blur-bokeh-close-up-1808331

תוך הנחל ליל שבת קודש פרשת כי תשא שבת פרה ה׳תשנ״ט

בליל שבת קודש בסעודה ראשונה דיבר מוהרא״ש נ״י (ז"ל) דיבורים נוראים ונפלאים מאד על פי דברי רביז״ל בליקוטי מוהר״ן חלק א׳ סי' ע״ד, המדבר מהמתקת הדינים ומלימוד התורה, עיין שם.

פתח ואמר מוהרא״ש נ״י (ז"ל), רביז״ל אומר, כי צריך כל אדם לרפאות נפשו, דהיינו להעלותה למקום שרשה, וזה על-ידי שמתייגע בתורה, עד שזוכה לידע אותה ולהבינה, כי יש שני מיני דינים, כי יש דינא דמסאכא, בחינת נחש הטיל זהמא בחוה, ויש דינא קדישא, בחינת: "את אשר יאהב ה׳ יוכיח", וזהו בחינת התרחקות שהוא התחלת ההתקרבות, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה, ׳כל המצדיק את עצמו מלמטה, מצדיקים עליו את הדין מלמעלה׳, דהיינו, כשאדם רוצה להצדיק את עצמו ולהתקרב להשם יתברך, אזי מצדיקים עליו את הדין, דהיינו שנמשכים עליו דינים ויסורים, ואלו הדינים והייסורים הם נראין בהתרחקות, כאלו רוצים להרחיקו מעבודתו, חס ושלום, ובאמת זה ההתרחקות הוא עיקר ההתקרבות, כי אלו הדינים וההתרחקות הם לטובתו, בחינת "את אשר יאהב ה׳ יוכיח", כדי שיעמוד בנסיון הזה, ויתגבר ויתאמץ להתקרב יותר וכו׳ עיין שם כל זה בדברי רביז״ל.

והסביר מוהרא״ש נ״י (ז"ל), כי הנה כל אדם צריך לרפאות את נפשו מחולייתה שנחלה על ידי עוונתיו, ולחזור לדבקה בשרשה העליון, היינו באורו יתברך האין סוף, כי כל נשמה מישראל, נחצבה מרום גבהי מרומים, מתחת כסא כבודו יתברך, ושם מקומה, אבל האדם על ידי עוונותיו, מורידה משם, וגורם לה תחלואות ומכאובות ממחלות שונות, כל אחד ואחד כפי עוונותיו, וכשאדם משים אל לבו לחזור בתשובה שלימה, ולרפאות את נפשו, עיקר רפואתו על ידי יגיעה בתורה הקדושה, כי התורה היא עיקר הרפואה לכל המחלות, וכמו שכתוב (משלי ל) רפאות תהי לשריך, ועל ידי התורה הקדושה נכנס בו דעת אמיתי, לדעת ולהבין שאפילו כל הצרות והיסורין שעוברין עליו, הכל לטובתו, כדי להזכיר אותו לעשות תשובה ולחזור אליו יתברך, ואז נקראים יסורין אלו, "דינא קדישא", היינו דינים קדושים, כי התכלית שלהם להזכיר האדם לעשות תשובה לפניו יתברך, וכשאדם זוכה באמת לעשות תשובה, אזי נמתקים מעליו כל הדינים, ונתהפכים לרחמים גמורים, אבל כשאדם נתרחק יותר מן הקדוש ברוך הוא חס ושלום על ידי הימורים שעוברים עליו, אזי הדינים נקראים "דינא דמסאבא", היינו דינים מצד הטומאה, כי הם מרחיקין את האדם ממנו יתברך, והם נמשכים מהזוהמא שהטיל הנחש בחוה בשעת חטא אכילת עץ הדעת טוב ורע, כי אדם וחוה היו צריכין להגיע אל הדעת האמיתי, לדעת את ה׳, אבל על ידי שעברו על ציווי ה׳ ואכלו מעץ הדעת טוב ורע, על ידי זה נכנס בהם זוהמת הנחש, וזה מה שגורם לבני אדם להתרחק ממנו יתברך על ידי צרותיהם ויסוריהם חס ושלום, ולכן עיקר התקנה הוא רק על ידי יגיעה בתורה הקדושה, כי כל מה שאדם מתייגע בתורה, והוא מוכן להמית את עצמו עליה, בבחינת (במדבר י״ט) זאת התורה אדם כי ימות באהל, ואמרו חכמינו הקדושים (שבת פ״ג) אין אדם זוכה לדברי תורה אלא אם כן ממית עצמו עליה, וכן אמרו (שם) אפילו בשעת מיתה תהא עסוק בתורה, על ידי זה דוחה מעל עצמו כל מיני צער ויסורים שהיו ראויין לבא עליו מצד עוונתיו, וזוכה לרפאות נפשו ולהחזירה אל שורשה.

והנה רביז״ל מגלה לנו בהמשך דברי תורה זו, שביגיעת התורה יש שני בחינות, דיבור בדיעה, ודיבור בלא דיעה, היינו שבתחילה צריך אדם לעסוק בתורה ביגיעה עצומה אפילו בבחינת דיבור בלא דיעה, כי כך הוא תמיד שבתחילה אין האדם מבין כל מה שלומד, ויש לו הרבה שאלות וקושיות בלימודו, אבל אין לו להסתכל על זה כלל, רק להמשיך ללמוד כסדרן אפילו בלי הבנה ודיעה, כי אין צריכין בלימוד רק את האמירה בעלמא, ולבסוף ממילא יבין (שיחות הר״ן סי׳ ע״ו), ולכן אחר שיהגה הרבה בתורה אפילו בלא דיעה, יזכה לבסוף להגיע אל דיבור בדיעה, ולהבין את כל מה שלומד, וזה בחינת הושענא רבה, ושמחת תורה, בהושענא רבה כולם צועקים להקדוש ברוך הוא הושענא הושענא, פעם אחר פעם, בצעקה לבד בלי הבנה, אבל אחר כך זוכים לשמחת תורה שהיא הבנת התורה לעומקה, כי בוודאי עיקר שמחת התורה מרגישים כשזוכים להבין את התורה על בוריה, אבל מוכרחים להקדים בתחילה דיבור בלא דיעה, כי דייקא על ידי הרגל הלימוד, להרגיל את עצמו ליגרוס דף אחר דף, בכל לימודי התורה הקדושה, אפילו בלא דיעה, על ידי זה זוכים להגיע את שמחת התורה ולהבין אותה על בוריה, כי הרגל הלימוד עולה על הכל, ופותח את מוח האדם להבין בכל מקומות התורה.

והנה על ידי שאדם זוכה להגיע אל אור תורה הקדושה, נפתח דעתו ושכלו להבין השגחת הקדוש ברוך הוא בעולם, ואיך הצרות והיסורין שעוברים עליו הם "דינא קדישא", היינו דינים קדושים לקרב אתו אל הקדוש ברוך הוא, כי זה כלל גדול בעבודת השם יתברך, שהתרחקות הוא תחילת התקרבות, כי דייקא על ידי שמרחיקים את האדם מלמעלה, ואף על פי כן הוא מתגבר לקרב עצמו יותר ויותר, על ידי זה זוכה להתקרבות אמיתי אליו יתברך, ולכן כל אלו הצרות והיסורין שעוברים עליו הם רק לטובתו, לשבר את לבו ולעורר אותו לברוח אל הקדוש ברוך הוא, שיבקש ממנו יתברך שימתיק מעליו כל הדינים, ועל ידי זה נתהפכין כל הדינים ל״דינא קדישא", והדינים בעצמם עוזרים לו להתקרב אליו יתברך בהתקרבות אמיתי, ודייקא אלו הצדיקים שהקדוש ברוך הוא יודע שיש להם הכח לקבל יסורין באהבה, ולהתקרב אליו יתברך על ידי הייסורין, אותם הקדוש ברוך הוא מכה ומוכיח בייסורין של אהבה, וכדברי המדרש (בראשית רבה פרשה ל״ב סי׳ ג') היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים, שאינו מספיק לקוש עליהם אחת עד שהוא שוברם, ומי הוא בודק? בקנקנים יפים, אפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינם נשברים, כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים וכו', כי דייקא אלו הצדיקים שהקדוש ברוך הוא יודע שהם יכולים לקבל הבא עליהם באהבה, הקדוש ברוך הוא מוכיח אותם באהבה, כדי להראות לכל הבריות, ראו איזה בנים חביבים יש לי בעולמי, שמוכנים לקבל עליהם את הכל בעבור אהבתי, ועל ידי זה מתקדש שמו יתברך בעולם, כי כל הבריות למידים מהם איך להגיע לאהבת השם יתברך, נמצא שאלו היסורין נקראים בשם "דינא קדישא", כי הם מקדשים ומטהרים את האדם מכל טומאותיו, ומרפאים אותו מכל תחלואותיו, מה שאין כן "דינא דמסאבא" הם דינים שמטמאים את האדם, ומרחיקים אותו ממנו יתברך רחמנא ליצלן, בבחינת נחש הטיל זוהמא בחוה, שנשיכת הנחש שהוא בחינת דינים ויסורין, מכניס באדם טומאה וזוהמא רחמנא ליצלן, ומתרחק ממנו יתברך, כי אם אין בורחין אל הקדוש ברוך הוא מתוך הצרות והיסורין, ואין מוסיפין בתורה ובתפילה מתוך כל בלבוליו, אזי נשארים הדינים בבחינת "דינא דמסאבא", והם מרחיקים את האדם ממנו יתברך יותר ויותר, ולכן צריכין להתגבר מאד עם כל הכוחות לברוח תמיד אל התורה הקדושה מתוך כל הייסורים, ואפילו בשעה שעוברים דינים ובלבולים רחמנא ליצלן, ואין לו יישוב הדעת ללמוד בעומק ובהבנה, ירגיל את עצמו ללמוד באמירה בעלמא, אפילו בלי הבנה, וכן לצעוק הרבה אל הקדוש ברוך הוא בבחינת דיבור בלא דיעה, כי אז יתהפכו כל הדינים לרחמים ולרצון, ויזכה להתקרב אליו יתברך בהתקרבות אמיתי, ולהיות דבוק בו יתברך בקביעות עצום, אשרי לו ואשרי חלקו.

וקישר מוהרא״ש נ״י (ז"ל) את ענין הנ״ל לפרשת השבוע בקשר נורא ונפלא מאד, כי הנה מצינו בפרשת השבוע את מצות עשיית שמן משחת קודש, למשוח בו את כלי המשכן ואהרן ובניו, וכמו שכתוב (שמות ל׳) ועשית אתו שמן משחת קדש, רקח מרקחת מעשה רקח, שמן משחת קדש יהיה, ומשחת בו את אהל מועד ואת ארוץ העדות וגו׳ ואת אהרן ואת בניו תמשח וקדשת אתם לכהן לי וגו׳, אבל לזר אסורה, וכמו שכתוב (שם) על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמהו, קדש הוא קדש יהיה לכם, איש אשר ירקח כמהו ואשר ירק ממנו על זר ונכרת מעמיו, ויש להבין מהו הרמז בזה שהקפידה התורה כל כך שלא ישתמשו בשמן משחת קודש לאיש זר? ועל פי דברי רביז״ל הנ״ל יוצא רמז נפלא מאד, כי הנה שמן משחת קודש מרמז על שמן החכמה והשכל, שהיא חכמת התורה הקדושה, ומי שסך את עצמו בשמן זאת לקרב עצמו אל עבודת הקודש, כמו הכהנים וכלי המשכן, בוודאי יגן עליהם שמן זאת להנצל מכל רע ומכל "דינא דמסאבא", ויזכה להיות דבוק בו יתברך בדביקות אמיתי, וכעין שמצינו בדברי חכמינו הקדושים, (חגיגה כ״ז.) תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא; ומה סלמנדרא שתולדת אש היא – הסך מדמה אין אור שולטת בו, תלמידי חכמים, שכל גופן אש, דכתיב (ירמיהו כ״ג) הלוא כה דברי כאש נאם ה׳ – על אחת כמה וכמה, כי מי שסך עצמו בשמן משחת התורה הקדושה, והוגה בה לשמה, למען הכר את השם יתברך, בוודאי יגן עליו השמן הזאת לינצל מכל מיני דינים קשים ורעים, ויזכה לבא לתבונת התורה לעומקה, אבל מי שמשתמש בשמן זאת להנאתו ולצרכו, ועושה את התורה קרדום לחפור בה חס ושלום, אזי התורה בעצמו נוקמת בו, ושולטין בו כל מיני דינים קשים ורעים, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (יומא ע"ב:) זכה, נעשה לו סם חיים, לא זכה, נעשה לו סם המוות, ולכן אשרי המוסר נפשו להגות בתורה הקדושה יומם ולילה, לשמה, לשם אל עולם, ועוסק בה תמיד, הן דיבור בדיעה הן דיבור בלא דיעה, כי על ידי זה יזכה להכיר את השם יתברך באמת, ולהיות דבוק בו יתברך בדביקות אמיתי ונצחי, והשם יתברך יזכינו להגיע את התמדת התורה באמת ולהמשיך על עצמינו חיים טובים ונצחיים מעתה ועד עולם אמן ואמן.

שלום לכם!
איך אפשר לעזור?
Powered by
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן