moss-983908_960_720

תוך הנחל ליל שבת קודש פרשת ויקהל ה׳תש"ס

בליל שבת קודש בסעודה ראשונה דיבר מוהרא״ש נ״י (ז"ל) דיבורים נוראים ונפלאים מאד על פי דברי רביז״ל בליקוטי מוהר״ן חלק ב׳ סי׳ י״ז, המדבר מעניין קדושת שבת, עיין שם.

פתח ואמר מוהרא״ש נ״י (ז"ל), רביז״ל אומר, צריך לזהר מאד להיות שמח וטוב לב בשבת, כי מעלות וקידושות שבת גדולה ויקרה מאד, כמובא, ובפרט ב"ראשית-חכמה" בשער הקדשה בתחלתו, עיין שם וראוי ונכון ללמד ב"ראשית-חכמה" בשער הנ״ל, ולשום לבו היטב על כל הדברים הנאמרים שם בעניין קדושת ומעלות שבת-קדש, כי יש שם כמה דברים פרטיים יקרים מקדושת ומעלות שבת, כי כל עיין ומעלה הנאמר שם על שבת הוא דבר בפני עצמו, והבן שם היטב, כדי שיתלהב לבו לקבל שבת בשמחה גדולה ועצומה כראוי, ועל-ידי-זה היראה בשלמות, דהינו עם דעת, כי בחל אפשר שיהיה היראה עם כסילות, בבחינת (איוב ד'): "הלא יראתך כסלתך" ועיקר הכסילות הוא מחמת השעבוד שיש בחל, כי על-ידי השעבוד אין הדעת שלם, וכמו שכתוב (ירמיה מ״ח): "שאנן מואב מנעוריו וכו' ובגולה לא הלך, על-כך עמד טעמו בו" וכו' וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מגלה י״ב:), כי על-ידי שעבוד וגלות הדעת מבלבל אבל בשבת הוא חרות, וכשלש חרות ואין שעבוד וגלות, אזי הדעת שלם כנ״ל, ועיקר החרות על-ידי התענוג והשמחה של שבת, בחינת (ישעיה נ״ח): "אז תתענג על ה'", הנאמר בשבת (שם נ״ה): "כי בשמחה תצאו", שעל-ידי שמחה יוצאין לחרות וכשיש חרות, הדעת בשלמות כנ״ל, ואזי היראה כראוי, בבחינת ירא שבת (תקוני-זהר תקוו ט'), כי אז היראה בלי כסילות שיש בימי החל, כי עיקר הכסילות-מחמת השעבוד כנ״ל ובזה מעליו היראות הנפולות, דהינו מה שיראים לפעמים משר וכדומה, כי על-ידי הדעת מרימין אותן ועיקר הדעת הוא בשבת על-ידי השמחה, שעל-ידי-זה יש חרות ואזי הדעת בשלמות כנ״ל:

והסביר מוהרא״ש נ״י (ז"ל), כי הנה עיקר שלימות מדת היראה, שאדם יתיירא אך ורק מלפניו יתברך, ולא יתיירא מפני שום בריה שבעולם, כי (תהלים קי״ח) הוי״ה לי לא אירא מה יעשה לי אדם, ששום בריה שבעולם לא יכול להרע לאדם בלתי רשותו יתברך, כי דבר קטן דבר גדול לא נעשה מאליו אלא מהמאציל העליון ברוך הוא, ואין רשות לשום בריה לשלוט באדם בלתי רצונו יתברך ולכן כשאדם מתיירא מאיזה בריה שפילה שבזה העולם, כגון מאיזה שר או מחיה זהו רק מחמת כסילות דעתו, שנפל בקטנות המוחין, ויש לו יראה עם כסילות, דהיינו שמצד אחד יש לו יראת שמים, כי מפחד ממנו יתברך, אבל מצד שני עדיין נאחז בו איזה בחינה של כסילות, שנותן מקום במוחו לפחד ולירא מאיזה דבר חוץ ממנו יתברך, ועל זה נאמר (איוב ד׳) הלא יראתך כסלתך, כי היראה שלו עדיין מעורבבת עם כסילות, אבל כשאדם בא לשלימות הדעת, שמלא כל הארץ כבודו, ואין שום מציאות בלעדו יתברך כלל, אזי אינו מפחד ומתיירא משום בריה שבעולם, כי שום דבר שבעולם לא יכול לעשות לו רע בלתי רצונו יתברך, והכל שלוחים ממנו יתברך לעשות רצונו בזה העולם, ולכן למה לו לפחד או לירא מאיזה בריה, הלא היראה צריך להיות רק מלפניו יתברך, ועל ידי שמתקן את יראתו, לפחד וליראה ממנו יתברך לבד, על ידי זה ממתיק מעל עצמו כל הדינים ואינם יכולים להרע לו כלל (עי׳ ליקוטי מוהר״ן חלק א׳ סי׳ ט״ו), כי זהו עיקר רצונו יתברך שהאדם יכיר איך שהכל תלוי רק בידו יתברך, ומיד שאדם מתעורר מעצמו לחזור אליו יתברך, ולבקש ממנו יתברך שיציל אותו מכל רע, אזי הוא ממתיק מעל עצמו כל הדינים, וזוכה לראות בישועת השם בכל פרט ופרט.

והנה זהו עוצם מעלת קדושת שבת קודש, שאז האדם זוכה ליראה שלימה, היינו ליראה עם דעת, כי על ידי שמחת השבת, הוא בא לגדלות וחירות המוחין, ומתחיל להבין איך שבאמת אין לו לירא ולפחד משום בריה שבעולם, כי בששת ימי המעשה שהוא טרוד על המחיה ועל הכלכלה, קשה לו ליישב את דעתו ולהתבונן איך שאין לו ממה לפחד בזה העולם, כי הוא מסובב עם חובות וטרדות ובלבולים, ורץ אחר פרנסתו ביגיעה רבה, ונדמה לו שאיזה בריה יכול להרע לו ולגרום לו איזה היזק או מכשול בפרנסתו ובעבודתו וכו', אבל כשבא לשבת קודש, שאז הכל שביתה ונייחא, ומתחיל לשמוח בשמחת השבת, אזי מכיר איך שכל הפחדים והיראות שלו הם להבל ולריק, ואף אחד לא יכול לנגוע במה שמוכן לו, כי הכל בהשגחתו יתברך הפרטי פרטית, ועל ידי יישוב הדעת הזה, נכנם בו גדלות וחירות המוחין, והיראה שלו היא יראה עם דעת, לירא ולפחד אך ורק ממנו יתברך לבד, וזה נקרא יראה בשלימות, אשרי מי שזוכה אל יראה כזו.

ואומר רביז״ל, והכלל, שצריך לנהג שמחה גדולה בשבת-קדש, ולבלי להראות שום עצבות ודאגה כלל רק להתענג על ה' ולהרבות בתענוגי שבת בכל מיני תענוג, הן אכילה ושתיה, הן מלבושים כפי מה שיכול כי אכילת שבת היא כולה רוחניות, כולו קדש, ועולה למקום אחר לגמרי מן אכילת חל, כמבאר במקום אחר (לעיל בסימן נו, ובסימן רע"ז, ועין זהר ויקהל דף ריח ובמק״מ שם): עד כאן לשון רביז״ל.

והסביר מוהרא״ש נ״י (ז"ל), כי הנה זהו כלל ועיקר גדול בחיי אדם, שיזהר מאד בשמחת השבת, וידקדק מאד לאכול השלש סעודות של שבת קודש, בתמימת ובפשיטות גמור, ובשמחה רבה, כי בזוהר הקדוש (פרשת יתרו פ״ח.) מאד מקפיד ליזהר לאכול כל השלש סעודות של שבת קודש ולא לחסר אחת מהם, כי הם עיקרי ויסודי האמונה, ומי שמחסר אחת מהם נפגם אצלו האמונה חס ושלום עיין שם, ולכן אסור לעשות שום חכמות והשכלות לפטור את עצמו מאיזה סעודה של שבת קודש, אפילו מסעודה שלישית, כי היא הלכה פסוקה בשולחן ערוך (אורח חיים סי׳ רצ״א) שמחויבים לאכול סעודה שלישית, וגם הזוהר מאד מקפיד על זה, ואסור להתחכם ולומר שהוא כבר שבע מסעודת הבוקר, או שיצא חובת סעודה שלישית עם דברי תורה וכו', כי זה כבר חכמות והשכלות, ורביז״ל אמר (ליקוטי מוהר״ן חלק ב׳ סי׳ י״ב) שעל ידי חכמות יכולין לצאת מן הדת לגמרי רחמנא ליצלן, אנחנו צריכין לקיים את דברי חכמינו הקדושים בתמימות ובפשיטות גמור, ולשמח ולענג את השבת בכל השלש סעודות, ולאכול לכל הפחות כזית אם אנחנו שביעים יותר מדאי, וכבר גילה אותנו רביז״ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א׳ סי׳ נ״ז) שאכילת שבת קודש, כולו קודש, כולו אלקות, ועולה למקום אחר לגמרי מאכילת ימי החול עיין שם, ודייקא על ידי שאדם משמח ומענג את עצמו בעונג שבת, על ידי זה היראה שלו עם דעת בלי כסילות, ואזי יודע שאין לו ממה לפחד ולהתיירא, כי אם ממנו יתברך לבד, מה שאין כן כשאדם מתחיל לעשות חכמות והשכלות, ומכניס בדעתו חשבונות של הבל, הרי הוא נותן מקום לכפילות הדעת גם בשבת, ואז נפגם היראה אצלו ואין לה שלימות, וכבר אמרו חכמינו הקדושים (תנחומא פרשת בראשית) שעונג שבת חשוב כמו אלף תעניות עיין שם, נמצא שמי שיודע בנפשו שחטא במה שחטא, וצריך לצום המון תעניות לתקן עוונותיו, ולזכות לשלימות הדעת והיראה, הרי יש לו עצה נפלאה ונעימה מאד, לענג את שבת, ולאכול כל הסעודות של שבת קודש בשמחה עצומה, וזה יעלה לו כמו אלף תעניות ממש בכל שבת ושבת, ולכן אשרי מי שאינו מסתכל על שום מונע כלל, ומענג את עצמו בתענוגי השבת כפי יכולתו, ואז יזכה לשלימות הדעת והיראה באמת.

ואמר מוהרא״ש נ״י (ז"ל), שאין לאדם לקמץ ולחסוך כלל על הוצאת שבת, כי כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה חוץ מהוצאת שבת וימים טובים (ביצה ט״ז.), ואדרבה כל מה שמוציאים על הוצאות שבת מקבלים חזרה בכפליים (מדרש אגדה בראשית), נמצא שעיקר כל הברכות וההשפעות תלויים בשבת, וכמו שמובא בזוהר (יתרו פ״ח.) כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין, וכן אמרו בירושלמי (ברכות פרק ב׳) ברכת ה׳ היא תעשיר, זה ברכת שבת עיין שם, הרי שכל השפע של אדם תלוי כפי שמענג את השבת, ולכן אשרי מי שמענג את השבת בכל מיני תענוג, לאכול ולשתות ולישון כראוי, כי גם שינה בשבת תענוג, וכמובא בספרים שב״ת ראשי תיבות ש׳ינה ב׳שבת ת׳ענוג, ויתר הזמן הוא מבלה בתורה ותפילה בשמחה רבה, כי בשבת קודש שאינו להוט אחר מלאכתו ופרנסתו, יש לו יותר זמן ללמוד ולהתפלל, וכמו שתיקנו לנו חכמינו הקדושים התפלות של שבת קודש עם קריאת התורה באמצע, כדי שכל יהודי יקשר עצמו אל התורה והעבודה בשבת קודש, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (בראשית רבה פרשה י״א סי׳ ח׳) אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא, לכל נתת בן זוג, ולי לא נתת בן זוג, ואמר לה הקדוש ברוך הוא, כנסת ישראל יהיה בן זוגך, שבך ישבו ישראל וילמדו תורה, כי על ידי שיתענג בעונג שבת כראוי, יהיה נשפע עליו שמחה אמיתית וחירות המוחין, עד שיזכה ליראה עלאה, יראה שלימה מלפניו יתברך, וגם יהיה נשפע עליו שפע רוחני ושפע גשמי, ולא יחסר לו שום דבר כלל, אשרי לו ואשרי חלקו.

וקישר מוהרא״ש נ״י (ז"ל) את ענין הנ״ל לפרשת השבוע בקשר נורא ונפלא מאד, כי הנה מצינו פרשת השבוע שפותח עם פרשת שבת, וכמו שכתוב (שמות ל״ה) ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה׳ לעשות אותם, ששת ימים תעשה מלאכה וכו', לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ואחר כך מצוה אותם על עבודת המשכן, ויש להבין מהו המשך וקשר כל הדברים האלו? למה יש הקדמה של "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'" ואחר כך מצוה אותם על השבת, ועל "לא תבערו אש" בפרט, ואחר כך מצוה אותם על מלאכת המשכן? אבל על פי דברי רביז״ל הנ״ל מובן הענין מאד, כי הנה משה רבינו שהוא הצדיק האמת מוסר נפשו כל ימיו להכניס בנשמות ישראל דעת האמת, ושיכירו כולם אמתת מציאותו יתברך, ולדעת שהוי״ה הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ומיד שיש להם דעת האמת הרי היראה שלהם בשלימות ואינם מתייראים ומתפחדים משום בריה רק ממנו יתברך לבד, וזהו ויקהל משה את עדת בני ישראל, ומובא בכתבי האריז״ל שעד״ת הם אותיות דע״ת, כי משה רבינו הוא הדעת של כלל ישראל, וכל חפצו ורצונו להכניס דעת הזאת בכולם, ולכן מיד ציוה אותם על השבת, שממנה נמשך הדעת כנ״ל, כי בשבת קודש זוכים לשמחה ולחירות המוחין, רעל ידי זה הדעת בשלימות בלי כסילות.

וזהו "לא תבערו אש בכל משובותיכם ביום השבת" ואיתא בזוהר הקדוש (תיקונים תיקון מ״ח) שזה סובב והולך על אש הכעס, שצריכין ליזהר מאד לא להדליק אש הכעס בביתו ביום השבת, כי בשבת צריכין ליזהר מאד בשלום ביתו, ולהיות באהבה ובשלום עם אשתו ועם כל בני ביתו, כי גם הכעס מפסיד ומאבד את הדעת, כמו שכתוב (קהלת ז׳) כי כעס בחיק כסלים ינוח, וכל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו (פסחים ס״ו:), שמיד שאדם בכעס כבר אי אפשר לו לזכות לדעת אמיתי, וגם ידי הכעס מפסיד ומאבד הכסף והעשירות (ליקוטי מוהר״ן חלק א׳ סי׳ ס״ח), מה שאין כן כשנזהר מכעס, וגם מכבד ומייקר את אשתו כראוי, אזי זוכה לעשירות גדול, וכמו שאמר רבא (ב״מ נ״ט.) אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו, נמצא שהכל מקושר לשבת קודש, כי דייקא על ידי שמחת השבת זוכין לדעת שלימה עם יראה, ואזי נזהר מאד לא להדליק אש הכעס בביתו חס ושלום, רק הוא בשלום ובאהבה עם אשתו ובני ביתו, ועל ידי זה נמשך עליו שפע גדול.

וכל זה הוא הקדמה למלאכת המשכן, כי עיקר המשכן הוא להמשיך שכינתו יתברך כאן למטה בזה העולם, בבחינת (שיר השירים א') משכני אחריך נרוצה, וכן אמרו חכמינו הקדושים (תנחומא תרומה) נתאוה הקדוש ברוך הוא שיהיה לו דירה בתחתונים, היינו שיכיר כל אחד ואחד איך שאין שום מציאות בלעדו יתברך כלל ואין להתיירא ולהתפחד כי אם ממנו יתברך לבד, שזהו בחינת הר המוריה, ששם מקום המקדש, ומשם יורד יראה לכל העולם כולו, ולכן לפני מלאכת המשכן, צוה להם משה רבינו על השבת, כי השבת מאיר למשכן ולבית המקדש (ליקוטי מוהר״ן חלק ב׳ סי׳ ס״ז), ועל ידי קדושת ושמחת השבת זוכין לשלימות הדעת והיראה, וזוכין להמשיך שכינתו יתברך לתוך ביתו של כל אחד ואחד, והשם יתברך יזכינו להמשיך על עצמינו קדושת שבת קודש כראוי, ולזכות לשלימות הדעת והיראה עדי נזכה להכלל בו יתברך לגמרי מעתה ועד עולם אמן ואמן.

שלום לכם!
איך אפשר לעזור?
Powered by
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן