל) מדבר מדבקות הבורא יתברך, נעשה ביטול הבחירה ממש, ומרגישים שממש אין בלעדיו יתברך כלל, ואין טבע, ואין גשמיות, רק הכל אלקותו יתברך.

ופעם אחת דבר מוהרא״ש נ״י (ז"ל), שצריך האדם להיות כל־כך דבוק בו יתברך, עד שבשעת התפלה לא יראה ולא ירגיש רק את אמתת מציאותו יתברך, כאשר אמר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א', סימן נ״ה), כי צריך לבוא לביטול כזה, עד שלא יראה רק את המלך בעצמו, עין שם.

וספר אז, שהרב הקדוש רבי שנאור זלמן מליאדי בעל התניא ז״ל, שאל פעם את בנו הרב הקדוש רבי דב בער ז״ל: בערע, מיט וואס האסטו היינט געדאווענט? (עם מה התפללת היום?) והשיב לו: עם הארת ״וכל קומה לפניך תשתחוה״ – אפילו קומת אדם קדמון אריך ועתיק וכו' וכו', ושאל בנו את אביו: אבא, ועם מה התפללת אתה היום? והשיב: אני התפללתי עם הסטענדער… (הינו שבא אל ביטול כזה שלא ראה שום דבר, רק אלקותו יתברך, והוא גם פה למטה בסטענדער).

ופעם אחת טייל הרב הקדוש מליאדי עם בנו, ובדרך עמד והתחיל לומר עם ניגונו (הרב בעל התניא דבר עם ניגון): בערע, בערע, אתה מטייל עכשיו באריך ועתיק וכו', (והינו שהוא מעין ודבוק ביהודים ובעולמות העליונים), ואני (ומשך בתיבת און איך…) מטיל עם האדמה… הינו מגלה אלקותו יתברך פה למטה.

וסיפר בנו הרב הקדוש רבי דב בער ז״ל: בשעה שאמר לו אביו, ואני מטייל עם האדמה… לא ראה לפניו אדמה כלל, רק אלקות ממש, גלוי אלקות כזה המשיך אביו על הארץ בשעת דיבורו מאלקותו יתברך.

וכשסיפר זאת מוהרא״ש נ״י (ז"ל) אמרו בדבקות כזו, והראה באצבעו הקדושה על האדמה, עד שגם אנחנו באותו רגע שכחנו מהכל וראינו רק את אלקותו יתברך.

ועניין זה היה פעמים רבות, בשעה שטייל בחוץ אחר חצות כדרכו עם אנשי שלומנו היקרים, בחורים ואברכים, והיה בתוך שיחתו הקדושה עומד ומדבר מגלוי אלקות דבקות הבורא יתברך, עד אשר שכחנו לגמרי היכן אנו נמצאים.

וכשהתחלנו ללכת הרגשנו כאלו אנו נמצאים כבר בעולם הבא, והולכים על רוחניות אלקותו יתברך, דבקות כזו המשיך בנו.

ודבר זה יכולים להעיד מי שרק הלך אתו, אשרינו ואשרי חלקנו וזכינו להיות בחלקו!

(מתוך "שיחות מוהרא"ש חלק א")

הגב

avatar
  הירשם  
Notify of
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן