הלכות ט"ו בשבט בקצרה ה'תשע"ט

תוכן העניינים

פרק א' – ענין ט"ו בשבט……………………………………………………… עמ' ב

פרק ב – רמזי ט"ו בשבט………………………………………………………..עמ' ד

פרק ג – מנהג אכילת הפירות ………………………………………….……… עמ' ז

פרק ד' – ט"ו בשבט שחל בשבת……………………………………………… עמ' י

פרק ה' – ברכת שהחיינו……………………………………………………… עמ' יב

פרק ו' –זהירות בברכת הנהנין………………………………………………… עמ יד

פרק ז' – דיני קדימה בברכות………………………………………………… עמ' טז

פרק ח' – סדר הקדימה בקצרה………………………………………………..עמ' יח

כתי"ק כ"ק מוהרא"ש זי"ע בעניני ט"ו בשבט, ברכות……………………….עמ' כב

לתגובות, הערות והארות מכון "גדרי הלכה"- דוא"ל:

G0548469717@Gmail.com

פרק א – ענין ט"ו בשבט

  • "חמשה עשר בשבט" ראש השנה לאילנות[1], הוא זמן חנטת הפירות, וממנו מתחילה שנה חדשה לפירות האילן, ולכן הלכות רבות השייכות לפירות האילן תלויות בתאריך זה, כגון תרומות ומעשרות, ערלה, נטע רבעי[2].

  • הטעם שט"ו בשבט נקבע כראש השנה לאילנות, משום שאז יצאו רוב גשמי שנה, ועברו רוב ימות הגשמים, ועלה השרף באילנות, ומעתה יחנטו הפירות מכח גשמי שנה זו (ואף בשנה מעוברת הדין כן, משום שהולכים אחר רוב שנים[3]).

  • כשבא להפריש תרומות ומעשרות מפירות האילן, עליו לברר זמן חנטת הפירות, משום שאין מעשרים מפירות האילן שחנטו קודם ט"ו בשבט, על פירות שחנטו אחר ט"ו בשבט, (משום שבאילן הולכים אחר חנטה), ועוד שלעניין פירות שנה שלישית ושישית יש חילוק, שאם חנטו לאחר ט"ו בשבט בשנה זו, צריך להפריש מהם מעשר עני, ואם חנטו קודם ט"ו בשבט דינם כדין הפירות מהשנה הקודמת, ומפרישים מהם מעשר שני[4].

  • ט"ו בשבט "ראש השנה לאילנות", כשמו כן הוא, ולכן דינו שווה כיום טוב של ראש השנה בא' תשרי, שאין אומרים בו תחנון ונפילת אפיים, וכשחל בשבת אין אומרים "צדקתך" במנחה[5].

  • אסור להתענות ביום ט"ו בשבט, ואפילו חתן מבני אשכנז המתענה ביום חופתו, אסור לו להתענות ביום זה[6].

  • ט"ו בשבט "ראש השנה לאילנות", ובו רמוז יום הדין לאילנות, כשם שאדם נידון בראש השנה על חייו וכו', כך נידון האילן בראש השנה שלו, ואילו בחג השבועות נידונים פירותיו, ומנהג ישראל תורה לאכול מיני פירות הגדלים באילן, על מנת לעורר את האדם שיתפלל על טיב האילנות[7].

  • חסידים ואנשי מעשה נוהגים להתפלל ביום ט"ו בשבט שיזכו לאתרוג מהודר בחג הסוכות הבעל"ט[8], ויש שנהגו לבקש גם על מצות מהודרות עבור חג הפסח[9] ויש שנהגו לסיים כל ספר תהילים[10].

[1] משנה (פ"א מ"א), כדברי בית הלל, וכ"פ הטור והשו"ע (יו"ד סימן של"א סעיף נ"ז וסעיף קכ"ה).

[2] ראה בחזון עובדיה (ט"ו בשבט ברכות עמ' י"ג והלאה), כיצד שייכים דיני ערלה ונטע רבעי ליום ט"ו בשבט, ולענין תרומות ומעשרות בארנו להלן (ס"ג).

[3] גמרא (ר"ה יד.), הסכמת הפוסקים הובאו בחזו"ע (שם עמ' א').

[4]. טור ושו"ע (שם). ובזמן שבית המקדש היה קיים, ט"ו בשבט קבע גם לענין הבאת ביכורים, שאין להביא מן החדש על הישן (ירושלמי ביכורים פ"א ה"ו, רמב"ם פ"ב הלכה ז').

[5] שו"ע (או"ח סימן קל"א ס"ו), חזו"ע (עמ' ד).

[6] שו"ע  (או"ח סימן תקע"ב ס"ג), מ"א (סק"א), חזו"ע (שם עמ' א' ואילך).

[7] אדני פז (סימן קל"א), ובחזו"ע שם העיר, כי במשנה (ר"ה טז.) שנינו שבחג השבועות נידונים על פירות האילן, ולא בט"ו בשבט שהוא ר"ה לענין הלכות ערלה וכו', ושכן תמה הגרא"ח נאה בספרו שנות חיים (מקו"ח סימן ל"א אות א'), וכתב  שהמוני העם טועים וחושבים שיום ט"ו בשבט הוא יום הדין לאילנות, וזה אינו.

אמנם יש לומר שכל זה הוא על דרך הרמז בלשון "ראש השנה" – לאילנות, כדי שיבקשו שפירות האילן יתברכו, ושכן הוא המנהג, שהיה כבר בזמנו של מרן השו"ע, והובא בספר תיקון יששכר, לעטר השלחן בכל מיני פירות, והטעם לזה, כדי שיזכרו עי"ז שהוא ראש השנה לאילנות, ויתפללו עליהם שיתברכו בזמן חניטתם, והובא בחזו"ע (עמ' עד"ר בהערה), אם כן שורש מנהג של אכילת הפירות נובע מהרמז שיש דין לאילנות, וגם הגרא"ח נאה הוסיף, שמ"מ יש רמז לבקש אז שפירות האילן יתברכו. ומה שכתבנו לחלק בין האילן לפירותיו, כן מרגלא בפומייהו דאינשי מפי ספרים וסופרים, והובא בספר פרדס אליעזר (ט"ו בשבט עמ' ס"ד). ועיין עוד להלן הערה י"ג החילוק בין ט"ו בשבט לחג השבועות.

[8] בני יששכר (מאמרי חודש שבט מאמר ב' אות ב'), והבן איש חי בספרו לשון חכמים (סימן ל"ו), חיבר תפילה מיוחדת לזה, ע"ש.

[9] אהל ישכר (עמ' ק"כ), וכ"כ מוהרא"ש זי"ע בספרו ראש השנה לאילנות (עמ' כ"ט).

[10] כן מובא בספר זכרון נפתלי (אות י"א), שהרה"ק רבי נפתלי הירצקא מראצפערט זצ"ל, היה נוהג לסיים כל ספר תהלים ביום ט"ו בשבט, שהשי"ת יעזור שיזכה בסוכות הבא לאתרוג נאה ומהודר. פעם אירע לו שלאחר שגמר חצי ספר תהלים, באו אנשים שונים ולא הניחוהו לגמור, לסוכות הבא היה לו אתרוג נאה נפלא בהדרו ובמראהו, ולאחר שבירך עליו פעם אחת, ונתנו לכמה אנשים לברך בו, וע"י משמוש היד נעשה צד אחד נוטה לשחרות, וצד האחד של האתרוג, נשאר מהודר מאד, ואז הראה על צד זה המהודר של האתרוג, ואמר שחלק זה מחמשה עשר בשבט קודם צהרים שהניחו לו לגמור את התהלים, והפכו לצד האחר ואמר שזהו חלק האתרוג בט"ו בשבט אחר הצהרים, שלא הניחו לו לגמור את התהלים.

פרק ב – רמזי ט"ו בשבט

א.  ט"ו בשבט "ראש השנה לאילנות" הוא יום מסוגל מאד עבור כל אדם ואדם, לפעול בו דברים נפלאים, שנאמר "כי האדם עץ השדה" (דברים כ' יט'), וכשם שהאילן נידון ביום זה כמו כן האדם, ולכן ט"ו בשבט הוא כעין "ראש השנה" גם לאדם, ואז הוא עת רצון להתפלל לפניו יתברך, ולבקש ממנו כל צרכיו ברוחניות ובגשמיות[1].

וכתב מוהרא"ש זי"ע, בספרו ראש השנה לאילנות (עמ' כט'  – ל"ב), וזה תוכן דבריו: "והיום הזה מסוגל לתיקון חטא אדם הראשון, שאכל מעץ הדעת טוב ורע וכו', ועכשיו בחמשה עשר בשבט "ראש השנה לאילנות", ראוי לאדם לבקש ולהתחנן ממנו יתברך שיחוס וירחם עליו, וימשיך עליו פרנסה בנקל, וימחול לו על כל עוונותיו שחטא ופגם כל השנה, ועי"ז יכול לתקן את הקללה שנתקלל בה אדם – "בזעת אפיך תאכל לחם" וכו', ועכשיו ביום זה יִפָּתַח לו שער הרחמים והרצון והשפע, ויזכה לפרנסה בריווח ולא יצטרך לבריות כלל, וכן מסוגל לבקש אז על זיווג טוב, וכן מסוגל להתברך בזרע בנים חיים וקיימים, וכן הוא הזמן לבקש על הגאולה העתידה וכו', ואז זוכים להגיע אל מדרגת "בתשובה שלמה לפניך", ודו"ק, עד כאן תוכן דברי קדשו.

וכתב מוהרא"ש זי"ע עוד (שם עמ' י"ב י"ג), וז"ל "ועל כן ראוי לכל בר ישראל, להתעורר ביום זה, ולבקש אז ממנו יתברך שתהיה ברכה בתוך הפירות, ושתהיה לו פרנסה ובריאות השלמה, ושלא יצטרך לשום רפואות ותרופות גשמיות, רק כל הרפואות יהיו בתוך המאכלים וכו', ואם היו בני אדם יודעים את מעלת היום הזה ומה יכולים לפעול בו, אז היו מנצלים את כל היום לבקש על רפואות הנפש והגוף", ע"ש.

ב. ואמר מוהרא"ש זי"ע, "כי הנה כתיב (דברים כ יט), "כי האדם עץ השדה" היינו האדם נדמה לעץ השדה, ומובא בדברי רבינו ז"ל (לקו"מ ח"ב סימן מ"ח), אשר יש אילן שלוקח לו מאה שנה לגדול, ובוודאי עובר על האילן מה שעובר באלו המאה שנה – רוחות גשמים ושלגים קור וחום, קיץ וחורף, אעפ"כ לסוף מאה שנה הוא יוצא בכוח גדול מאוד, וצומח ומוציא פירות יפים, וזו התחזקות גדולה מאד לכל אדם, שיתחזק בכל משך ימי חייו, ולא ישבר משום דבר שעובר עליו מרוחות רעות, קור וחום עליות וירידות, וישתדל להתחזק בכל מיני אופנים שבעולם, כי כך אמר רבינו ז"ל, שהעולם הזה גשר צר מאד, והכלל והעיקר שלא להתפחד כלל, וכשאדם חזק באמונה, אזי אין לו להתפחד  משום דבר שבעולם"[2].

ג.  ט"ו בשבט מורה על כח ההתחדשות בכל אדם ואדם, משום שאז "עולה השרף באילנות" היינו שלפני כן היה נראה כאילו האילן חרב ויבש ולא יגדל עוד לעולם, ועתה זה לך האות, שבשעה שעולה השרף באילן, אזי מתגלה הנקודה הפנימית החבויה וטמונה בפנימיות האילן, שלא יבשה עד הנה, והוא מעט שרף הנשאר בו, ומתוך כח נקודה פנימית זו, גדל ופרח ויצץ ציץ ופרי.

ומזה ילמד כל אדם לעצמו "כי האדם עץ השדה", ואף שלפי השגתו יודע בנפשו שחרב ונחרב לגמרי, ונפל בנפילה כזו שאין לה סוף ואפס תקוה ח"ו, מכל מקום אל יאמר "הן אני עץ יבש" לא יצלח למאומה, אלא בוודאי עדיין נשאר בפנימיותו הנקודה הפנימית הקדושה המחייה כל בריה, כעין השרף הנ"ל, ועל ידי זה יחייה עצמו, וימשיך שמחה וחיות בכל חלקי גופו ברוחניות ובגשמיות.

ועל דרך זה יש לרמוז מנהג ישראל תורה, לאכול בט"ו בשבט "פירות יבשים מסוכרים", להורות בזה שאף אדם המרגיש כפרי יבש ללא תועלת כלל, אזי על ידי אכילת פירות יבשים, תתעורר נפשו באור ותקוה והתחלה חדשה, וידע שאף הוא יקר ומתוק בעיניו יתברך ויש טעם בחייו, ואין שום יאוש בעולם כלל[3].

ד.  מוהרא"ש זי"ע היה נוהג להזכיר לכל אנשי שלומנו, שיום ט"ו בשבט הוא יום הולדתו של מוהרנ"ת ז"ל, שבכוחו ובזכותו אנחנו זכינו להתוודע מרבנו ז"ל, וכמו שהעיד עליו רבנו ז"ל, שבלעדיו לא היה נשאר ממנו אפילו עלה אחד של "שמות" (דף אחד לגניזה), ולכן ראוי לנו לשמוח מאד ביום זה, ולהמשיך על עצמנו כל הסגולות היקרות הגנוזות בו[4].

[1] כן כתב הגאון המקובל מהר"ח הכהן בספרו טור ברקת (סימן תקע"ב סק"ג), וז"ל "שנקרא ר"ה לאילן, לאשמועינן שהוא ר"ה לכל איש ישראל כי האדם מכונה לאילן, שנאמר "כי האדם עץ השדה", ע"כ. וכ"כ בספר צמח צדיק (ט"ו בשבט עמ' של"א), להרה"ג מנחם מנדל מויזניץ, ומנהג צדיקי בית רוזין וצאצאיהם לאחל ביום הזה "שנה טובה ומבורכת". ונהגו גם ללבוש בגדי שבת, וכן נהג בעל דברי יחזקאל משינווא, וכ"כ בספר שער יששכר (מאמרי חודש שבט מאמר פרי העץ אות ב' וג'), שיום ט"ו בשבט יש בו מעין "הושענא רבה", ובו נמשכים ישועות רבות, ולכן הוא יום המסוגל להמשיך בנים חיים וקיימים.

[2] אמרי מוהרא"ש (ח"ב סימן תרע"ו).

[3] שבט מיהודה לובלין (לט"ו בשבט תרס"ט, ד"ה והמנהג). וכ"כ בספר אמרי אמת (ח"ב), להרה"ק רבי שלמה איגר מלובלין זצ"ל.

[4] שיחות מוהרא"ש (חלק ט"ז, אות ט"ו בשבט).

פרק ג – מנהג אכילת פירות

  • ביום ט"ו בשבט מנהג ישראל תורה לעטר את השולחן בכל מיני פירות האילן, ובפרט פירות שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל ולברך עליהם[1].

  • הטעם שמהדרים בריבוי אכילת פירות ביום זה, הוא על דרך מה שאמרו חז"ל[2] "אמר רבי חזקיה רב כהן בשם רב, עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל, רבי אלעזר חשש להדא שמועתא זו (חשש למימרא זו שנאמרה בשם רב), ומצמית ליה פריטין (היה מאסף פרוטות שיהיו מצויים לו לקנות פירות), ואכיל בהון מכל מילה, חדא בשתא". (ואכל בהם מכל מין, פעם בשנה), ע"כ. ונהגו לקבוע את יום ט"ו בשבט, ליום אכילת כל מיני פירות, שהוא ראש השנה לאילנות[3].

  • כתב מוהרא"ש זי"ע (בספרו ראש השנה לאילנות עמ' כ"ח), וז"ל "נוהגים צדיקים וחסידים ואנשי מעשה, ליטול ידיהם לסעודה קבועה ביום הקדוש הזה – חמשה עשר בשבט, שהוא "ראש השנה לאילנות", כדי לאכול את שבעת מינים שנשתבחה בהם הארץ, והם חטה, שעורה, גפן, תאנה ורמון, זית שמן ודבש, ועל כן אוכלים פת, שהיא באה מחיטה, ומיני מזונות שבאים משעורה[4], ושותים יין הבא מגפן, וכן אוכלים ענבים, ותאנה ורמון, וזית ושמן, ודבש ותמרים, וכן מוסיפים כל מיני פירות ישנים, וגם חדשים כדי לברך ברכת שהחיינו, ואוכלים אתרוג, תפוח, חרוב, שקדים וכדומה, כל מיני פירות שרק נמצאים, ומשבחים ומפארים את הקדוש ברוך הוא על החסד חינם שעשה עמנו, שברא פירות יפים להנות בהם בני אדם" עכ"ל.

  • נוהגים לרקח את האתרוג בסוכר לעשותו ריבה, ולאוכלו ביום ט"ו בשבט, ומנהג ישראל ליקח האתרוג שברכו עליו בחג הסוכות, ומסוגל הוא למקשה לילד לאכול מאתרוג זה באותה שעה שתלד ברווח ולא בצער, ויצא הולד בר קיימא לחיים טובים ולשלום[5].

  • יש אומרים שאין לברך ברכת שהחיינו באכילת האתרוג משום שכבר ברכו עליו שהחיינו בשעת נטילת הלולב בחג הסוכות[6], ויש נוהגים לברך עליו ברכת שהחיינו בשעת האכילה, וכך נהג מוהרא"ש זי"ע[7].

  • ידקדק הרבה ויזהר באכילת הפירות ויבדקם היטב שיהיו נקיים מכל חשש ספק תולעים, אשר מלבד גודל האיסור באכילת תולעים, שעובר בזה על כמה וכמה לאוין, הרי בא לתקן ונמצא מקלקל, ועל זה אמרו חז"ל "לא עם הארץ חסיד", ובכל ספק וחסרון ידיעה יש לשאול רב הבקי בהלכות אלו.

כשקונה פירות יבשים, צריך להיזהר שיהיו אך ורק בהכשר בית דין צדק יראי ה' המפורסם לכל, משום שכבר ידוע אשר בתהליך יצור מוצרים אלו עלול להיות חשש לחומרי גלם שאינם כשרים למהדרין, ולכן יש לברר קודם אכילתן מהו הכשרם.

[1] ספר תיקון יששכר (דף כב:), והביאו המ"א (סימן קל"א סקט"ז), והאחרונים, וכ"כ בספר שבט מוסר (פרק ט"ז),  שהוא מנהג ותיקין. והרב הקדוש מסטאמר זצ"ל אמר רמז גדול, מדוע בחג השבועות כשדנים את הפירות עושים זכר באילנות, ובט"ו בשבט שדנים את האילנות עושים זכר ע"י אכילת פירות, שהרי כשהאבות נדונים בבית דין של מעלה, מסתכלים גם במעשה הבנים לראות איך נתחנכו על ידם, ואם העמידו זרע בירך גידולי קודש לתורת ה' ועבודתו, ובערך זה דנים אותם, ועל כן בט"ו בשבט שהוא יום הדין לאילנות, שהם האבות, עושים זכר בפירותיהם, וברא מזכה אבא, ועי"ז נפקדים האילנות לטובה, וכן להיפוך, כשהבנים נידונים, מסתכלים במעשה אבותיהם, ובערך זה הם נידונים, ולכן בחג השבועות מתפללים על הפירות שנידונים בו ע"י זכירת האילנות שמעמידים בבתי הכנסת, שזכות אבותם מסייעתם מן שמיא, ועי"ז נפקדים הפירות, שהם הבנים, לטובה.

רמז נפלא הובא בספר תולדות יצחק (לרבי יצחק מיילזר ז"ל), מהפסוק "שבטי יה, עדות לישראל להודות לשם ה'", היינו כי י"ה שבט, נועד לישראל להודות לשם ה', בברכה על הפירות ע"כ.

[2] ירושלמי קידושין (פ"ד הי"ב), הובא במגן אברהם (סימן רכ"ה סקי"ד), בט"ז (ס"ס רכ"ז), ובאחרונים.

[3]  ספר וילקט יוסף (חלק י' שנה עשירית, קונטרס ט' סימן פ"א).

[4] וברור שכוונת כ"ק מוהרא"ש זי"ע, שיש לאכול מינים אלו בשעת הסעודה, אבל  ודאי שאין לברך מזונות על חיטה ושעורה באמצע הסעודה, שהרי האוכל שבעת המינים בתוך הסעודה, לא מברך על מיני מזונות אלא על דבר שעשוי לקינוח, אבל לא על דבר שעשוי למזון, כגון גריסים או דגני בוקר שרגילים להיאכל בתורת מזון ושביעה,  משום שהם נפטרים בברכת המוציא.

[5] ליקוטי מהרי"ח (ח"ג עמ' קט"ו), ובספר יפה ללב (ח"ב תרס"ד אות ט"ו), מועד לכל חי (סימן כ"ד אות כ"ה), וכ"כ הבא"ח (ש"א פרשת ראה אות י"א), כף החיים (סימן תרס"ד אות ס').

[6] חזון עובדיה (ברכות עמ' קל"א).

[7] ראש השנה לאילנות (עמ' ע"ח). ועיין כתי"ק בסוף החוברת.

פרק ד – ט"ו בשבט שחל בשבת

  • ט"ו בשבט החל בשבת, אין נכון לברך ולאכול הפירות בין הקידוש לנטילת ידיים לסעודה, משום שאם יאכל שיעור כזית מהפירות, יתחייב בברכה אחרונה, ונחלקו הפוסקים האם בכגון זה יברך ברכה אחרונה קודם נטילת ידיים, או שברכת המזון פוטרתו.

ולכן ראוי להביא את הפירות בסיום הסעודה, כדי שלא להיכנס לכתחילה במחלוקת הפוסקים (ולא יאכלו לאחר ברכת המוציא מן הפירות משום שאז לא יאכלו סעודת שבת לתיאבון), ובדיעבד שהביאום לפני נטילת ידיים לסעודה ואכלו מהם שיעור כזית או יותר, לא יברכו ברכה אחרונה, ויסמכו על הפוסקים שברכת המזון פוטרתם, משום ספק ברכות להקל[1].

  • הרוצה לאכול את הפירות לאחר ברכת המזון רשאי לעשות כן, ואע"פ שכבר הביאום לשלחן לפני ברכת המזון, מכל מקום אין לחוש שגורם בזה לברכה שאינה צריכה, דהרי כוונתו להשלים מאה ברכות בשבת, וטוב לצוות לבני ביתו שלא יביאו את הפירות אלא לאחר ברכת המזון ויצא בזה מידי כל חשש[2].

  • צריך להיזהר באכילת הפירות מכמה וכמה איסורי שבת, כגון:

 א. איסור בורר בין סוגי הפירות המעורבים יחדיו, שבאופן זה אסור לו להוציא מהתערובת את הפירות שאינו מעוניין לאוכלם ולהניחם בצד, אלא יוציא בידו (ולא ע"י כלי), את הפרי הרצוי ויאכלו מיד.

 ב. איסור ברירת חלקים נגועים בפרי ע"י סכין וכדומה, שבאופן זה צריך לחתוך החלק הנגוע עם חלק מהפרי הראוי לאכילה הסמוך אליו.

 ג. איסור מוקצה בטלטול הקליפות שאינן ראויות אף למאכל בהמה, שבאופן זה יש להחמיר ליתן חתיכת פרי בצלחת המיועדת לאיסוף הקליפות, ולאחר מכן ניתן להניח הקליפות לאחר שקולפו בצלחת זו, ולטלטלה לפח[3] (ואם נפלו קליפות אלו על השולחן, אסור ליטלן כדרכו בידיו אלא כלאחר יד, כגון אחורי כף ידו וכדומה).

  • מותר להתפלל בט"ו בשבט החל בשבת, שיזכה לאתרוג מהודר או למצות מהודרות, ואין בזה משום איסור שאלת צרכיו בשבת, דהרי הוא צורך מצוה, ועוד שיום זה מסוגל ביותר משאר ימים לפעול בתפילתו דברים הנ"ל[4].

  • כשחל ט"ו בשבט בשבת, יש נוהגים לאכול הפירות בלילה וביום, ואף הנוהגים לאכול בכל שנה דוקא ביום ולא בלילה, מכל מקום כשחל בשבת, אף הם ינהגו כנ"ל.

[1] חזו"ע (עמ' ד').

[2] חזו"ע (עמ' ח').

[3] ובדיעבד כשלא נתן חתיכת פרי, יכול ליתן אח"כ, ולטלטל הצלחת.

[4] קובץ תל תלפיות (שנת תשס"ג קובץ נ"ז עמ' י'), בשם הגרא"מ שך זצ"ל, מעדני יו"ט (זנגר סימן ל"ו), שו"ת בצל החכמה (ח"ה סימן מ"א), שו"ת תפארת אדם (ח"ג סימן י"ג), שו"ת מעין אומר (ח"ב עמ' כ"ה). אמנם סוחרי אתרוגים, אסור להם להתפלל בשבת על גידול אתרוגיהם שיצאו נאים יפים ומהודרים, משום שכוונת תפילתו הוא לצורך עסקיו ופרנסתו ולא לצורך מצוה, שו"ת משנת יוסף (ליברמן ח"ו סימן פ"ג).

פרק ה – ברכת שהחיינו

  • האוכל פרי חדש שניכר חידושו, צריך לשבח את השם יתברך, ולברך עליו ברכת שהחיינו בנוסף לברכת הפרי, ומצוה לחזר אחר פירות חדשים ולהרבות בברכת שהחיינו[1], ובפרט ביום ט"ו בשבט "ראש השנה לאילנות".

  • נהגו לברך שהחיינו על הפירות בשעת אכילתם ולא בראייתם[2], ואף אם אוכל מהם מעט די בזה[3] (ואין צורך לאכול כזית לאחר ברכת שהחיינו).

  • מנהג בני ספרד לברך ברכת הפרי תחילה, ולאחר מכן ברכת שהחיינו קודם טעימת הפרי, ויש מבני אשכנז שנהגו כן[4], אולם יש מבני אשכנז שנהגו לברך ברכת שהחיינו לפני ברכת הפרי, ויש שנהגו לברך על הפרי ולטעום ממנו מעט ולאחר מכן לברך שהחיינו[5], וכך נהג כ"ק מוהרא"ש זי"ע.

  • ברכת שהחיינו פוטרת אך ורק את הפרי המונח לפניו, ואפילו אם יודע בשעת הברכה שעתידים להביא לפניו פירות חדשים נוספים לברכת שהחיינו וכיון לפוטרם, מכל מקום לא נפטרו מברכת שהחיינו, וחייב לברך עליהם כשיובאו לפניו, ומכל מקום כדי לצאת ידי כל הדעות, נכון שיכוון בשעת ברכת שהחיינו שלא לפטור את המין השני שאינו לפניו עתה[6].

ולכן היודע ביום ט"ו בשבט שיובאו לפניו כמה מיני פירות חדשים, ורוצה לזכות כמה פעמים בברכת שהחיינו (ובפרט כשחל ט"ו בשבט בשבת, טוב לעשות כן כדי להשלים מאה ברכות), יצווה לבני ביתו שלא יביאו כל הפירות בפעם אחת, אלא יביאו לשולחן פרי אחד חדש, ויברך עליו שהחיינו ויכוון לפטור רק את אותו פרי, ולאחר זמן של היסח הדעת ביניהם (כרבע שעה לערך) יביאו המין השני לשלחן, וכן על זה הדרך[7].

  • האוכל פרי חדש ושכח לברך עליו שהחיינו, רשאי לברך כל זמן שלא סיים לאוכלו, ואם סיים לאוכלו אינו יכול לברך עוד שהחיינו על פרי זה בשנה זו[8].

  • אין מברכים ברכת שהחיינו אלא על פרי המתחדש מזמן לזמן, ואינו מצוי לאכילה תמיד, כגון פרי המתחדש פעם או פעמיים בשנה, שעל ידי זה יש שמחה שאוכלים אותו לראשונה, אולם פרי שאין לגידולו זמן קבוע, ומצוי במשך כל ימות השנה, או שהוא מאוחסן בקופסאות שימורים או בבתי קירור במשך השנה, אין לברך עליו שהחיינו, אפילו אם הפרי חדש אצלו ולא אכל ממנו זמן רב[9].

  • לפיכך האוכל פירות רב שנתיים, או פירות יבשים, כגון צימוקים, תאנים, שזיפים, ומשמשים, אגוזים, שקדים, אגוז קוקוס, ושאר פירות המצויים כל השנה, כגון מיני ירקות, גזר, צנון, תפו"א, קישואים, בטנים, וכדומה, אין מברכים עליהם ברכת שהחיינו.

  • פרי המצוי כל השנה בקופסאות שימורים או בהקפאה, ואילו כשאוכלו טרי אזי יש בו טעם שונה מטעם הפירות הישנים המשומרים הנ"ל, וניכר חידוש גדילתו במראהו, כגון דובדבן ופפאיה, יש אומרים שיכול לברך עליו ברכת שהחיינו[10].

[1] שולחן ערוך (סימן רכ"ה סעיפים א' – ג'), ובאחרונים (שם).

[2] שולחן ערוך סימן רכ"ה (סעיפים א – ג').

[3] ביאור הלכה (שם ד"ה פרי), שו"ת יוסף אומץ (כ"ד).

[4] חזו"ע (עמ' תל"ט והלאה), שכן דעת הגר"א (הובא בתוספת מעשה רב אות כ"א), וכן נהג החזון איש (הובא בספר וזאת הברכה עמ' קנ"ח, בשם ספר ארחות רבינו).

[5] משנה ברורה (סימן רכ"ה סקי"א) ובשער הציון (שם), וכך נהג מרן החת"ס הובא בשו"ת כתב סופר (או"ח סימן כ"ה).

[6] חזון עובדיה (עמ' תמ"ה והלאה), הלכה ברורה (סימן רכ"ה סעיף קטן ל"ד), שערי הברכה (מהדורת תשע"ד עמ' תס"א, בהערה ט"ו), והוסיף, שגם אורח צריך לברך ואין דין בעל הבית בדין ברכת שהחיינו (אמנם בספר פסקי תשובות (ח"ב עמ' תתקי"ב), כתב שנכון להביא כל הפירות החדשים על השלחן הן עץ והן אדמה, ולפוטרם בברכה אחת).

[7] חזון עובדיה (שם).

[8] הלכה ברורה (שם עמ' שנ"ז).

[9] חזון עובדיה (עמ' תל"ז).

[10] חזון עובדיה (שם), שו"ת באר משה (ח"ה סימן מ"ה אות ח'), שו"ת אגרות משה (ח"ג או"ח סימן ל"ד). הלכה ברורה (חי"א עמ' שצ"ב).

פרק ו – זהירות בברכות הנהנין

  • אסור לאדם שיהנה מהעולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מהעולם בלא ברכה – מעל, וכאילו נהנה מקדשי שמים[1].

  • ראוי לכל אדם להיות בקי היטב בהלכות ברכות, לבל יכשל חלילה באיסור ברכה לבטלה, כי המברך ברכה שאינה צריכה, עובר על "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא", וכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר השם יתברך "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא[2]".

  • "צריך האדם להיזהר בתכלית בברכות הנהנין, כי גוף האדם נהנה מהם ומתקדש בברכות אלו, וכמו שכתוב, "ותורתך בתוך מעי" וגורם שפע עליון באדם"[3].

  • כתב המהרח"ו, "אמר לי מורי האריז"ל, כי עיקר השגת האדם אל רוח הקודש, תלוי על ידי כוונת האדם, וזהירות בכל ברכות הנהנין, לפי שעל ידם מתבטל כח אותם הקליפות הנאחזות במאכלים החומריים ומתדבקים באדם האוכל אותם, וע"י הברכות שעליהם, הנאמרות בכוונה, הוא מסיר מהם הקליפות ההם, ומזכך החומר שלו, ונעשה זך ומוכן לקבל הקדושה והזהירני מאד בזה[4]".

  • "מי שאינו מברך ברכות הנהנין, ומזלזל בהם, גוזל אביו ואמו, וחבר הוא לאיש משחית, וגם הוא מתגלגל במים[5]".

  • טוב להתרגל לחלק כל ברכה לשלשה חלקים: א. ברוך אתה ה'. ב. אלוקינו מלך העולם. ג. שהכל נהיה בדברו. ובכך יוכל האדם להתרכז ולכוון יותר בברכה[6].

    [1] גמרא (ברכות לה.).

    [2] עיין שבועות (לט:).

    [3] האריז"ל (שער המצוות פרשת עקב דף מו.).

    [4] שער רוח הקודש (דף יא.),

    [5] שער הגלגולים (הקדמה כב. דך כג.).

    [6] וזאת ליהודה (עמ' (19), בשם הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת פורת יוסף.

    פרק ז – דיני קדימה בברכות

    האוכל כמה מיני מאכל, תקנו חכמים שיברך על הדבר החשוב מביניהם, משום כבוד הברכה והידור מצוה, שכן צריך להודות להשם יתברך על הדבר החשוב יותר, ואח"כ על הדבר הפחות חשוב.

    כללים בדיני קדימה

    • דין קדימה שייך דווקא אם רוצה לאכול את שני המינים הנמצאים לפניו, אבל אם לא רוצה לאכול את שניהם, לא שייך בזה דין קדימה, אלא מברך על המאכל שרוצה לאכול.

    • דין קדימה שייך דווקא אם שני המינים נמצאים לפניו, ורוצה לאכול משניהם, אבל אם יש לו סדרי אכילה מועדפים, יכול להקדים איזה שירצה, ואינו חייב לשנות סדר אכילתו לפי סדר הקדימה.

    דוגמאות למעשה: 1. הוגש לפניו כוס קפה ועוגה, וקשה לו לאכול מהעוגה תחילה משום שמרגיש צימאון רב, אזי יכול להקדים לברך שהכל על הקפה, אע"פ שבסדר הקדימה ברכת מזונות קודמת, ואינו צריך לשנות סדר אכילתו (אמנם כשאינו מרגיש צמאון רב, צריך לברך על העוגה תחילה, כיון שרוצה לאכול כעת את שניהם).

    1. הוגש לפניו עוף, זיתים, וירקות, וגם עוגה לקינוח, אינו צריך להקדים ולברך על העוגה מזונות, אע"פ שקודמת היא בסדר הקדימה בברכות, מכיון שהדרך לאכול את העוגה לקינוח בסוף סעודתו, על כן לא מצריכים אותו לשנות סדרי אכילתו.

    • סדר קדימה בברכות הוא לכתחילה ולמצוה מן המובחר, אמנם אם שינה הסדר יצא ידי חובתו, ואינו צריך לחזור ולברך[1].

    • הובא לפניו מאכל או משקה ובירך עליו, ולאחר מכן רוצה לאכול או לשתות דבר חשוב ממין שבעה, או שהוא חביב עליו יותר, שברכתו שווה למה שאכל או שתה, אזי אם לא כיון בברכתו לפטור את כל מה שעתיד לאכול או לשתות, אזי צריך לחזור ולברך על המאכל או המשקה החשוב או החביב.

    דוגמאות למעשה: 1. בירך על התפוח ולאחר מכן רוצה לאכול תמר או זית או פרי החביב עליו יותר, אזי צריך לברך שוב ברכת העץ על התמר או הזית, אלא אם כן כיון בברכתו על התפוח לפטור כל מין העץ שיובא לפניו.

    1. בירך על כוס מים, ואחר כך רוצה לשתות כוס קפה היותר חביב עליו ממים, צריך לחזור ולברך שהכל על הכוס קפה. אלא אם כן כיון בברכתו על המים לפטור כל מין שברכתו שהכל שיובא לפניו.

    אמנם אורח אצל בעל הבית, אינו צריך לחוש לכל זה משום שמכוון דעתו ממילא לכל מה שיביא בעל הבית לפניו[2].

    [1] שולחן ערוך (סימן רי"א סעיף ה').

    [2] מרן הב"י בשם הרשב"א (ס"ס רי"א), משנה ברורה (סימן רי"א סקל"ג). חזו"ע (עמ' ק"פ). מיהו כתב במ"ב (שם) שאם בירך על החביב, ורוצה לאכול ממין שבעה, לא יחזור לברך, כיון שלדעת הרמב"ם חביב עדיף ממין שבעה וסב"ל.

פרק ח – סֵדֶר הַקְדִימָה בִּקְצָרָה, וְסִימָן לַדָּבָר הַמַּגָּ"ע אֹשֶׁ"ר

המוציא. מזונות. גפן. עץ. אדמה. שהכל. ריח.

א. ברכת המוציא קודמת לברכת מזונות. ב. ברכת מזונות קודמת לברכת הגפן[1]. ג. ברכת הגפן קודמת לברכת העץ[2]. ד. ברכת העץ קודמת לברכת אדמה[3]. ה. ברכת אדמה קודמת לברכת שהכל. ו. ברכת שהכל קודמת לברכת הריח.

ברכת המוציא נחלקת לארבע דרגות:

 א. כשמונחים לפניו כמה מיני לחם מחמשת מיני דגן עליו להקדים כסדר הזה: 1. חטה. (לחם מחטה אפילו פרוס, קודם ללחם משעורה שלם). 2. שעורה. 3. כוסמין. (לא כוסמת). 4. שיפון. 5. שיבולת שועל.

ב. שלם קודם לפרוס.

ג. לחם נקי ולבן קודם ללחם מלא (אא"כ הלחם המלא חביב עליו יותר).

ד. לחם גדול קודם ללחם קטן.

ברכת מזונות: נחלקת לחמש דרגות:

א. עוגה מחטה קודמת לעוגה מכוסמין, מחמשת מיני דגן (כנ"ל).

ב. שלם.

ג. נקי ולבן קודם מקמח מלא.

ד. גדול.

ה. עוגה קודמת לאטריות. (אורז, אף שברכתו מזונות אינו קודם לפירות העץ שהוא ממין שבעה, אבל קודם לפירות העץ שאינם ממין שבעה, אא"כ פרי העץ חביב יותר[4]).

ברכת הגפן נחלקת לשלש דרגות:

א. יין מארץ ישראל.

 ב. יין אדום.

 ג. מיץ ענבים.

ברכת העץ נחלקת לארבע דרגות:

 א. שבעת המינים קודמים לשאר מיני העץ אף שהם שלמים וחביבים עליו[5]. סדר שבעת המינים: – זית (כשאוכל זית בסעודה, לא יברך עליו מפני שנחשב לדברים הבאים מחמת הסעודה), תמר, ענבים, תאנה, ורימון[6].  וסימנך: זית – גרעין אחד. תמר – נחלק לשנים.  ענב – שלשה גרעינים. תאנה – הרבה גרעינים. רימון – יותר גרעינים.

ב. בשאר מינים שלם עדיף.

ג. כששניהם שלמים, יקדים ברכת הפרי החביב עליו בדרך כלל, אף שהפרי השני חביב עליו עתה.

 ד. פרי גדול קודם לקטן.

ברכת אדמה נחלקת לשלש דרגות:

א. חמשת מיני דגן (חטה מבושלת קודמת לתפו"א).

ב. שלם.

 ג. חביב.

ברכת שהכל נחלקת לשלש דרגות:

א. משקה ממין שבעה (בירה, מיץ רימונים, קודמים למיץ תפוזים).

ב. חביב.

ג. נקי. (ובירה אף שהיא מחמשת המינים וחביבה, אינה קודמת לברכת העץ ואדמה, והטעם מפני שברכת שהכל היא ברכה כוללת ולא מבוררת, וברכה מבוררת עדיף יותר).

ברכת הריח נחלקת לארבע דרגות:

  • בורא עצי בשמים.

  • הנותן ריח טוב בפירות.

  • בורא עשבי בשמים.

  • בורא מיני בשמים, ובשני מינים שברכתם מיני בשמים, החביב קודם.

[1] ולכן בסעודת ליל שבת, כשמקדימים ברכת היין להמוציא, מכסים הפת כדי שלא יראה הפת בושתו.

[2] כן הוא דעת הרמ"א, שיין קודם לפרי משבעת המינים, משום שנשתנה למעליותא וברכתו הגפן, אמנם לדעת מרן השו"ע אין בהכרח שיין קודם לתמר, אלא איזה מהם שירצה יקדים, וכ"פ בחזו"ע (עמ' רע"ו), אמנם האחרונים העלו שראוי ונכון לנהוג ולהקדים גפן קודם העץ, כדי לצאת גם דעת הרמ"א, הבא"ח, והכה"ח, וכ"פ בהלכה ברורה (ח"י עמ' תקל"ז), שראוי לעשות כן.

[3] לפי דעת מרן השו"ע בפירות העץ ואדמה אפילו ממין שבעה, יכול לברך על איזה מהם שירצה, אמנם המנהג המקובל אצל בני ספרד להקדים עץ לאדמה, אם העץ חביב יותר, ואף אם שוים בחביבותם, ואפילו אם האדמה ממין שבעה וברכותיהם אינם שוות, משום שכיון שלדעת מרן אין קפידא בדבר, נכון שיעשה כהרמ"א, וכן הוא ע"פ הקבלה, וכ"פ בהלכה ברורה (ח"י עמ' תקכ"ז), אמנם אם פרי האדמה חביב עליו יותר יברך על איזה מהם שירצה, ואין כאן עדיפות לאחד על פני השני.

[4] ולבני אשכנז, כיון שאין ברכותיהם שוות צריך להקדים את החביב, ולכן אם האורז חביב עליו יקדימנו לברכת העץ של שבעת המינים.

[5] בחזון עובדיה (ברכות עמ' ער"ה, בהערה), הביא מש"כ בשו"ת לב אברהם (ויינפלד, ח"א סימן ל', יומא דהילולא דיליה בט"ו בשבט), שפרי חדש שמברך עליו שהחיינו קודם לפירות משבעת המינים, אולם בשו"ת שרגא המאיר (ח"ו סימן ד' אות ב'), כתב בפשיטות, שיש להקדים מין שבעה ושלא מצינו בפוסקים שיש דין קדימה לפרי חדש על פרי שהוא משבעת המינים, ואפילו את"ל שנחשב לחביב הרי לדעת השו"ע מין שבעה קודם לחביב, וכ"כ בספר לבושי מרדכי (ה' סק"כ), בשם הגר"ש ואזנר זצוק"ל, הובא בספר שערי הברכה (מהדורה תשע"ד עמ' רנ"ז בהערה), וכן העלה בספר הלכה ברורה (ח"י סימן רי"א סעיף ג', ע"ש).

[6] בשבעת המינים סדר הקדימה הוא בדוקא, דהיינו שיש להקדים הפרי הקודם אע"פ שאינו שלם והמאוחר שלם.

כתבי יד קודש מאת כ"ק מוהרא"ש זי"ע לרבני בית ההוראה, בעניני ברכות הנהנין  ומנהגי ט"ו בשבט:

  • "אם ט"ו בשבט יוצא בשבת, אז אוכלים את הפירות בליל שבת ובשבת בצהרים, ואחר כך בקימה, ואין מה להקפיד, אדרבה כל מה שמרבים בברכות עדיף".

"בענין אתרוג, עושים שהחיינו, וזה לא שייך שכבר יצאו ידי חובה בעת שקיימו מצות אתרוג, כי אז קיימו את המצוה, אבל עכשיו אוכלים את זה, יעזור הקב"ה שתמיד תבשר לי בשורות משמחות" (י"ד שבט התש"ע).

  • "אודות ט"ו בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות וכו', זה אמרת צדיקים שאמרו שזה טוב לבקש על אתרוג כשר לחג הסוכות, ועל חטים מוצלחים למצות על פסח, כי זה מאד מסוגל להתפלל על זה" (ה' שבט התשע"ד).

  • "בענין לומר שהחיינו על אתרוג וכו', כן צריכים להגיד את ברכת שהחיינו כי עכשיו אוכלים את הפרי, וזה פרי שלא אכלו משנה לשנה, ומה שאמרו על זה שהחיינו בעת קיום המצווה, הברכה הייתה דייקא על קיום המצוה שאנחנו זוכים לקיים את רצונו יתברך, אבל זה לא שייך לאכילה, ועכשיו כשאוכלים את זה, ויען שלא אוכלים את זה רק פעם בשנה, אזי צריכים לברך ברכת שהחיינו, וכך נוהגים" (י"א שבט התשע"ד).

  • "אין אתה יכול לתאר ולשער על גודל השמחה שיש לי שהתחלתם ללמוד הלכות ברכות, ומי יתן שיתרבה התלמידים".

"בענין ברכת "שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ" – צריך להיות עם סֶגּוֹל[1]".

"בענין מה שנדפס בסידור (עת רצון), וחסרונן על כל מה שברא זה טעות, כי צריך להיות כתוב שמה "על כל מה שבראת", ולסיים חי העולמים עם פתח ולא עם צירי, וטוב מאד שעוררת" (כ"ה חשון התשס"ח).

  • "בענין רסק פירות, אם יודעים שזה תפוחים, או שאר מיני פירות של עץ, יכולים להגיד ברכה בורא פרי העץ, כי הרי אף שזה מרוסק, אבל יודעים שזה של תפוחים, אותו דבר בענין ירקות אם יודעים שזה רק ירקות שצריכים לברך בורא פרי האדמה אפילו שזה רסק, מברכים על זה בורא פרי האדמה, וזה ברור" (כ"ה טבת התשס"ח).

  • "המנהג אצל האשכנזים, שלכבוד שבת בשלח, הילדים שמים פירורי לחם או חיטים על המרפסת, או על הגג בשביל הציפורים, והוא שכר שאכלו את כל מה שהשאירו דתן ואבירם, ורצו על ידי זה לפגוע בסמכות של משה רבינו, וזה מנהג ישראל ואין לבטלו". (י"ד שבט התשס"ח).

פסק הלכה ממוהרא"ש זי"ע בענין ברכת כהנים

  • בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יוֹם שְׁלִישִׁי לְסֵדֶר מִשְׁפָּטִים כ"ה שְׁבָט ה'תשס"ז.

   שָׁלוֹם וּבְרָכָה וְכָל טוּב סֶלָה יַגִּיעוּ וְיִרְדְּפוּ אֶל כְּלָלִיּוּת אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ הַיְקָרִים חֲסִידֵי בְּרֶסְלֶב הֲוָיָ"ה עֲלֵיהֶם יַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ תָּמִיד.

פְּסַק הֲלָכָה

  בָּאתִי לְהַגִּיד לְאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ דְּעוּ לָכֶם, כִּי כָּל כֹּהֵן שֶׁיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת בְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה שֶׁבּוֹ הוּא מִתְפַּלֵּל, וְלֹא מְבָרֵךְ אֶת הַצִּבּוּר, עוֹבֵר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָנְשׁוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, כִּי הוּא מֵפֵר אֶת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, וְכֹהֵן כָּזֶה אָסוּר לָתֵת לוֹ עֲלִיָּה בְּמִנְיָן שֶׁהִתְפַּלֵּל וְלֹא הָלַךְ לַדּוּכָן, וַאֲפִלּוּ שֶׁנִּמְצָא עַכְשָׁו בְּעֵת קְרִיאַת הַתּוֹרָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מֻתָּר לִקְרֹא יִשְׂרָאֵל בִּמְקוֹמוֹ.

    הַמְאַחֵל לָכֶם בְּרָכָה וְהַצְלָחָה מִן הַשָּׁמַיִם.

       תְּעַיְּנוּ בַּשּׁוּתִי"ם וְתִמְצְאוּ אֶת הַהֲלָכָה הַזּוֹ[2].

  • "לגבי ברכת הגומל, לא צריכים לעשות רק אם נוסעים בים או באויר או במדבר, זה שנוסעים יותר משבעים ושתים קילומטר בכל יום, זה לא מצריך לברך ברכת הגומל, כי סוף כל סוף נוסעים בין עיירות ובין כפרים ומושבים וכו' וכו' שזה לא מדבר, ולכן הלכה להקל, ובשביל זה ספק ברכות להקל, לא להיכנס בברכה לבטלה, וזה ברור ועל זה סומכים, ואף אלו שמתעקשים לברך, יש בזה מאד מאד ספק אם זה לא ברכה לבטלה, לדעתי לא צריכים לעשות ברכת הגומל, רק כפי מה שכתוב בשו"ע על ד' צריכים להודות". (כ"ז תמוז התשס"ט).

[1] כ"כ המ"א (סימן ר"ד סקי"ד), בשם חכמת מנוח שהוא לשון בינוני, וכ"כ בספר מעשה רב להגר"א (הלכות ברכות אות ע"ו), וכ"פ הח"א, שו"ת מעיל צדקה (סימן מ"ב), מחצית השקל, ערוה"ש, וכך נהג הסטפיילר זצוק"ל, והגרי"ש אלישיב זצוק"ל (הובא בספר הליכות האיש עמ' עא), ואף שמנהג העולם לברך שהכל נהיה בקמץ, כמש"כ האחרונים, מ"מ שאלנו לכ"ק מוהרא"ש זי"ע, וזה מה שהשיב לנו, ואפשר שטעמו משום שהוא לשון הווה, שהקב"ה היה הווה ויהיה, ומחיה את כל הבריאה בכל רגע ורגע.

[2] עיין בשו"ת חתן סופר (או"ח סימן נ"ג), ובשו"ת שבט הלוי (ח"ט סימן כ"ז), ובפסקי תשובות (ח"ב עמ' ז').

ומשמע מדברי מוהרא"ש אלו, שאין לקנוס, אא"כ הכהן יוצא מבית הכנסת במזיד בשאט נפש ואינו רוצה לברך, אזי ראוי לקונסו, אבל אם הוא נמצא בבית הכנסת, והוא אנוס עקב שהיה באמצע תפילת שמו"ע וכיו"ב, יש להעלותו לספר תורה.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

עוד בנושא:

"אִישׁ פֶּלֶא וּבַעַל מוֹפֵת גָּדוֹל" – הילולת הרה"ק ר' ישעיה מקרעסטיר זי"ע • שיחות מוהרא"ש

רַבִּי יְשַׁעְיָה מִקֶּערֶעסְטִיר זי"ע אֶפְשָׁר לִלְמֹד הֲמוֹן הֲלִיכוֹת וְהַנְהָגוֹת מִדְּמוּתוֹ הַמֻּשְׁלֶמֶת מוֹהֲרָא"שׁ ז"ל  רָגִיל לְסַפֵּר מִגֹּדֶל קְדֻשַּׁת הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי יְשַׁעְיָה מִקֶּערֶעסְטִיר זי"ע וּמֵעֲבוֹדַת הַצְּדָקָה וְהַחֶסֶד

דילוג לתוכן