משנכנס אדר 5

קונטרס "משנכנס אדר"

קונטרס "משנכנס אדר"

יגלה מעלת חודש אדר,ומה יכולים לפעול בחודש זה,
ואשרי מי שמקבל את חודש זה בשמחה.

בנוי ומיוסד על פי דברי רבינו הקדוש והנורא, אור הגנוז והצפון
בוצינא קדישא עילאה, אדונינו, מורינו ורבינו רבי נחמן מברסלב, זכותו יגן עלינו ועל-פי דברי תלמידו, מורינו הגאון הקדוש, אור נפלא, אשר כל רז לא אניס ליה
רבי נתן מברסלב, זכותו יגן עלינו
ומשולב בפסוקי תורה, נביאים, כתובים ומאמרי
חכמינו הקדושים מגמרא ומדרשים וזוהר הקדוש.

מוהרא״ש נ״י (ז"ל) אמר: הקדוש־ברוך־הוא נתן לנו חודש של שמחה, כדי להכין את עצמנו לחודש הגאלה, שהוא חודש ניסן, שאמרו חכמינו הקדושים (ראש השנה יא): בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל, ועיקר הגאלה יהיה על־ידי שמחה, כמו שכתוב (ישעיה נה, יב): "כי בשמחה תצאו!".

(אמרי־מוהרא״ש, חלק ב', סימן תתיד)



משנכנס אדר — מרבים בשמחה (תענית כט.), משנכנס חודש אדר — נכנסת שמחה. עלינו להתבונן — למה יש לנו חודש של שמחה, הוא חודש אדר? אלא חכמינו הקדושים אומרים (ראש תענה יא.): בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל; הגאלה הראשונה כשעם ישראל יצאו ממצרים, היתה בחודש ניסן, הגאלה העתידה שאנו מקוים ומצפים ומחכים בכל יום, בכל שעה ובכל רגע להגאל, גם־כן תהיה בחודש ניסן. יש מחלקת בגמרא (שם): רבי אליעזר אומר, שבתשרי נברא העולם, חודש תשרי הוא יום הדין שהקדוש־ברוךהוא דן את כל אדם, ואז נברא העולם, בא רבי יהושע ואומר: לאו, בחודש ניסן נברא העולם, מה ההפרש בין רבי אליעזר ובין רבי יהושע? אלא רבנו ז״ל אומר (לקוטי־מוהר"ן, חלק ב', סימן ז'), שיש שתי מדרגות: אליעזר ראשי תבות (ישעיה סד, ג): ע'ין ל'א ר׳אתה א׳לקים ז׳ולתך י׳עשה למחכה לו", יהושע זה ראשי תברת (שם כו, יט): "י׳קומון ה׳קיצו ו׳רננו ש׳וכני ע׳פר", מה ההפרש ביניהם? עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה — זה רצוא, הינו שאדם עולה מעלה מעלה עד אין סוף. יקומו הקיצו ורננו שוכני עפר — זה ושוב, הינו שאדם יורד מטה מטה; מסביר רבנו ז״ל, שהצדיק צריך שתהיינה לו שתי מדרגות: מצד אחד הוא עולה מעלה מעלה, שאין לנו שום מושג בזה, כי אין לנו הבנה כלל מהו צדיק, כי סוף כל סוף אנו אנשים פחותים, מסתובבים בזה העולם הגשמי והחומרי, והצדיק גם־כן רואים אותו מסתובב בעולם הגשמי והחומרי, אבל המח שלו, הנשמה שלו דבוקה בהקדוש־ברוך־הוא, ואיננו מפסיק ליחד יחודים, אשר זה דבר נעלם ונסתר מעיני בני־אדם, כי אף אחד אינו יודע מה בלבו של חברו (פסחים נד:). ולכן אומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק ב', סימן קטז), שבני־אדם טועים, בחשבם שאת הצדיק צריכים להכיר מבחוץ, אף זו טעות. וכשרבנו ז״ל היה בארץ ישראל, פגש את תלמידי הבעל־שם־טוב הקדוש זי״ע והמגיד ממעזריטש זי״ע, והם אמרו לו, שקודם שבאו לארץ ישראל, לא תארו לעצמם שארץ ישראל נמצאת בזה העולם, כי כל התורה מדברת משבח ארץ ישראל וממעלתה, וכשעם ישראל יזכו לצאת ממצרים ויעברו את המדבר ויקבלו את התורה, אחר־כך יזכו להיכנס לארץ ישראל. ולא שערו כלל שארץ ישראל יכולה להיות בזה העולם, אלא בהכרח שהיא נמצאת באיזה מקום בשמים. באו לכאן, וראו שארץ ישראל היא אותה ארץ ככל הארצות, ואז הבינו — הן אמת, שבגשמיות מה שרואים בעין הגשמית, ארץ ישראל נראית ככל הארצות, וכמאמרם ז״ל (קדושים כז:): סדנא דארעא חד הוא; כל העולם, כל הגלובוס — זה אותו דבר, ואם־־כן ארץ ישראל בחיצוניות היא ככל העולם, אותם בתים, אותם אילנות וכו', אותם דוממים וצמחים, אבל בפנימיות זה עניין אחר לגמרי. ארץ ישראל היא ארץ שהקדוש־ברוך־הוא בחר מכל הארצות, עם ישראל הוא העם שהקדוש־ברוך־הוא בחר בו מכל אמות העולם, אומרים חכמינו הקדושים (מדרש אגדה): נתן הקדוש־ברוך־הוא את הארץ שבחר מכל הארצות לעם ישראל, שבחרם מכל האמות. ואמר רבנו ז׳׳ל, שדבר זה צריכים לדעת היטב; בני־אדם חושבים, אשר את הצדיק צריכים להכיר מבחוץ, הוא צריך להיות משונה. לילך משונה, להתנהג שונה, להיות מלובש בלבוש אחר וכו', וכף מצליחים להטעות את הבריות, כי רואים — הנה הוא מלובש בגד משונה ומתנהג במוזריות, בהכרח שהוא שונה משאר בני־אדם, כך פועל הדמיון. אומר רבנו ז״ל: לא ולא! ככל שהצדיק יותר דבוק בהקדוש־ברוך־הוא, לא רואים אצלו כלום, עד כדי כך שנופלות קשיות עליו. וכמובא בדבריו ז״ל (לקוטי-מוהר״ן, חלק א׳, סימן קמג), שכן מצינו בשלמה המלך, שחבר שלשה ספרים: משלי, קהלת, שיר השירים. אומרים חכמינו הקדושים (ידים ג, ה): כל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים; מה הפשט בזה? אלא מי שלומד ספר משלי רואה בו דברים נפלאים מאד, ספר מוסר, המחזק ומעודד ומשמח את האדם, מי שלומד קהלת, רואה בזה חכמה עמקה, מה התכלית בזה העולם, שהכל הבל הבלים, בא ללמד שיר השירים, ואין רואה כלום, נראה כשיר אהבה וכו', ואדם חושב — הכיצד?! אומרים חכמינו הקדושים: כל השירים קדש, ושיר השירים קדש קדשים; מסביר רבנו ז״ל: כך הצדיק, מבחוץ אין רואים אצלו מאומה, אדרבה, מתנהג ככולם וכו׳, ומזה בני־אדם טועים בו, ועולות קשיות על לבם. וכמובא בדברי רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק ב׳. סימן נב): כמו שיש קשיות על הקדוש־ברוך־הוא, כמו־כן יש קשיות על הצדיק, כי הוא נעלם מעיני כל, הינו לא יודעים ולא מכירים את פנימיותו. אך הצדיק, אומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק ב׳, סימן ז׳), עולה מעלה מעלה, עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו, הוא דבוק בהקדוש־ברוך־הוא, אשר לנו אין שום משג מה זה צדיק, שהוא דבוק באין סוף ברוך הוא, אינו מנתק עצמו כרגע מהקדוש־ברוך־הוא, כל מחשבתו ונשמתו דבוקים בבורא יתברך שמו, אבל מצד שני — יכול להוריד את עצמו מטה מטה — הקיצו ורננו שוכני עפר, יכול להגביה את כל הנשמות שנפלו ונכשלו בעברות הכי חמורות, הוא יכול לחזקם ולעודדם ולשמחם, ולקרבם אל הבורא יתברך שמו. וזו מעלת הצדיק, כשהוא למעלה, הוא גם למטה, כשהוא למטה, הוא גם למעלה. ולכן אם יש צדיק כזה, שיכול מצד אחד להיות דבוק בהשם יתברך, ומצד שני הוא יכול להבין את הכי גרוע בעולם ולקרבו ולשמחו ולעודדו, ולהביאו קרוב אליו יתברך, זה נקרא צדיק האמת, אבל אומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק ב׳, סימן ח׳), שצדיק כזה צריכים הרבה לחפש, ואינו נמצא דבר כזה מצוי בעולם, כי אם יחידי סגלה, יחידי הדורות. ובזה נבין מה ההפרש בין תשרי לניסן; תשרי, אומר רבי אליעזר, שאז נברא העולם, ומה יש לנו בתשרי? ראש השנה, שזהו יום הדין, ודנים את האדם מה יהיה עמו כל השנה, דנים אותו על תקציבו כמה יקבל כל השנה, מי יחיה ומי ימות וכו׳, הכל נרשם בראש השנה, ולכן בקש רבנו ז״ל, שנבוא אליו בראש השנה לאומן, וזהו דבר גדול מאד להיות אצל רבנו ז״ל בראש השנה. וכך אמר: אף שאחרים אומרים, שאין צריכים לבוא, אבל אני אומר לכם שכן צריכים לבוא, תהיה קושיה — שתהיה, במילא שואלים עלי עוד קושיות, אבל מי שמאמין בי, שיבוא בראש השנה לאומן.

וחסדי השם יתברך הגבולות פתוחים, וכל שנה ושנה נוסעים אל רבנו ז״ל לאומן לראש השנה.

ומהו גודל העניין להיות בראש השנה אצל רבנו ז״ל? אלא אנו רואים בגשמיות, אם נגזר על האדם איזה משפט בעניני כספים וכדומה, הוא מחפש עורך־דין, וככל שנפל בפח גדול יותר, הוא מחפש אחר עורך־דין מומחה וממולח, ואם, חס ושלום, נגזר על האדם עונש מות, אינו נח ושוקט כרגע, אלא מחפש את העורך־דין הגדול ביותר, ומבקשו: "תעשה לי טובה וחסד, ותסנגר עלי", ורץ מסוף העולם ועד סופו; כמו־כן כשאדם, חס ושלום, לא עלינו, חולה, הוא הולך אל רופא, אם הרופא מגדיר את מחלתו כממארת, חס ושלום, לא ינוח ולא ישקוט, עד שימצא את הפרופסור הכי גדול, שיכול להביא מזור למחלתו, ואם שומע שיש בסוף העולם רופא שיכול לרפאותו, אינו מסתכל על שום דבר — לא על כסף, לא על משפחה, לא על טרחה וכו', אלא אורז מטלטליו, ונוסע אל הפרופסור, אולי יש תקוה, כי כל אחד רוצה לחיות; והנה בראש השנה אנו צריכים עורך־דין גדול ורופא מומחה מאד, וזהו רבנו ז״ל, שהבטיח, שכל מי שיבוא אל ציונו הקדוש בעיר אומן — יעשה לו טובה נצחית. וזה גודל הענין שנוסעים לראש השנה. ואם־כן לפי דעת רבי אליעזר בתשרי נברא העולם, ולכן אליעזר ראשי תבות: "עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו", שהצדיק עלה למדרגה עליונה כזו, עד שדבוק בהקדוש־ברוך־הוא, הוא יכול לסנגר עלינו, ולבקש רחמים עלינו. ולכן לפני ראש השנה נתנו לנו חודש של תשובה, חודש סליחות ורחמים, שזהו חודש אלול, שעושים אז תשובה מיראה, וחוששים ומפחדים מה תהיינה תוצאות המשפט, ידונו אותנו בשמים, מי יודע כיצד יוציאו משפטנו על־פי מעשינו כל השנה; כי תדעו לכם, שהעולם איננו הפקר, אדם חושב שיעשה שטיות, יעבור עברות, לא יניח תפלין, יחלל שבת, בר מינן, ייאכל טרפות ונבלות וכו׳, ולא יארע לו מאומה?! אלא על הכל יש חשבון, ודנים את האדם על כל מעשיו, אך הקדוש־ברוך־הוא אב הרחמן, הקדוש־ברוך־הוא אוהב אותנו, ונותן לנו חודש אחד לחזיר בתשובה מיראה, מתוך פחד — חודש אלול, שכלם קמים לסליחות, ובוכים להקדוש־ברוך־הוא פן ואולי ירחם עלינו. וזהו חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, שהוא קדם חודש תשרי.

לפי רבי יהושע, שבניסן נברא העולם, שאז נגאלו ישראל ממצרים, הינו כולנו משועבדים לפרעה במצרים, ובניסן זכינו לצאת משם, אזי הגאלה גם־כן תהיה בניסן, שאנו מחכים ומצפים ליום המיוחל שנצא מהגלות, על־ידי משיח צדקנו, ועם ישראל מכל קצוי תבל ישובו לארץ ישראל, והקדוש־ברוך־הוא יבנה לנו את בית־המקדש. לזאת הקדים לנו את חודש אדר, שהוא חודש של תשובה מאהבה, שאנו אוהבים את הקדוש־ברוך־הוא. וכיצד אנו מראים שאנו אוהבים את הבורא יתברך שמו? על־ידי שאנו שמחים. רבנו ז״ל אמר (שיחות-הר״ן, סימן מב): מה ההפרש בין עצבות ללב נשבר? כשאדם בכעס וברוגז, חס ישלום, על הקדוש־ברוך־הוא, זו נקראת עצבות, שאיננו מרצה מאשר עובר עליו, ויש לו קשיות על הבורא יתברך, כגון: "אני רוק, רוקה, למה איני מוצא זווגי?!" תעשה ברוגז עליו יתברך, או אדם התחתן ואין לו ילדים, וגם־כן נכנסות בו קשיות עליו יתברך, ונעשה ברוגז עליו יתברך, הוא בעצבות ובדכאון, או אדם אין לו שלום־בית, הוא אומר יום, היא אומרת לילה, ואינם משתווים, אזי הוא או היא עצובים, ויש להם קושיות עליו יתברך — "למה נתת לי בעל כזה, או אשה כזו?!" וכן ישנם אנשים שאין להם פרנסה, נכנסו בחובות, לאינם יודעים כיצד יצאו מזה, והם בעצבות, ומהי? שלם ברוגז על הקדוש־ברוך־הוא. אבל לב נשבר זהו דבר אחר לגמרי, אדם מאמין בהשם יתברך, יודע שהכל תלוי בו יתברך, והוא בא ומדבר אליו יתברך, נכנס לבית־הכנסת, ניגש לארון־ הקדש, ומדבר אליו יתברך כאשר ידבר איש אל רעהו, זהו לב נשבר ללא עצבות. ולכן לפני הגאלה, כשעם ישראל היו במצרים ועברו עליהם צרות, עד כדי כך, שאומרים חכמינו הקדושים (מכילתא יתרו א׳): מצרים היה מחנה הסגר, שאף עבד לא היה יכול לברוח משם, קבלו מכות רצח, ומעלות השחר עד חצות לילה, עבדו בעבודת פרך וענו לכו', עד שבא משה רבנו, וגלה לכולם את הקדוש־ברוך־הוא: "אתה הראת לדעת כי הוי״ה הוא אלקים, אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה); מה אתכם?! אתם משעבדים לפרעה מלך מצרים, הנה הקדוש־ברוך־הוא נמצא פה עמכם ואצלכם, למה לכם להיות עבדים, ולמי? לעבדים, תהיו עבדי ה׳! משה רבנו אומר רבנו ז״ל (לקוטי-מוהר״ן, חלק א׳, סימן עט), מסר נפשו בעבור כל יהודי, להשתוקק מאד, שלכל יהודי יהיה טוב, ולא נח ולא שקט כלל, והכניס בעם ישראל: מה אתכם?! אתם בגלות, אתם עובדים לפרעה, אתם צריכים להיות משעבדים למצרים?! באו תכירו את הקדוש־ברוך־הוא ותגאלו, אינכם תופסים באיזו גלות אתם נמצאים?! וכך הציל את עם ישראל. אומר האר״י ז״ל: פרעה — שתי מלים: פה־רע, מלך מצרים — שתי מלים: מצר־ים, כשאדם מפקיר דבורו לדבר כל העולה על רוחו, אזי מחו מצמצם, וכל הגלות שהיתה במצרים, וכן מה שאנו עוברים משך הגלות, זה רק מחמת הדבור, וכן אומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן לח), על הפסוק (תהלים קמח, ח): "רוח סערה עשה דברו", מי גורם לרוח סערה? הדבור. וכדוגמת התקשורת, אשר זה כח אדיר, המכניס את האדם לדכאון, לפחדים, להסתות, למריבות, וגורם לנו גלות, כי לדבור יש כח גדול, מסיתים ומדיחים זה נגד זה, העקר שלא יהיה שלום בין נשמות ישראל, ומכניס כל מיני שמות וכו׳ העיקר להפריד בין נשמות ישראל, בשעה שאין מושג כזה כלל, כי כולנו בני הקדוש־ברוך־הוא, כמו שכתוב (דברים יד, א): "בנים אתם להוי״ה אלקיכם", אחד קבל חנוך תורני, ואחד עדין לא קבל חנוך תורני, אבל יש לשניהם נשמה של יהודי, וכלי התקשורת יש להם כח גדול להסית זה נגד זה, וזו עבודתם וכו׳, וזה אשר גורם לכל המפלגות, פלג, פלג, כדור ההפלגה, העיקר שלא תהיה אחדות בין נשמות ישראל, חס ושלום, מכניסים פחדים בין בני־אדם: "אינכם יודעים מה יהיה — טילים, גז" וכו׳, ואנשים נכנסים בחששות וביראות, זה פה־רע, פרע״ה מלך מצרים, המכניס את המח במצר, עד שאנשים מפחדים וכו׳, בא משה רבנו, והפך את כלי התקשרת של המצרים, ובמקום פה־רע עשה: פה־סח — שזה פס״ח, הינו שנתחיל לדבר אל הקדוש־ברוך־הוא, שדבורינו יהיו רק של אהבה ושלום. ואומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן ד׳): אהב״ה גימטרייה אח״ד, כשאדם מאמין בהקדוש־ברוך־הוא שהוא אחד, הוא לבדו נמצא, ואין בלעדיו נמצא, הוא אוהב את כל יהודי, וחפץ ורוצה שלכל יהודי יהיה טוב. וזה היה משה רבנו, וכך גאל את עם ישראל, על־ידי שגלה להם סוד: "יש לך פה? תדבר אל הקדוש־ברוך־הוא, ותדבר מהקדוש־ברוך־הוא. אתה רואה יהודי שבור, הנמצא בדכאון, יהודי המרגיש עצמו שפל ונחות, תחזקו ותעודדו ותשמחו", עד כדי כך, שאומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א', סימן קו), שדוד המלך אומר (תהלים מא, א): "אשרי משכיל אל דל", אשרי האדם המכניס שכל בדל, ואומר רבנו ז״ל, אשר זו הצדקה הכי גדולה. כי מהי צדקה? פוגשים עני, מסכן, אין לו מה לאכול, נותנים לו, עוזרים לו, ובגלל הפעלה הזו, שמסיעים לזולת — הקדוש־ברוך־הוא עוזר לכם. זו צדקה אחת, שאנו מבינים בשכלנו, לעזר לעני נצרך, שאין לו במה לשבר את רעבונו וכו', אומר רבנו ז״ל, שיש עוד צדקה, והיא גדולה יותר: "אשרי משכיל אל דל", אשרי אדם המכניס שכל בדל. אומרים חכמינו הקדושים (נדרים מא.): דעת קנית — מה חסרת?! דעת חסרת — מה קנית?! אין עני אלא מדעת. מה נקרא עני? מי שאין לו שכל, מסכן, אינו מכיר את הקדוש־ברוך־הוא ואינו מרגישו יתברך, זהו העני הגדול ביותר, ומיהו העשיר הגדול ביותר? זה שמכיר את הבורא יתברך שמו! ולכן כשמוצאים אדם שבור, נדכה, חושש, נמצא בצרה, ובאים ומדברים אליו, ומחזקים ומעודדים אותו, ומקרבים אותו אליו יתברך, זו הצדקה הגדולה ביותר!

ולכן לפני ניסן, שאז הוא החודש של הגאלה, נתנו לנו חודש אדר — חודש השמחה, "משנכנס אדר״ — מרבים בשמחה. אומר רבנו ז״ל: אד״ר — ראשי תבות: ר׳אש ד׳ברך א׳מת. למה אדם אינו מדבר אל הקדוש־ברוך־הוא? כי אינו מרגיש אותו יתברך, ונדמה לו כאלו השם יתברך מסתתר באיזה מקום בשמים, הרי כולנו רוצים לשוב בתשובה, ולמה הולך לנו כל־כך קשה? כי כל אחד מאתנו אומר: "הלואי הייתי זוכה לראות את הקדוש־ברוך־הוא, הייתי מדבר אליו, מספר לו הכל, הלואי הייתי יכול לגשת אליו, לראותו ולדבר עמו, אבל אני לא רואה אותו, ואיני יכול לדבר עמו", אזי נשבר, ונכנס בדכאון, בעצבות ובמרירות, ויש לו קשיות עליו יתברך. אומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק ב׳, סימן פד), שהדלת והפתח להיכנס אל הקדוש־ברוך־הוא זה הפה של האדם, ואיש אינו יודע מה יש לו, יש לו פה — זה השער להיכנס על ידו אליו יתברך. וזה מה שכתוב (בראשית יט, יא): "ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול, וילאו למצוא הפתח", כשאדם חוטא, בר מינן, נעלם ונסתר ממנו הקדוש־ברוך־הוא, עד כדי כך שנכנס בעצבות, במרירות ובדכאון, ונדמה לו שזהו סוף העולם, מאחר שיודע שעשה דברים מתעבים, על־כן הוא שבור בעיני עצמו כחרס הנשבר, ולכן רואים אנשים כל־כך ממרמרים. שאינם מרצים מחייהם, כי הכל חשוך בעדם. וכמו שאומר רבנו ז״ל (ספר־המדות, אות אמונה, סימן כב): הפשע של האדם מכניס כפירה לאדם; כשאדם חוטא — נכנסת בו כפירה, כמו שאומר הנביא (ישעיה נט, ב): "כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם ובין אלקיכם", ברגע שאדם חוטא, נעשית מחיצה בינו לבינו יתברך, עד שאינו מרגיש אותו יתברך, וחושב שהכל טבע, מקרה ומזל. וזה שובר אותו. אך בו ברגע שאדם מתחיל לחוש, שהקדוש־ברוך־הוא פה אתו, עמו ואצלו, אז מתחיל לדבר אליו יתברך. ובאמת אומר רבנו ז״ל (לקוטי- מוהר״ן, חלק א', סימן ס׳), שלהגיע לזה אי אפשר, רק על־ידי הצדיק, הצדיק המעורר אותנו מהשנה, הצדיק פותח לנו את הלב לדבר אל הקדוש־ברוך־הוא, ומגלה לנו איך השם יתברך אוהב אותנו, השם יתברך נמצא פה אתנו, עמנו ואצלנו, וממתין שנדבר אליו. אבל כשאדם חוטא, נעשה לו חשך בעינים, שחור, עצוב, דיכאון ושברון לב, והצדיק מוציאו מהחשכות והדכדוך. וכן הצדיק מעודד ומחזק ומאמץ את האדם בכל המצבים שחולפים עליו, ומכניס בו תקוה ואור, שבודאי יתגבר על כל המשברים ויתאושש. וכמו שרואים כל־כך הרבה רווקים ורווקות ישנם, שאינם מוצאים זווגם וכו', וחכמינו הקדושים אומרים (יבמות סב:): כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה; מי שלא התחתן — הוא תמיד עצוב, שבור, אינו יכול למצוא את זווגו, היא לא יכולה למצוא זווגה, וזה מה ששובר את בני־אדם. וכן רואים בני־אדם שאין להם פרנסה, נסתבכו בכסף, או אין להם ברכה בכסף, וזה מה ששובר אותם, ולכן אומרים חכמינו הקדושים על שני דברים, שהם קשים כקריעת ים סוף: ׳קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף׳ (סוטה ב:), וכן ׳קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף׳ (פסחים קיח.); למצוא פרנסה, לצאת מהחובות, לראות ברכה בכסף, זה גם־כן קשה כקריעת ים סוף, ומדוע? מסביר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן ט׳ וקי״ב), תכף־ומיד כשאדם חוטא, נעשה לו שחור, וניכנס בתוך עצמו, שבור ורצוץ, מלא קשיות על הקדוש־ברוך־הוא ועל בני־אדם, אינו יכול לסבל את הבריות, עד שישנם כאלו, שרחמנא לצלן, נכנסו בדכאון פנימי, שצריכים לילך לפסיכולוג וכו׳, ומה הוא בכלל? אדם מדבר והוא רושם, חולפת שעה, שעתים, הפסיכולוג קבל את שלו וכו׳, ואדם אומר לו: "דוקטור, תעשה לי טובה, עד שאני מרגיש בנוח בנוכחותך, אני רוצה להשמיע עוד כמה דברים" וכו׳, ״אבל נסתיים הזמן״ — מודיע הדוקטור, בכן קובעים תור נוסף, ואדם משלם חמשים או מאה דולר וכו׳, התרוקן כיסו, ומגיע לביתו שבור כחרס הנשבר, וכך ממתין יום, שבוע, שבועים, חודש, כמה חודשים, עד שהגיע התור הנוסף, ומשהגיע, שוב הכל מתחיל מהתחלה וכו׳. ומהיכן זה בא? אדם אינו מרגיש את הקדוש־ברוך־הוא, וחושב שישועתו תבוא מאדם פלוני וכו׳, בשעה שאומר החכם מכל האדם (תהלים ס, כא): ״ושוא תשועת אדם״ וכו׳, ואם תתבונן — תוכח, שגם הפסיכולוג בעצמו צריך לישועה וכו׳, וזהו הפרוש (שם קמו, ג): "אל תבטחו בנדיבים בבן־אדם, שאין לו תשועה", אדם אינו יכול לעזר לעצמו, ואיך יעזור לך?! זו היתה גלות מצרים, שלא ידעו מהקדוש־ברוך־הוא, לא הבינו את הבורא יתברך שמו. עד שבא משה רבנו, הכניס בנו רעת: מה אתכם?! מה לכם ולפה־רע, שפרע״ה משעבד אצלו במצרי״ם — מצר־ים, רק תתחילו לדבר אל הקדוש־ ברוך־הוא, תתחילו לדבר מהקדוש־ברוך־הוא, וכבר תצאו מהגלות. איך זוכים לזה? על־ידי שמחה, כשאדם שמח — נתרחב לו הלב, ומרגיש את הבורא יתברך שמו פה אתו, עמו ואצלו, וכשאדם מרגיש שהקדוש־ברוך־הוא אוהב אותו — נעשה שמח, ואין לו קשיות עליו יתברך.

ולכן הקדימו לנו לפני חודש ניסן — חודש אדר, חודש השמחה, לשמח את עצמנו ואת אחרים. ולכן מחית עמלק היתה בחודש אדר, ואיך מחו את עמלק, ומיהו? עמלק זהו המן, ומה היה הקטרוג שלו? שאמר (אסתר ג, ח): "ישנו עם מפזר ומפרד בין העמים", עם ישראל רבים זה עם זה, ויש פרודים ביניהם, מפלגות פלג, פלג, זה היה המן, והצליח לשכנע את אחשוורוש — תראה זהו עם מפלג וכו׳, באה אסתר המלכה ואמרה למרדכי (עם ד, טז): "לך כנוס את כל היהודים", לך תאחד אותם, כולנו נשמות טהורות, כולנו בני הקדוש־ברוך־הוא, ואז זכו לגאלה, וכך הרגו את המן־עמלק. אומרים חכמינו הקדושים (ברכות נח.): "לך הוי״ה הממלכה״ — זו מלחמת עמלק; ברגע שמגלים את הקדוש־ברוך־הוא, בזה מוחקים את עמלק, בזה שמפרסמים לכולם, שהקדוש־ברוך־הוא פה אתנו, עמנו ואצלנו, ורוצה אותנו, וחפץ לשמוע קולנו — זו מחית עמלק. ;עמל״ק גימטריה ספ״ק, רוצה להחדיר בנו ספקות — "היש הוי״ה בקרבנו אם אין" (שמות יז, ז). ומי לוחם נגדו? משה רבנו. וכמובא בדברי חכמינו הקדושים (ראש הענה כט.), על הפסוק (שמות יז, יא): "והיה כאשר ירים ידו וגבר ישראל", כשמשה רבנו הגביה ידיו, אז התגברו עם ישראל והכניעו את עמלק. שואלים חכמינו הקדושים: וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? ועונים: בעת שעם ישראל מסתכלים רק להקדוש־ ברוך־הוא, אז "וגבר ישראל", ונמחק עמלק, משה רבנו הגביה ידיו, להראותנו שאין לנו אלא אבינו שבשמים, אין לנו על מי לבטח אלא עליו יתברך, וכך זכינו לצאת מהגלות. כמו־כן בימי מרדכי ואסתר, איך יצאנו מהגלות? כשהתכנסו יחד נשמות ישראל, אומרים חכמינו הקדושים דבר פלא (מגלה יד.): גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכלן לא החזירום למוטב, ואלו הסרת טבעת החזירתן למוטב; מה שלא הצליחו ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות, הצליח המן עם טבעתו של אחשוורוש; מה זאת אומרת? אלא הקדוש־ברוך־הוא מרחם עלינו, הקדוש־ברוך־הוא אוהב אותנו, ושולח לנו בכל דור ודור נביא, צדיק הדור, שמגלה את הבורא יתברך שמו, ואם לא די בזה, אזי שולח גם לנשים נביאות, לעוררן ולחזקן ולקרבן אליו יתברך, אבל הנה אנו שומעים מה שהצדיק מדבר, מתעוררים בתשובה, מקבלים עלינו על מלכות שמים, והנה אנו יוצאים לחוץ ושוכחים את הכל, ושבים לסורנו.

ארבעים ושמונה נביאים הקדוש־ברוך־הוא שלח לנו משך כל הדורות, וכן שבע נביאות, לעורר ולחזק ולעודד את נשמות ישראל ולא הצליחו, והנה בא המן אל אחשוורוש מלך טיפש, והסיר המלך טבעתו ומסרה לו, ואמר המן, שרחמנא לצלן, לא ישאר שריד ופליט מעם ישראל, אז נתעוררנו כולם בתשובה. ודבר זה ראינו משך כל הדורות, עד שלא בא אויב ורצה לחסל אותנו, שכחנו מהתכלית, ברגע שיש לנו אימה ופחד — מטילים, מפיגועים, רחמנא לצלן, אז מתחילים להתעורר בתשובה.

והנה נתן לנו הקדוש־ברוך־הוא חודש אחד, חודש אד״ר — ר'אש ד׳ברך א׳מת, שאפילו אדם נמצא בחושך הכי גדול, הקדוש־ברוך־הוא מרחם עליו, וכמאמרם ז״ל (שבת קד.): הבא לטמא — פותחין לו; אומר רבנו ז״ל: מה הפרוש בזה? אלא הבא לטמא — כשאדם בא לטמא, ונכשל בפגמי הברית ובעוונות גדולים, תכף־ומיד הקדוש־ברוך־הוא פותח לו פתח ודרך לשוב אליו.

וכולנו יכולים לשוב בתשובה, ואיך? אם נקבל על עצמנו עכשו אחת ולתמיד על מלכות שמים, נקבל על עצמנו לצאת מהמרירות והדכאון, אז נהיה בטוחים שהתשובה שלנו תהיה חזקה, ולא רק שאנו נשוב בתשובה, אלא נחזיר את אחינו ואחיותינו וכו', ושאר עם ישראל. ומאין אנו יודעים שחזרנו כבר בתשובה, אולי אנו טועים, ואם אנו אומרים שחזרנו בתשובה, מהו הבטוחות שקבלו את תשובתנו בשמים? אלא ברגע שמתחילים לאהוב כל יהודי, ואין הפרש בין איש לרעהו, כל יהודי הוא נשמה קדושה, כולנו נשמות קדושות הבאות מעולם האצילות אדם מחזיק בזה, סימן שהוא בעל תשובה אמתי, ונתקבלה תשובתו בשמים. אך כל זמן שיש לנו, חס ושלום, איזו שנאה על איזה יהודי, סימן שעדין לא שבנו בתשובה, ועדין לא קבלו תשובתנו בשמים. ולכן עלינו לקבל על עצמנו בחודש אדר — אחדות. אח״ד גימטרייה אהב״ה, לאהב את כל יהודי, למסור נפשנו בעבור כל יהודי. ולכן יש לנו בחודש זה ז׳ באדר, אשר בו ביום נולד משה רבנו ובו ביום נפטר משה רבנו (מגלה יג:). וזו היתה טעותו של המן, שחשב שמשה רבנו נסתלק, ועל־כן הוא יכול לעשות כאוות נפשו, אך לא ידע שמשה רבנו נמצא בכל דור ודור, כמובא בדברי רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן ב'): כל צדיק וצדיק נקרא משה; וכמאמרם ז״ל (שבת קא): מ"שה שפיר קאמרת, כל צדיק יש בו בחינת משה רבנו. משה רבנו אוהב ישראל היה (מנחות סה:), וכל צדיק אמתי אוהב כל יהודי, רוצה לקרבו אל הקדוש־ברוך־הוא, רוצה להראותו דרך איך לצאת מהסבך והמרירות שלו. וזוהי משמעות חודש אדר, חודש השמחה, שעלינו לשמח ולרקד מרב שמחה, ולחזק ולעודד את נשמות ישראל, לראות שתמיד תהיה שמחה.

והנה בקבלת התורה היו עם ישראל מאוחדים, כמו שכתוב (שמות יט, ב): "ויחן העם נגד ההר", אומרים חכמינו הקדושים (מכילתא ורש״י שם): כאיש אחד בלב אחד. עד קבלת התורה עם ישראל רבו והתקוטטו, מפלגה זו, מפלגה אחרת, כל אחד והבליו, כי ברגע שאין מכירים את הקדוש־ברוך־הוא, אז ישנה מרירות ומריבות. וכמו־כן בבית, אומרים חכמינו הקדושים (סוטה יז.): איש ואשה זכו — שכינה ביניהם, אצל האיש יש י׳ ואצל האשה יש ה׳ — י״ה, שמו יתברך, אם מכניסים את הקדוש־ברוך־הוא בתוך הבית, שזהו אי״ש ואש״ה, יש ביניהם אהבה הדדית, כבוד הדדי, אחד מבין את השני ועוזר לו, אך ברגע שמוציאים את הקדוש־ברוך־הוא מהבית — את הי״ה, מה נותר? אש ואש, ושניהם שורפים זה את זה, ומזה בא, רחמנא לצלן, גרושין וכו', אשר כיום שומעים כל־כך הרבה גטין והריסת בתים וכו', והכל מחמת שגרשו את השכינה מתוך הבית. כמו־כן ישנם כל־כך הרבה רווקים ורווקות, ואף שיש כל־כך הרבה בחורים ובחורות, מדוע אינם מוצאים זה את זו? כי כל אחד מחפש דבר שעדין לא נברא וכו', ומחפשים ומחפשים, עד שנעשים בני שלשים, ארבעים וכו' וכו', ולא מצאו זיווגם. אך אומרים חכמינו הקדושים (יבמות סג.): נחות דרגה ונסיב איתתא; יש לך עצה למציאת הזיווג — תנמיך עצמך, ואז תמצא אשה כרצונך. אך דא עקא, שכל אחד רוצה זווג שיהיה כמהו, וזה עדין לא נברא, כי חושב על עצמו: "אני הכי מצלח, אני הכי פקח" וכו', ועל־כן מחפש לכל הפחות שהיא תהיה מצלחת כמהו וכו', ואינו מוצא את זאת, כי הוא היחידי הכשרוני והמצליחן ביותר וכו', אומרים חכמינו הקדושים: נחות דרגה, תרד מדרגה אחת, אל תחזיק את עצמך להכי הכי, ואז תמצא תכף־ומיד זיווגך. כשאדם מחזיק עצמו ללא כלום, אז לא חסרים בחורים ובחורות, ותכף יכולים למצוא זה את זה, ולהקים בית נאמן. רק צריכים מעט שכל ודעת, ומהו? נחות דרגה, ואחר־כך נסיב איתתא. ואף שאדם מחזיק עצמו לכלום, אומרים חכמינו הקדושים, אין די בזה, אלא תרד מזה עוד, ותהיה כלום שבכלום, ואז תראה שיש אין ספר זיווגים. בעת קבלת התורה אומרים חכמינו הקדושים, שנעשתה אחדות בין עם ישראל, כאיש אחד בלב אחד, ואז קבלו את התורה, כי את התורה אין יכולים לקבל, אלא כשיש אחדות, ברגע שנפרדים זה מזה — אין תורה. וכן אומרים חכמינו הקדושים (שבועות לט.), שהיה אז קבלת התורה מחדש, שזה עניין של "קימו וקבלו״ — קימו מה שקבלו כבר. וכתוב אז (שמות כ, ב): "אנכי הוי״ה אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", יש כאן שתי מצוות שצריכים לזכרן תמיד: ״אנכי הוי״ה אלקיך" — אדם צריך לזכר תמיד, שהקדוש־ברוך־הוא אלקים חיים ומלך עולם; ואין לנו בזה העולם רק הבורא יתברך שמו — זו מצוה אחת. וכן: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", אומרים חכמינו הקדושים (פסחים קטז:): בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, הוא יצא מהשעבוד והגלות שלו. יש מדרש פליאה האומר: "אנכי הוי״ה אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", בשביל זה: "ויתלו את המן"; מה הקשר ביניהם? אלא ישנו קשר הדוק. כי המן רצה להשמיד את עם ישראל, וכפי שאנו עדים כיום, ישמעאל רוצה לכלות את ישראל, היה לא תהיה. התורה הקדושה מעידה עליו (בראשית טז, יב): "פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו", איננו בגדר אדם. וכן עשו רוצה להשמיד את העם היהודי, ונאמר עליו (שם כז, מ): "על חרבך תחיה". שניהם רוצים רק את עם ישראל, ואימתי יש להם שליטה על ישראל? בעת שעם ישראל מפלגים ומפרדים. וזו הטעות שישנה כיום — הסתות רבות, שמסיתים זה נגד זה וכו' וכו', תפתחו את כלי התקשרת, תקראו בעתון, מה כתוב שם? הקדוש־ברוך־הוא נמצא ואין בלעדיו נמצא?! לא ולא! מסיתים ומדיחים זה נגד זה, כל אחד יש לו טענות על אלו ועל אלו וכו' וכו', אימתי מתאחדים? חס ושלום, שלא נדע מצרות — כשיש פיגוע. כאן אנו רואים שהישמעאלים, ימח שמם וזכרם, ובני עשו, ימח שמם וזכרם, אינם רוצים דייקא אחד שיש לו זקן ופאות, ולובש ציצית, כשהם מניחים מטען חבלה, אין משנה להם מאיזו מפלגה הוא וכו', הם רוצים את כל יהודי, ואינם בודקים בציציות, אם אתה מניח תפלין אם לאו, אם אתה שומר שבת אם לאו, הם רוצים אותך, כי אתה יהודי, ובזה רואים את יקרת נשמות ישראל. ולכן ברגע שאדם מחדיר בעצמו: "אנכי הוי״ה אלקיך", שכולנו צריכים לדעת, שהקדוש־ברוך־הוא הוא אלקים, ואליו עלינו לעזוב בתשובה, ולזכור, שאם נשוב בתשובה אמיתית — יוציאנו מהגלות, שזה "אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים", ועל־ידי־זה "ויתלו את המן" (אסתר ז, י), שנזכה במו עינינו לראות את מפלת עשו וישמעאל, ועם ישראל יתקרבו כולם אל הקדוש־ברוך־הוא, "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל-א׳ טי, כט), עם ישראל חי, נר ישראל לא יכבה לעולם.

תם ונשלם, שבח לאל בורא עולם!

הגב

avatar
  הירשם  
Notify of
שלום לכם!
איך אפשר לעזור?
Powered by
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן