away-2850278_960_720

קונטרס "סבלן גדול"

קונטרס "סבלן גדול"

יגלה את מעלת הזוכה להגיע אל מידת הסבלנות,  אשר זו המידה הכי יקרה וגדולה לזכות אליה בזה העולם,  ואשרי מי שמגיע אליה,  ואז יעבור את זה העולם בטוב ובנעימים.  

בנוי ומיוסד על פי דברי רבינו הקדוש והנורא, אור הגנוז והצפון
בוצינא קדישא עילאה, אדונינו, מורינו ורבינו רבי נחמן מברסלב, זכותו יגן עלינו ועל-פי דברי תלמידו, מורינו הגאון הקדוש, אור נפלא, אשר כל רז לא אניס ליה
רבי נתן מברסלב, זכותו יגן עלינו
ומשולב בפסוקי תורה, נביאים, כתובים ומאמרי
חכמינו הקדושים מגמרא ומדרשים וזוהר הקדוש.

בני ובנותי היקרים! עלינו להתחזק באמונה בהקדוש־ברוךהוא, אשר אין עוד דבר יותר חשוב בקיום היהדות כאמונה בבורא יתברך שמו. ואמונה מביאה את מדת הסבלנות ואריכת אפים, כמובא בדברי רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א', סימן קנה). והנה דוד המלך אומר (תהלים קיט): "כל מצוותיך אמונה". כל המצוות שאדם עושה, צריכות להביאו לאמונה, שיחשב: "למה אני מקים את המצוה הזו? מפני שהקדוש־ברוך־הוא צוה". והאמונה זו השכינה. הקדוש־ברוך־הוא נתן כח לאדם שהוא מגבל, כי הוא נמצא בזה העולם המלא הסתרות והעלמות וכסויים, שיזכה להכירו יתברך. ואיך זוכים לזה? על־ידי אמונה. עלי־ידי שאדם מסלק את הדעת והשכל המדומין שלו, ויודע ועד שאין לו דעת ושכל כלל, אלא מאמין בהקדוש־ברוך־הוא, זו שלמות הדעת שאדם צריך להגיע אליה. וברגע שאדם חזק באמונה, אז הוא "סבלן גדול", וזוכה להחזיק מעמד בכל אשר עובר עליו.

כי באמת אין אדם שלא עובר עליו בחיים איזה משבר, בר מינן, ומהו הדבר שיכול להצילו, ולהוציאו מהפח שנפל אליו? רק אמונה. ברגע שאדם מאמין בהקדוש־ברוך־הוא, אומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א', סימן קנה), יש לו כח הגדל וכח הצומח. אנו רואים, כשמכניסים גרעין בתוך אדמה מעובדת, יוצא אחר־כך אילן יפה להפליא, אשר שום רוח רעה וגשמים, ברד ושלג, אינם יכולים לשברו, ומדוע? כי הגרעין נזרע בתוך אדמה חרושה היטב. לא־כן אם זורעים את הגרעין באדמה בלתי מעבדת, תכף־ומיד כשיורדים גשמים, ברד כבד, או שלג וכפור עז, הוא נעקר משרשו.

וזהו שאומרים חכמינו הקדושים (שבת לא.): אמונה זה סדר זרעים; כי כתוב (תהלים לז, ג): "שכן ארץ ורעה אמונה"; כמו-כן בענין האמונה, כשאדם חזק באמונה בהקדוש־ברוך־הוא, יש לו כח הגדל וכח הצומח, ושום בריה שבעולם אינה יכולה לעקרו, ונעשה סבלן גדול על כל אשר עובר עליו, ואף פעם לא יפול בדעתו, ולא תשבר רוחו, ויש לו סבלנות. אשר זה הדבר החשוב ביותר בחיים. ומה אנו רואים בזה העולם? מבישים, מחרפים ומבזים בני־אדם, שוברים אותם, עד שהם נופלים בדעתם ונשברים לגמרי, כי אין דבר שיכול לשבר כמו חרופין וגדופין, אבל אם אדם חזק באמונה בהקדוש־ברוך־הוא, שום דבר שבעולם לא יזיז אותו, כי אמונה היא הברכה הגדולה ביותר, וכמאמר החכם מכל האדם (משלי כח, כ): "איש אמונות רב ברכות".

לזאת, בני ובנותי היקרים! עלינו להתחזק ביתר שאת וביתר עז באמונה פשוטה בו יתברך, ועל־ידי־זה נזכה לעבר את חיינו בטוב ובנעימים, בשלום ובאהבה עם הבריות, כי נזכה להיות סבלניים גדולים על כל העובר עלינו. ובאמת אומרים חכמינו הקדושים (סוטה מב.): אמר להם הקדוש־ברוך־הוא, אפילו לא קימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, אין אתם נמסרים בידם. אם עם ישראל מתחזקים בקריאת שמע בבקר ובערב, כבר אינם נמסרים בידי הגויים. ישנה מצות עשה בבקר ובערב לקרא: "שמע ישראל הוי״ה אלקינו הוי״ה אחד", ולמה צריכות בכל יום ויום להתחיל עם קריאת שמע? כי זהו גלוי אמונה, שנהיה חזקים כל היום באמתה בבורא יתברך שמו, ואז נזכה לעביר את החיים בנקל. כי מי שיש לו אמונה — הוא "סבלן גדול". וכמו-כן בערב יש מצות עשה של קריאת שמע: "שמע ישראל הוי״ה אלקינו הוי״ה אחד", שכל הלילה נזכה להמשיך על עצמנו אמונה פשוטה בו יתברך. וברגע שאדם חזק באמונה, הוא סבלן גדול, ויכול לסבול כל העובר עליו. לכן אי אפשר לתאר ולשער את גודל המעלה שאדם זוכה בכל יום ויום לומר קריאת שמע, וזה מביא לו רפואה. כי למה אדם סובל מחלות וחלאים רעים? אומר רבנו ז״ל (לקוטי־ מוהר״ן, חלק ב', סימן ה׳), כשאין לאדם אמונה, הוא מסכן גדול, כי סובל חלאים רעים, ואינו יודע אפילו מחמת מה סובל. אבל באמת, הכל מחמת העדר אמונה. וזה מה שכתוב (דברים כח, נט): "והפלא הוי״ה מכותך מכות רעות ונאמנות, וחלאים רעים ונאמנים", אומר רבנו ז״ל: ׳ונאמנים׳ — לשון אמונה, הינו מחמת שאדם פוגם ונופל מהאמונה, על־ידי־זה באות עליו מכות רעות שאין להן רפואה.

לזאת, בני ובנותי היקרים! הגיע הזמן שנתחזק באמונה בהקדוש־ברוך־הוא. ואמר רבנו ז״ל (שיחות־הר״ן, סימן לג): אצל בני־אדם אמונה זה דבר קטן, אבל אצלי העקר הוא אמונה, כי אין עוד דבר חשוב יותר מאמונה, וברגע שאדם מאמין בבורא יתברך שמו, שום דבר בעולם אינו יכול לשברו. אנו מוצאים אצל דוד המלך, שהוא היה תפלתן של ישראל, וחיבר את ספר התהלים, ומכל צרה שעברה עליו — עשה תפלה. ולכן כל אשר עבר עליו בימי חייו: ייסורים וסבל, מרירות והרפתקאות — הן מעצמו, הן מחמיו, הן מאשתו, והן מילדיו, תמיד ברח אל הקדוש־ברוך־הוא.

ואף שקמו עליו שונאים וליצנים, וכמאמרם ז״ל (ירושלמי שקלים ב): אין דור שאין בו ליצנים כדורו של דוד המלך, אף־על־פי־כן ברח רק אליו יתברך. וזה אשר החזיקו ולא שברו. עד כדי כך, שאף כשבא שמעי בן גרא, ועפר בעפר, וקללו ובישו וקראו: נואף, צורר, רשע וכח, כמאמרם ז״ל (שבת קה.) על הפסוק (מלכים־א׳ ב, ח): "והוא קללני קללה נמרצת", ורצה יואב בן צרויה לנקם נקמתו, לא התיר לו, ואמר לו: "מה לי ולכם בני צרויה?!" כי דוד המלך ברח תמיד אל הקדוש־ברוך־הוא, והיה סבלן גדול, ושפך לבו בתפלה לפני קונו. וזוהי עצתו לכל יהודי, אם רוצה לעביר את זה העולם בשלום, באהבה ובשמחה, יברח תמיד אליו יתברך. כי סוף כל סוף העולם הזה מעבר, גשר צר מאד, ולא נשאר פה לנצח, ומה יחזיק אותנו בחיים, מה יביאנו להחזיק מעמד על כל העליות והירידות הרבות [כי אין אדם יכול לתאר בדעתו מה המחר תביא בכנפיו]?! אלא כאשר חזקים באמונה, ויודעים — מה שלא הגביר עלינו, אנו את הקדוש־ברוך־הוא לא נעזב, ולא נחדול מתפלה — שהיא אמונה. כי במה מתבטא שאדם מאמין בבורא יתברך שמו? בזה שהוא חזק בתפלה, וכמו שאומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א', סימן סב): כשאדם חזק באמונה, ויודע שהוא יתברך נמצא, ואין בלעדיו נמצא, ושוקד על שפתיו, אזי מדבר אליו יתברך בשפת האם שלו, ואיזה נועם הוא חש, איזו שמחה יש לו, בידעו את הכתובת למי לפנות בעת צרה. הנה אנו רואים בני־אדם נשברים, מרגישים עצמם בודדים ומבדדים, אין להם חברים, או שהם נרדפים מרשעים המקפחים להם פרנסתם, עד שהם נשברים לגמרי, וממה זה נובע? מחסרון אמונה.

אין להם למי לפנות בעת צרה. אבל אם אדם חזק באמונה, ויודע ועד, אשר הקדוש־ברוך־הוא נמצא אתי, עמי ואצלי, וכל אשר אני רוצה, אני מבקש רק ממנו יתברך, אזי אף אחד אינו יכול לשברו. כי מי שיש לו אמונה, הוא "סבלן גדול", ואין יכולים להזיזו כהוא זה. ולכן אומרים חכמינו הקדושים (ויקרא רבה, פרשה ל', סימן ג׳): בדורות הללו, שאין להם לא מלך ולא נביא, לא כהן ולא אורים ותמים, ואין להם אלא תפלה זו בלבד, אמר דוד לפני הקדוש־ברוך־הוא: רבונו של עולם, אל תבזה תפלתם; יגיע הזמן, שיהיה חרבן בית־ המקדש, ולא יהיה לנו לא מלך ולא נביא וכו׳, ורק תפלה תשאר קימת, אזי בקש דוד המלך לפניו יתברך, שלא ימאס בתפלתן של ישראל. ולכן גלה רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק ב', סימן עח), אשר אין שום יאוש בעולם כלל, ואפילו עשה אדם כל החטאים שבעולם, ועבר על כל התורה כלה, בר מינן, עדין יכול לשוב בתשובה שלמה, כי אין שום יאוש בעולם כלל!

ולכן, בני ובנותי היקרים! אני יודע שעובר על כל אחד ואחד מכם מה שעובר, כי אין אדם בזה העולם נקי מזה, ובפרט מי שחטא כפי שחטא, רחמנא לצלן, כאשר נמצאים היום בני־ אדם, שעברו על כל התורה כלה, בר מינן, חללו שבת, אכלו טרפות ונבלות, עברו על גלוי עריות, התבוללו בין הגויים, כמו שכתוב (תהלים קו): "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם", ונעקרו מאתו יתברר לגמרי, כי נפלו ונכשלו היכן שנפלו ובמה שנכשלו. ועתה רוצים לשוב בתשובה אליו יתברך. אזי יש להם חלישות הדעת — "מי אומר שהקדוש־ברוך־הוא יקבלנו בתשובה?! מי אומר שיש תשובה על כל חטאינו"?! בא רבנו ז״ל ואומר: אין שום יאוש בעולם כלל; וכן אומר (לקוטי־מוהר״ן, חלק ב', סימן קיב): אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן; כל זמן שאדם חי, הוא יכול לשוב בתשובה שלמה. וכך אומרים חכמינו הקדושים (תנא דבי אליהו רבה ד׳): אמר הקדוש־ברוך־הוא, אם אדם עובר עברה לפני, אם חוזר ועושה תשובה, הרי אני עמו ברחמים, ואני מקבל תשובתו, ואין אני זוכר אפילו מקצת עוונותיו; כל־כך גדלה רחמנותו יתברך.

כי הקדוש־ברוך־הוא אב הרחמן, ומצפה שנשוב בתשובה, ואיננו רוצה ליסרנו ולהענישנו, אלא רוצה שנחזור אליו. אבל לנו אין דעת ושכל, אזי אנו מקבלים מכות, ובמקום לחזר בתשובה שלמה, לשוב עד המכהו, אנו מתרעמים עליו יתברך. ובאמת זה בדיוק ההפוך. וכמאמרם ז״ל (מנחות נג): מה זית אינו מוציא שמנו אלא על־ידי כתית, אף ישראל אינם חוזרים למוטב, אלא על־ידי יסורים. הנה כאשר רוצים להוציא שמן, נוטלים זיתים וכותשים אותם היטב, עד שיוצא שמן זך וטהור. כמו־כן כשעוברים על בני־אדם צרות ויסורים, אזי הם מתעוררים בתשובה שלמה; כגון: כשיש חולה בבית, והרופאים מייאשים את בני הבית, אזי נוטלים את ספר התהלים, ושופכים את הלב אליו יתברך. וכן התבטא פעם רבנו ז״ל ואמר: מה שבני־אדם עושים לבסוף, אני רוצה שתעשו בהתחלה; הינו הנה בני־אדם עוברים עליהם משברים וגלים, אחד חולה, בר מינן, ורץ ומתרוצץ לכל מיני רופאים ופרופסורים, שימצאו מזור למחלתו. או אחד הסתבר עם החיק, הוא רץ ומתרוצץ מעורכי דינים אלו לאלו, העיקר שיוציאוהו מן הסבר שנקלע אליו. או אחד נכנס בדכאון פנימי, והוא שבור ורצוץ, אזי רץ ומתרוצץ מפסיכולוג לפסיכיאטר, למצוא לעצמו תרופה ותחלואה. ואם אחר כל מה שעובר על האדם, הוא רואה, שאין עוזר לו מאומה כל ההשתדליות שעשה, והוא נשפט בכל אופן, או שהרופאים מייאשים אותו, שאין תקוה וכו׳, אזי נוטל לבסוף את ספר התהלים, ושופך לבו לפניו יתברך, אחר כל הצרות שסבל ועבר בחיים, ונותר באין תוחלת ותקנה, אזי נזכר לפתע, שיש הקדוש־ברוך־הוא, ובא אליו. זהו שאומר רבנו ז״ל: אני רוצה שתעשו כן בהתחלה, הינו שכבר בהתחלה תברחו אליו יתברך, שזה בנין האמונה. כי אי אפשר להתפלל ולבא אל הקדוש־ברוך־הוא בלי האמונה. וכשאדם חזק באמונה, הוא סבלן גדול, ומדבר ומשיח ומספר את כל אשר עם לבבו עמו יתברך, כאשר ידבר איש אל רעהו והבן אל אביו.

ולכן, בני ובנותי היקרים! אני יודע שעוברים עליכם צרות ויסורים, וכל־כך מרים חייכם, עד שאינכם יודעים למי לפנות, ואתם רצים ומתרוצצים אל זה ואל זה, הנה בא רבנו ז״ל ואומר (לקוטי־מוהר״ן, חלק ב', סימן כה), שההתבודדות היא מעלה עליונה מהכל; דהינו שאדם הולר למקום פנוי שאין שם בני־אדם, או הולך לקברי צדיקים, ושופך לבו בשפת האם שלו וכו׳, אזי אין מעלה גדולה מזו.

ואומרים חכמינו הקדושים (תנחומא וירא א׳): אמר להם הקדוש־ברוך־הוא לישראל, הוו זהירים בתפלה, שאין מדה אחרת יפה הימנה, והיא גדולה מכל הקרבנות, ואפילו אין אדם כדאי לענות בתפלתו, ולעשות חסד עמו, כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים, אני עושה חסד עמו; אם אנו שומעים דבר כזה, שהקדוש־ברוך־הוא מבקש מאתנו להתפלל אליו, מה שיר להתייאש ולהתרחק ממנו יתברך?! וכך אומרים חכמינו הקדושים (פסיקתא דרב כהנא כה) על הפסוק (הושע יד, ב): "שובה ישראל עד הוי״ה אלקיך", אפילו כפרת בעיקר, אדם עומד ומחרף ומגדף בשוק, ואומר לו הקדוש־ברוך־הוא: עשה תשובה ביני לבינך ואני מקבלך; היש עברה חמורה מזו — שאדם מחרף כלפי מעלה?! ואף־על־פי־כן אומר לו הקדוש־ברוך־הוא: על־ידי תשובה — אקבלך.

ולכן, בני ובנותי היקרים! עכשו הוא הזמן לשוב בתשובה שלמה אליו יתברך. עבר עלינו בחיים מה שעבר, טעמנו כבר את כל השטיות, עשינו כבר את כל העברות, רחמנא לישזבן, ומה נותר לנו ביד? מאומה! רק דכאון, עצבות ומרירות, צרות וסבל. ומתחילים להתבונן: "הנה אני כבר רוק בגיל שלשים, שלשים וחמש" וכו׳, או "הנה סוף סוף התחתנתי והבאתי ילדים, והם לא קבלו, רחמנא לצלן, חנוך תורני, והם מסממים ונמצאים בבתי סהר", או שאר מרעין בישין שעוברים על בני־אדם: אנשים חולים, אנשים שכולים וכו׳, וסובלים סבל גדול מאד, שבורים ורצוצים, אינם יודעים מה הלאה, מה יהיה, הכל חשוך לפניהם, אינם רואים אור בקצה המנהרה. והנה בא רבנו ז״ל ומגלה לנו (לקוטי־מוהר״ן, חלק ב', סימן ז׳), אשר הקדוש־ברוך־ הוא נמצא אתנו, עמנו ואצלנו; כי זו גדלת הצדיק, שממשיך את רחמנותו יתברך עלינו, שנדע שהקדוש־ברוך־הוא אב הרחמן, ומחכה ומצפה אלינו, שנחזיר בתשובה שלמה, ונבוא אליו. אשר זה עיקר השלמות. כי באמת הקדוש־ברוך־הוא רחמן גדול, כמאמרם ז״ל (ברכות ז.) על הפסוק (שמות לג, יט): "ורחמתי את אשר ארחם״ — אף־על־פי שאינו הגון; אפילו אדם עשה מעשים אשר לא יעשו, ועבר על התורה, רחמנא לצלן, הקדוש־ברוך־הוא אב הרחמים, ומחכה שישוב בתשובה שלמה. ואומרים חכמינו הקדושים (פסחים פז:): אפילו בשעת כעסו של הקדוש־ברוך־הוא — זוכר את הרחמים. ומי ממשיך את הרחמים הללו? הצדיקים, ששולח לנו הקדוש־ברוך־הוא בכל דור ודור; כי הם דבוקים בו יתברך, ומלמדים את העם איך לשוב בתשובה שלמה.

לזאת, בני ובנותי היקרים! ראו להתקרב אל צדיקים הדבוקים בהקדוש־ברוך־הוא, אל חכמי התורה, ראשי ישיבות, ראשי כוללים, המרביצים תורה לעם ישראל, כדאי ללכת ולשמע דברי תורה מפיהם, ועל ידם נזכה לשוב בתשובה שלמה. וכמאמרם ז״ל (תנא דבי אליהו רבה יח): גדול כוחה של תשובה, שמטהרת את פושעי ישראל אפילו מעבודה זרה שבידם; אין עון חמור יותר מעבודה זרה, עם כל זאת, אם אדם לומד תורה ושב בתשובה, הקדוש־ברוך־הוא מכפר לו. לכן אין לנו אלא חכמי התורה, ולא אלמן ישראל; יש היום חכמים גדולים ואמתיים, המרביצים תורה ברבים, גדולי הדור, צדיקים קדושים מחברי ספרים, המורים לנו הדרך שנלך בה. וזה עיקר התשובה — רק על־ידי התורה; כי אנו עם ישראל איננו עם, אלא על־ידי התורה, ואין לנו אלא חוקיה, ומסרנו נפשנו אלפים שנות גלות בעבורה, וכך נמשיר הלאה — לא לזוז כהוא זה מהתורה. לעם ישראל יש שלחן ערוך, ובלעדיו — אין הוא נקרא יהודי.

ורבנו ז״ל הקפיד מאד על לימוד שלחן ערוך, ואמר (שיחות־הר״ן, סימן כט), שכל יהודי מחויב ללמד בכל יום שלחן ערוך, וזוהי התמצית של תורה שבעל־פה, וכשאדם לומד שלחן ערוך, אומר רבנו ז״ל (לקרטי־מוהר״ן, חלק א', סימן ח׳) הוא מברר הטוב מהרע שבו; כי כשאדם חוטא, ניכנס בו רע, עד שרואים בני־אדם רעים מאד ועושים רשעות לזולתם, ואין להם שמץ של רחמנות, אשר כל זה מחמת הרע שניכנס בהם מרב עוונות שפשעו, ועל־כן הם עצבניים וחסרי סבלנות; כי כשאדם חוטא, נפגמת אצלו האמונה, ואין לו סבלנות לשום דבר, עד שכל דבר פעוט מכעיסו ושוברו לרסיסים. אבל כאשר לומד שלחן ערוך, שזהו תמצית תורה שבעל־פה, מתברר אצלו הטוב מהרע, עד שהרע נופל, ונשאר רק הטוב. ומהו הטוב? הקדוש־ברוך־הוא, שנקרא ׳טוב׳, כמו שכתוב (תהלים קמה): "טוב הוי״ה לכל ורחמיו על כל מעשיו"; ואומר רבנו ז״ל (לקוטי-מוהר״ן, חלק א', סימן סב): אדם מלא קשיות וספקות עליו יתברך, כי כשהוא חוטא, בר מינן, ניכנס בו רע, והיכן? בראש, במח, ומכל שכן כשאדם קורא עתונים שכתבם נואף, או מסתכל בכלי משחית, בטלויזיה ובוידאו, או בשאר זוהמות שישנן היום, שכל מיני מנוולים פוערים פיהם שם, ואינם מתבישים לדבר פתוח נגד הקדוש־ברוך־הוא, אזי נחדר בו רע במח ובדעת, ויש לו קשיות וספקות עליו יתברך, עד שקשה לו להתפלל אליו יתברך. כי מי שיש לו קשיות על הבורא יתברך שמו, קשה לו מאד לדבר אליו. אבל כשאדם לומד שלחן ערוך, שזה משפטי התורה, על־ידי־זה זוכה לישרות לב. וזה מה שאמר דוד המלך (תהלים קיט): "אודך בישר לבב, בלמדי משפטי צדקך", מתי תזכה לישרות לב? כשתלמד משפטי צדקך.

לזאת, בני ובנותי היקרים! אנו עם ישראל, יש לנו רק חקי התורה, ורק לחכמי ישראל, חכמי התורה, צדיקי הדור הדבקים בהקדוש־ברוך־הוא, ראשי ישיבות וכוללים, רק אליהם אנו מצווים לשמע, ועל זה מסרנו נפשנו כל ימי חיינו, וכך נמשיך למסור נפשנו ללמד תורה ולשמע לקול חכמיה ולומדיה. וזו התשובה שלנו, שאנו חוזרים בתשובה שלמה — על־ידי לימוד התורה.

לזאת, בני ובנותי היקרים! אם רצונכם לחיות באמת חיים טובים, חיים נעימים, חיים מאשרים, הרגילו עצמכם במדת הסבלנות, להיות סבלניים על כל העובר עליכם. לא צריכים לענות לכל שוטה ואויל, לכל בור ועם הארץ, לא כדאי להיכנס עמו בוכוחים. אדם צריך להרגיל עצמו רק לדבר ממנו יתברך, ולגלות ולפרסם לכולם אשר אנחנו יהודים מאמינים בהקדוש־ברוך־הוא, ושום דבר בעולם לא יכול לנתקנו ממנו יתברך. ואם נהיה חזקים בזה, שום בריה שבעולם לא תוכל לשברנו, ונחיה חיים טובים, ערבים ומתוקים. כי ברגע שאדם מאמין בו יתברך, ומרגיל עצמו לשיח בינו לבין קונו, הוא נעשה סבלן גדול, ועובר את חייו בשמחה עצומה, ואין לו שום קשיות עליו יתברך, ומרחם על הבריות, ובזה הוא מגלה שהוא בן אברהם אבינו. וכמאמרם ז״ל (ביצה לב:): כל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל שאינו מרחם על הבריות, בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו; אברהם אבינו היה הראשון שגלה את הקדוש־ברוך־הוא, עד שאומרים חכמינו הקדושים (סיפרי האזינו שיג): עד שלא בא אבינו אברהם לעולם, כביכול לא היה הקדוש־ברוךהוא מלך אלא על השמים, הינו שנקרא ׳אלהי השמים׳, כי כלם ידעו שהקדוש־ברוך־הוא נמצא למעלה, אברהם המליכו על השמים ועל הארץ, כי הכירו בפי כל הבריות, והורידו יתברך בזה העולם, שכלם ידברו מהקדוש־ברוך־הוא, ואז נקרא ׳אלהי הארץ׳. וזהו תפקידנו — לגלות ולפרסם לכל יהודי את הקדוש־ברוך־הוא. וזו הרחמנות הכי גדולה, שאנו יכולים לרחם על זולתנו, לילך עם כל אחד במדת הסבלנות והרחמים, לא להיות בכעס, ולא להוציא את העצבים על הזולת, ולהחדיר בכולם את העצה הזו — לדבר עמו יתברך הבה נראה מה קורה בבית? למה אין ׳שלום־ בית׳? כי אין אמונה בהקדוש־ברוך־הוא, וכמאמרם ז״ל (ירושלמי ברכות ט): אי אפשר לאיש בלא אשה, ואי אפשר לאשה בלא איש, ואי אפשר לשניהם בלא שכינה; כשהשכינה בתור הבית, כשהקדוש־ברוך־הוא נמצא אתנו, עמנו ואצלנו, מה קורה? אדם "סבלן גדול"; כי אם אדם יודע שהכל ממנו יתברך, למה לו להתרגז?! כי כך אומרים חכמינו הקדושים (חלין ז:): אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם־כן מכריזין עליו מלמעלה; קורה איזה הפסד בבית, לא צריכות להתעצבן, לא להוציא את העצבים על האשה, והאשה לא תוציא עצביה על בעלה, ושניהם לא יוציאו עצביהם על הילדים, אלא תכף־ומיד כשקורה איזה נזק, חס ושלום בבית, צריכים לרוץ עד המכהו, אל מי שמחזיק את המקל, לא צריך לפחד מהמקל, ולא להיות בכעס על המקל, אלא לרוץ אל המחזיק את המקל, ומיהו? הקדוש־ברוך־הוא. ולכן כשעובר משהו בבית, צריכות לחזור בתשובה שלמה. ואומרים חכמינו הקדושים (שבת י.): שמו של הקדוש־ברוך־הוא שלום; הנה בנינו בית, זכנו הקדוש־ברוך־הוא בילדים, איזו זכות זו?! כמה אלפי אלפים ורבי רבבות רווקים ורווקות מסתובבים בעולם הדמיון, ואינם מוצאים זה את זה, כי מחפשים את אשר לא נברא. והנה זכיתם לבנות בית, אם לא תכניסו את השלום, שהוא שמו יתברך בתור הבית, אזי כל הבית יתפורר. ולכן, בני ובנותי היקרים! באו נשוב בתשובה, ונלך בדרכיו יתברך, וכמאמרם ז״ל (ספרי עקב מט): "ללכת בכל דרכיו" (דברים י, יב) — אלו דרכי המקום ברוך הוא, אל רחום וחנון, מה המקום נקרא רחום וחנון, אף אתה הוי רחום וחנון; באו נרחם על האשה והילדים! הבה נרחם על הבעל והילדים! הבה נרחם על כל יהודי, ונחזירו בתשובה שלמה! באו נעזב את כל השקרים שנקראים: ׳פוליטיקה׳, שזוהי קלפת עמלק, שמכניסה ספקות באדם "היש הוי״ה בקרבנו אם אין" (שמות יז, ד); הבה נתאחד יחד! הלא סוף כל סוף אומות העולם שונאים אותנו, כמאמרם ז״ל (ספרי בהעלותך ט, י): אמר רבי שמעון בר יוחאי, הלכה היא בידוע, שעשו שונא ליעקב; במקום להתרוצץ לעשות שלום עם הגויים, שאף פעם לא ישלימו אתנו, כי כך אומרים חכמינו הקדושים (שבת פט): מיום שירדה תורה בסיני, ירדה שנאה מאומות העולם לעם עולם; הם חשים עצמם נחותים, ומקנאים בעם ישראל. תתארו לעצמכם, יהודי מתעטף בציצית, מתעטף בתפלין, יש לו מזוזה על פתח ביתו, הוא חזק באמונה, קורא קריאת שמע, אזי הגויים מקנאים בעם הזה. יהודי זוכה לשמר שבת, איזה אשר זה, שנותנים לנו יום אחד שלם לנוח.

ואומרים חכמינו הקדושים (מדרש אגדה): אומות העולם מתכנסים על ישראל, להרחיקם מהקדוש־ברוך־הוא, ואף־על־פי־כן הם מיחדים שמו פעמים ביום: "שמע ישראל הוי״ה אלקינו הוי״ה אחד"; יהודים חזקים באמונה, קמים בבקר, הדבר הראשון שעושים — רצים לבית־הכנסת ומתפללים אליו יתברך וקוראים: "שמע ישראל הוי״ה אלקינו הוי״ה אחד", חוזרים מיום עבודה, להיכן רצים? לבית־הכנסת, וקוראים: "שמע ישראל הוי״ה אלקינו הוי״ה אחד"; אומות העולם רוצים לעקר אותנו, אבל אינם יכולים, כי עם ישראל חזקים באמונה. וזה מה שאנו צריכות להחדיר בנשמות ישראל. וזה כבר יביא אותנו למדה היקרה של סבלנות, לסבול על כל מה שעובר עלינו ברוחניות ובגשמיות. ולכן עלינו להשלים עם כל יהודי. באו ונחזיר עטרה לישנה, לאהוב את כל יהודי ולרחם עליו. חכמינו הקדושים אומרים (במדבר רבה, פרשה יא, סימן ו׳): "ויחנך" (במדבר ו, כד) — יתן לכם דעת, ותהיו מרחמים זה את זה. הקדוש־ברוך־הוא רוצה שאנו נרחם על הזולת. וכמאמרם ז״ל (ילקוט הושע, רמז תקכב): אמר הקדוש־ברוך־הוא, חביב עלי חסד שאתם גומלים זה עם זה יותר מכל הזבח שזבח לפני שלמה; שלמה המלך הקריב בכל יום אלף קרבנות, אומר הקדוש־ברוך־הוא, אצלי חשוב יותר החסד שיהודי עושה עם זולתו, יותר מכל הקרבנות הללו. על־כן באו ונעזר זה לזה, נחדל מההסתות הפרועות, נגלה ונפרסם את הבורא יתברך שמו לכל העולם כלו. בודאי אין זה קל. כי כל אחד חשדני, וחושב — אולי פלוני שמדבר, רוצה לעבד עליו, ולהמשיך אותו למפלגתו וכו׳; כי לדאבוננו הרב, אנו עתה שרויים בגלות גדולה מאד, גלות של דור ההפלגה, שזו כפירות ואפיקורסות, פלג, פלג, כל אחד מושך לכיוון אחר, כל אחד מקים מפלגה, וטוען שרק מפלגתו היא האמת, והיא תביא את הישועה לכלל ולפרט, שזה היה דור ההפלגה, פגם האמונה, שרצו לעלות וללחום עם הקדוש־ברוך־הוא. וכן אנו נמצאים בדור המבול, שרחמנא לצלן, הפריצות עושות פרצות בנשמות ישראל, הנשים הולכות חשופות להכשיל בני־אדם בעברות. רחמנא לישזבן, וכמאמרם ז״ל (סנהדרין מה.): אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות; אשר זו היתה עצת בלעם הרשע, שהסית את בלק שיפקיר את הבנות לזנות וכך ילכדם, כי אלהיהם של אלו שונא זימה. אזי אנו נמצאים עתה בדור המבול ובדור ההפלגה, ואין לנו על מי להשען, אלא על אבינו שבשמים. ולכן עלינו לרחם זה על זה, לגלות ולפרסם לכולם רק את הקדוש־ברוך־הוא והתורה הקדושה, ואת הצדיק האמת המגלה את הבורא יתברך שמו. לצערנו הרב, הסמ״ך־מ״ם עושה פעולות, שיהיו פרודים בין נשמות ישראל. וזה עיקר כחו, כמו שכתוב בזהר (נשא קכח.), שאלו הם רשעי הערב־רב, שעל זה צועק הנביא (איכה ה): "היו צריה לראש", המנהיגים, שקוראים עצמם רע־בנים, הם ראשי ערב־רב, מתירים עריות, מזלזלים במצוות. ואיך יכולים להוכח בהם? אם מסיתים אלו נגד אלו, תדעו לכם, שהם ראשי ערב־רב.

כי חכמי התורה האמתיים, צדיקי הדור הדבוקים בהקדוש־ברוך־הוא, אף פעם לא יסיתו אלו נגד אלו, מי שמסית את הבריות, זהו שליח הסמ״ך־מ״ם. ואומרים חכמינו הקדושים (פסיקתא רבתי לט): סימן זה יהיה מסור בידיך, כל זמן שאתה מרחם על חברך, המקום ירחם עליך. אברהם קנה רחמים על אבימלך, ונתפלל בעדו, מיד נפקדה אשתו. אם נרחם על הזולת, הקדוש־ברוך־הוא ירחם עלינו. וכן אומרים חכמינו הקדושים (ירושלמי ברכות ה, ג): כמה דאנא רחמן בשמים, כן תהוון רחמנין בארץ;

ולכן, בני ובנותי היקרים! באו נעזר זה לזה, באו נזכה להשלים זה עם זה! איזו רחמנות יש עוד על הזולת, כמו להוציאו מעוונות. אנו רואים, בר מינן, מסתובבים נער מסממים, נער עם אלימות וסכינים, ועלינו לרחם עליהם ולהכניס בהם דעת ושכל. ואיזו דעת? "אתה הראת לדעת כי הוי״ה הוא אלקים, אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה). עלינו לגלות ולפרסם לכולם את הקדוש־ברוך־הוא, ורק בעבור זה אנו חיים. וברגע שנחדרת בו האמונה הקדושה בהקדוש־ברוך־הוא, נחדרת בו מדת הסבלנות, אשר בזה תלויה גאלתו והצלחתו של כל בר ישראל בזה העולם. ועליכם לזכור, אשר כל יהודי יש לו כוחות עצומים להפוך את כל העולם כלו, ולהמליך את הקדוש־ברוך־הוא. כל יהודי יכול להוריד אותו יתברך לזה העולם. וכמאמרם ז״ל (סוטה ג): בתחלה קדם שחטאו ישראל, היתה השכינה עם כל אחד ואחד. כיון שחטאו, סילקו מהם את השכינה; ועכשו כשיהודי שב בתשובה, הוא מוריד את השכינה לעולם. ומהי השכינה? אמונה. על־ידי שנגלה לכולם את הקדוש־ברוך־הוא, על־ידי־זה אנו מורידים את השכינה בעולם, את הרחמנות בעולם, את השלום בעולם, שאחד משלים עם רעהו. וזו עבודת חכמי התורה, צדיקי הדור, גדולי ישראל, שמגלים את הקדוש־ברוך־הוא, כמו שאומרים חכמינו הקדושים (ברכות סד.): תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם; ולכן עלינו לשמע רק בקול חכמי התורה, צדיקי הדור האמתיים, הדבוקים בבורא יתברך שמו, ולילך בדרכם. אשרי המכניס דבורים אלו בתור לבו, ואז טוב לו כל הימים!

תם ונשלם, שבח לאל בורא עולם!

הגב

avatar
  הירשם  
Notify of
שלום לכם!
איך אפשר לעזור?
Powered by
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן