הלכות פורים

הלכות פורים בקצרה ה'תשע'ט

פרק א – ארבע פרשיות

א.     חכמינו זכרונם לברכה תקנו לקרוא בתורה בכל שנה בשבתות שבסביבות חודש אדר עד ר"ח ניסן, ארבע פרשיות מיוחדות, והן פרשיות: א. שקלים – שבת שלפני ראש חודש אדר, או ביום ר"ח אדר שחל בשבת. ב. זכור – שבת שלפני פורים. ג. פרה – שבת שלאחר פורים וסמוכה לפרשת החודש. ד. החודש – שבת שלפני ר"ח ניסן, או ביום ר"ח ניסן שחל בשבת. ויש להיזהר בקריאתן יותר מקריאת הפרשיות של כל השנה[1].

ב.   מוהרא"ש זי"ע אמר, שבבוא השבתות של ארבע פרשיות, ראוי לאדם להתעורר בשמחה עצומה, על שמגיע הזמן שכל אחד מישראל יכול לזכות להתקרבות מיוחדת אל השם יתברך, וכמו שפעם התבטא הצדיק הקדוש רבי פנחס מקוריץ זי"ע[2], "הייתי כבר רוצה להגיע אל ארבע הפרשיות, כדי שאוכל להתראות עם השם יתברך", כי ארבע פרשיות אלו מכוונות כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה ברוך הוא, ועל ידן אדם זוכה כביכול להתראות עם השם יתברך[3].

[1] אליה רבה (סימן תרפ"ה סקכ"א), ועוד שהרי יש אומרים שחיוב קריאת ד' פרשיות הוא מהתורה, כ"כ הגנת ורדים (כלל א' ס"ס ל"ו), וז"ל "איברא דהכי מרגלא בפומייהו דרבנן, דקריאת ד' פרשיות הללו הן מהתורה (וכ"כ מרן החיד"א בספר יעיר אוזן מערכת ק' את יב, דמוכח בתוס' ישנים כת"י פ"ב דברכות, שאפשר שגם פרשת שקלים ופרשת החודש הוי מדאורייתא) ואנכי לא ידעתי היכן מצוה זו כתובה בתורה, ולכן נראה דאף דקרי ליה מהתורה, מדרבנן הן אלא דאסמכינהו אקראי", עכ"ל. ואף שאין הלכה כן, ורק פרשת זכור קי"ל שהיא מן התורה, מכל מקום יש להיזהר יותר בקריאת פרשיות אלו.

[2] הובא בספר אמרי פנחס (שער ד' אות רכ"ה).

[3] שיחות מוהרא"ש לכל מועדי וחדשי השנה (עמ' קצ"ב).

פרק ב – פרשת שקלים

א.     בשבת שלפני ראש חודש אדר הסמוך לניסן, מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים בשני פרשת שקלים, (בראש פרשת כי תשא), מפני שבזמן שבית המקדש היה קיים, היו משמיעים על השקלים באחד באדר, ע"י הכרזת הבית דין הגדול בכל ערי ישראל, שכל אחד מישראל חייב לשקול מחצית השקל בשקל הקודש, ולהביאם לבית המקדש, כדי שיתחילו מיום ראש חודש ניסן והלאה, להקריב קרבנות מתרומה חדשה, ואף שאין לנו כיום לא בית המקדש ולא קרבנות, מכל מקום אנו משלמים פרים שפתינו, בקריאת פרשת כי תשא שכתוב בה ענין השקלים[1].

ב.     ועוד טעם אמרו חז"ל – "גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, כמו שנאמר "ועשרת אלפים ככר כסף, אשקול ע"י עושי המלאכה", לפיכך הקדים שקליהם לשקליו", ולכן גם אנו קוראים בשבת זו פרשת שקלים[2].

ג.     מפטירים "ויכרות יהוידע" (מלכים ב, יא, יב), כי מדובר שם בענין השקלים, שנאמר "כסף נפשות ערכו"[3], ומנהג האשכנזים להתחיל כמה פסוקים שלאחר זה, "בן שבע שנים יהואש במלכו", ומסיימים "לכהנים יהיו".

ד.     בשבת שלאחר ראש חודש אדר, לא מוציאים שני ספרי תורה, אלא קוראים בספר תורה אחד בפרשת השבוע בלבד, ורק אם חל ר"ח אדר בשבת, שאז קוראים בו ביום פרשת שקלים (וכן אם חל ביום שישי), אזי בשבת שלאחריו קוראים פרשת זכור[4].

ה.     ואמר מוהרא"ש זי"ע, שבשעת קריאת פרשת שקלים בציבור, הוא עת רצון גדול ונורא מאד לפעול את כל משאלות לבו לטובה, וכן מסוגל אז להתפלל במיוחד על התקרבות לצדיקים אמתיים, כי בשעת קריאת פרשת שקלים משה רבנו עומד בין נשמות ישראל, ומרים ומגביה ראשו של כל אחד ואחד, וכמו שדרשו חז"ל (תנחומא כי תשא ג), את הפסוק "כי תשא את ראש בני ישראל", אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע משאני מת אין אני נזכר, אמר לו הקב"ה, חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים, ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה ושנה כשקוראים אותה לפני, כאילו אתה עומד שם באותה שעה, וזוקף את ראשן"[5].

[1] מגילה (כט. ובפי' רש"י שם), ירושלמי (שקלים ב.), טור ושלחן ערוך (סימן תרפ"ה), משנה ברורה (סק"א).

[2] כן הוא בירושלמי (פ"ק דמגילה ה"ה, ובפ"ג ה"ד), ובגמרא מגילה (יג:), ועיין בחזו"ע פורים (עמ' א' בהערה), שכתב לבאר החשבון שעשרת אלפים ככר כסף, מכוון כנגד מחצית השקל לכל אחד משש מאות אלף שיצאו ממצרים, ע"ש.

ועיין בילקוט יוסף פורים (מהדורת תשע"ג עמ' מ') שהביא עשרה טעמים לקריאת פרשת שקלים בזמן הזה, ע"ש.

[3] מגילה (כט:), טור ושו"ע (סימן תרפ"ה).

[4] משנה מגילה (כט.) ובהרי"ף והרא"ש, טור ושו"ע (שם), והכלל סימני שבתות ההפסקות הוא: "זַטּוּ, בּוּ, דַּד, וּבְיוּ", דהיינו ר"ח אדר חל רק בימי שבוע אלו שסימנם – זְבָדוּ (ז – שבת. ב – שני. ד – רביעי. ו – שישי), ולכן כשחל ר"ח אדר בז' בשבוע, אזי שבת ההפסקה היא ט"ו אדר, ואם ר"ח אדר חל ביום ב' בשבוע, אזי שבת ההפסקה היא ב- ו' אדר, וכשחל ר"ח ביום ד' בשבוע, אזי שבת ההפסקה היא בד' אדר, וכשחל ר"ח אדר ביום ו' בשבוע, אזי ישנן שתי שבתות הפסקה, אחת ביום ב' אדר, והשניה בי"ו, דהיינו ט"ז אדר. ובין פרשת פרה לפרשת החודש אין הפסק, וסימנך "בין שלישי לרביעי לא ישתה".

[5]  שיחות מוהרא"ש למועדי השנה (עמ' קצ"ד), וכן הוא בספר אוהב ישראל (לפרשת שקלים), וז"ל "והיינו כי בכל דור ודור, הצדיק שהוא ראש הדור הוא בוודאי משה רבינו ע"ה (כמש"כ בתיקוני זוהר קיד. אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא ובכל צדיק וצדיק), והוא יזקוף ראשן וקומתם של ישראל בכל שנה ושנה, ע"י קריאת פרשת שקלים דוקא בכוונה שלימה ורצויה, וע"י מסירת נפש לה' על קדושתו יתברך ויתעלה באהבה ובכוונה הראויה לפרשת שקלים שמסר לנו משה רבינו ע"ה".

פרק ג – פרשת זכור

א.    חז"ל תקנו בשבת שלפני פורים, לקרוא פרשת זכור, שעניינה הוא לזכור מעשה עמלק ומצוות מחייתו, וסמכו קריאתה למעשה המן שהיה מזרע עמלק[1], ומוציאים שני ספרי תורה, בראשון קוראים בפרשת השבוע, ובשני קוראים (בסוף פרשת כי תצא) – "זכור את אשר עשה לך עמלק" עד "לא תשכח", ואחר קריאת התורה מפטירים (שמואל א' פרק ט"ו), "פקדתי את אשר עשה עמלק". ומנהג הספרדים להתחיל מתחילת הפרק "ויאמר שמואל אל שאול".

ב.     לדעת רוב הפוסקים קריאה זו חיובה מן התורה[2], ולכן חובה על כל אדם לשמוע קריאת פרשת זכור מספר תורה, ומכיון שהלכה רווחת שמצוות צריכות כוונה, לכן יש להשליח ציבור הקורא בתורה לעורר דעת הקהל, לפני קריאת המפטיר בספר תורה בפרשת זכור ולהודיעם שיכוונו לצאת ידי חובת מצות זכירת עמלק ומחייתו שהיא מצות עשה מן התורה, ושגם הוא מצדו מכוין להוציא את השומעים ידי חובתם[3].

ג.     צריך לדקדק לקרוא פרשת זכור מתוך ספר תורה היותר כשר והיותר מהודר[4], וטוב להוציא ספר תורה שקראו בו במשך כל ימות השנה (וטוב להיזהר עוד לקרוא מתוך ספר תורה שאינו משוח במשיחה לבנה[5]).

ד.     יזהירו גדולים על הקטנים לבל יפריעו קריאת פרשת זכור ע"י הכאות ברגליהם בעת שמזכירים "עמלק", פן יגרמו מכשול לציבור שלא ישמעו הקריאה כראוי[6].

ה.       העיקר להלכה שאין חובה להבין כל מילה ומילה בפרשת זכור, שאין זה מעכב בדיעבד, ואף מי שלא מבין את הקריאה יוצא ידי חובת המצוה ששומע מפי השליח ציבור שהמצוה היא עצם הקריאה, ובפרט אם מבינים את הענין בכללותו, ומכל מקום יש נוהגים לקרוא לפני הציבור את פירוש רש"י על פרשת זכור קודם הקריאה ותבוא עליהם ברכה[7].

ו.     אף שנשים פטורות משמיעת פרשת זכור[8], מן הראוי והנכון שכל הנשים מגיל מצוות תבואנה לבית הכנסת לשמוע קריאת פרשת זכור, וכן פשט המנהג[9].

ז.     אשה המטופלת בילדים קטנים, מן הראוי שבעלה ישמור על הילדים על מנת שתוכל אשתו ללכת לבית הכנסת לשמוע קריאת פרשת זכור, אולם אם אין באפשרותם לעשות כן, אזי האשה פטורה משמיעת פרשת זכור, משום שכל העוסק במצוה פטור מן המצוה[10], ומכל מקום טוב שתקרא פרשת זכור מתוך החומש[11] (סוף פרשת כי תצא).

ח.   פשט המנהג להוציא ספר תורה לאחר תפילת מוסף או לאחר תפילת מנחה, ולקרוא פרשת זכור עבור הנשים שעדיין לא שמעו קריאת פרשת זכור[12].

ט.   לכתחילה ראוי שכל אדם ישמע קריאת פרשת זכור על פי מנהג ומסורת אבותיו, מכיוון שלדעת רוב הפוסקים מצוה זו מן התורה, ולכן כל עדה תשמע את הקריאה בהברה המסורה בידן ומספר תורה הכתוב כפי מסורת אבותיהם[13], ומכל מקום אין צורך לדקדק ולקרוא בטעמי המקרא כמנהגם (מרוקאי או ירושלמי), אלא יקפידו רק על המבטא והברת האותיות[14], ובדיעבד כל ששמע קריאת פרשת זכור באיזה הברה שהיא ומכל ספר תורה שהוא, יצא ידי חובתו.

י. ואמר מוהרא"ש ז"ל, שזה דבר פלא, שדוקא במצוה זאת של קריאת "פרשת זכור", יש לבני אדם כל מיני חששות ובלבולים, אולי לא יצאתי ידי חובת הקריאה כראוי, וחוששים ודואגים על זה מאד, עד שיש בני אדם, שהולכים מבית הכנסת לבית הכנסת לשמוע קריאת פרשת זכור עוד הפעם ועוד הפעם, אולי עדיין לא יצאו, ובמקום לשמוח בשמחה שאין לה קץ, שתהילה לאל זכו לשמוע פרשת זכור, ויתחילו עם שמחה עצומה למחות זכרו של עמלק מן העולם, תחת זאת מתמלאים עם עצבות ומרה שחורה ונותנים כח לקליפת עמלק, לשלוט בעולם, רחמנא לצלן, ולכן החכם המבין מדעתו, ישמע פרשת זכור היטב בשמחה עצומה, ויבקש מהקדוש ברוך הוא, שיזכה למחות זכרו של עמלק והיצר הרע מן העולם, ובזה יצא ידי חובת המצווה כראוי[15].

יא. ואמר רבי אברהם ברבי נחמן ז"ל, שעיקר מחיית עמלק, (שהוא הקושיות והספיקות שמבלבלים את כל אחד), הוא רק ע"י שמחה, כי שמח"ה אותיות "שֶ"מָחֹה תמחה את זכר עמלק[16]".

 

[1] מגילה (כט.) ועיין בספר החינוך (מצוה תר"ג).

[2] ספר האשכול (הלכות חנוכה ופורים סימן י'), תוס' ברכות (יג.), הרשב"א (ברכות יג.), הרא"ש (ברכות מז:), הריטב"א (מגילה יז:), ספר החינוך (שם), סמ"ג וסמ"ק, תרומת הדשן (סימן ק"ט), וכ"פ מרן בשו"ע (סימן קמ"ו ס"ב וס"ס תרפ"ה), מהרש"ל וב"ח ועוד. ואע"פ שיש אומרים שפרשת זכור בזמן הזה אינה מהתורה, ושכן נראה מדברי הרמב"ם בספר המצוות (סימן קפ"ט), וביד החזקה (פ"ה מהלכות מלכים ה"ה), ומהרמב"ן (סוף פרשת כי תצא), אולם רוב ככל הפוסקים חולקים וס"ל דהוי מן התורה, וכן האריך בספר איש אמונים, והעלה שגם הרמב"ם ס"ל כהפוסקים, וכן העלה בחזו"ע פורים (עמ' ג').

[3] חזו"ע (עמ' ד') ע"פ מש"כ השו"ע (סימן תקפ"ט ס"ט), שצריך השליח ציבור לכוין להוציא את השומע והשומע יתכוין לצאת, וכ"כ בספר זהר השלחן בהגהות החתם סופר שהיה נוהג להזהיר את הציבור לפני קריאת פרשת זכור ופרה, שכל אחד יכוין לצאת ידי חובתו, וכן מבואר במשנה ברורה (סקט"ו), ובכף החיים (סקל"ג) וע"ש שהביא נוסח לשם יחוד כפי מנהג בית אל יכב"ץ ההולכים ע"פ דברי האריז"ל, ע"ש.

וכל זה בקריאה של הפרשה, אבל בברכות אין חובה לכוין, משום שהברכות אינן שייכות למצוות זכירת עמלק, ואינן צריכות כוונה מיוחדת של זכירה, אלא יש מקום להוסיף כוונה היות שמברכים על קריאה דאורייתא, כ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סימן ק"ז), וכן העלה בילקוט יוסף (עמ' צ"ח) שמעיקר הדין אין צורך להיזהר בזה.

ומה שיש החוככים להחמיר שלא לשמוע מפי החזן אלא לקרוא בעצמו מהספר תורה, עיין בספר נתיבי עם (עמ' רנ"ב) ועוד, אינו נכון, אלא מכיון ששומע מפי השליח ציבור שקורא מתוך הספר תורה עם הכוונה לצאת ידי חובה, הרי גם השומעים דינם כאילו קראו מתוך הספר תורה, שהרי שומע כעונה ממש, עיין בחזו"ע (שם) שכ"כ האחרונים. והאריך בזה כיד ה' הטובה עליו בדין "שומע כעונה", בילקוט יוסף פורים (קונ"א סימן ז'), ע"ש.

ומכל מקום כל שכיוון לשמוע אף שלא שמע כל מילה, כתב בספר הליכות שלמה להגרש"ז אוירבך זצוק"ל (פי"ח הי"ב) שכל ששמע עיקר מצוות זכירת עמלק יצא ידי חובתו.

[4] לקט יושר (עמ' קנ"ג), שערי אפרים (שער ח' סעיף פ"ה), חזו"ע (עמ' ה'), ילקוט יוסף (פורים מהדורת תשע"ג עמ' פ"ב),

[5] ילקוט יוסף (עמ' פ"ה), והוסיף שם (בעמ' פ"ו), שלכתחילה יש להשתדל לקרוא בספר תורה שעבר בדיקת מחשב, ולהעדיפו על ספרי תורה אחרים שלא עברו בדיקת מחשב, ע"ש.

[6] שו"ת בן ימין (דף עז.), והסכים עמו הגאון מהר"א פלאג'י (בתשובה שם), חזו"ע (עמ' ה').

[7] ילקוט יוסף (עמ' קי"ב), ודחה דברי המועדים וזמנים (ח"ב סימן קס"ה), ע"ש.

[8] נחלקו הפוסקים האם נשים חייבות בקריאת פרשת זכור, דעת ספר החינוך (שם), שנשים פטורות מקריאת פרשת זכור, משום שעיקר מצות מחיית עמלק שייכת רק בזכרים ולא בנקבות שאין דרכן לצאת למלחמה, וכ"כ בספר לימודי ה' (קמ"ב), וכן דעת הגאון בעל זית רענן, המטה יהודה (סימן רפ"ב סק"ז), ושו"ת תורת חסד מלובלין (או"ח סימן ל"ז), שמעיקר הדין אין הנשים חייבות בשמיעת פרשת זכור כלל, וכן העלו האחרונים: שו"ת תורה לשמה (סימן קפ"ז), הנהגות החזו"א (עמ' רי"ד), חזו"ע (עמ' ט'), שמעיקר הדין נשים פטורות והמקילות בזה יש להם על מה שיסמוכו. אולם דעת המנחת חינוך (שם סק"א), שנשים חייבות בקריאת פרשת זכור, שהרי במלחמת חובה הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה (דהיינו לספק לגברים צרכי המלחמה), וא"כ מצוה זו שייכת בכל ישראל, ואינה נחשבת כמצוות עשה שהזמן גרמא לפי שאין לה זמן קבוע, וכ"פ הגאון רבי נתן אדלר, הובא בשו"ת בנין ציון החדשות (סימן ח'), ובשו"ת מהרי"ל דיסקין (קונ"א סימן ק"ב), ובספר מצות המלך ובספר ישועות מלכו (סימן נ'), ובספר נחל אשכול (ח"ב עמ' ל"ג סוף אות א') ועוד.

[9] כן העלה בחזו"ע (עמ' ט'), שהרי גם בראש השנה נוהגות הנשים לבוא לשמוע תקיעת שופר אע"פ שלכל הדעות הן פטורות, ומדוע לא יבואו לשמוע קריאת פרשת זכור מעזרת נשים לצאת ידי חובת כל הדעות, וכל שיש אפשרות לבוא ודאי שנכון לעשות כן, וכ"כ בכף החיים (סימן תרפ"ה סק"ל), בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סימן א' אות ה'), ושו"ת מנחת יצחק (ח"ט סימן ס"ח), שכן פשט המנהג, חזו"ע (שם בהערה). וכך נהג הגרש"ז אוירבך זצוק"ל בהליכות שלמה (פרק י"ח הערה 5), לומר לאשתו הרבנית שתלך לשמוע קריאת פרשת זכור בבית הכנסת להדר כהסוברים שגם הנשים חייבות בה. ומרן הסטפיילר זצוק"ל היה מעיר את בנותיו אף כשהיו קטנות כדי שתלכנה לבית הכנסת לשמוע קריאת פרשת זכור (ארחות רבינו ח"ג עמ' ל"ג).

[10] כ"כ בחזו"ע (שם בהערה) שאשה שיש לה ילדים קטני קטנים, שאי אפשר לעזבם לנפשם מבלי מי שיפקח עליהם, יכולה לפטור עצמה מטעם שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, (ואינה צריכה התרת נדרים, הואיל ומניעה זו היא עראית ואין בכוונתה להפסיק מנהג זה, אלא כשתוכל תלך לשמוע, ע"פ שו"ת יחוה דעת (ח"א סימן מ"א), נטעי גבריאל (פורים פ"כ ס"ד).

[11] כן נראה שראוי להדר לעשות כן, שהרי חולה או אנוס, קורא בדיעבד מתוך החומש, כמש"כ בשו"ת בנין שלמה (סימן נ"ד), בשו"ת מנחת אלעזר (ס"ס א'), בחזו"ע (עמ' ח'), ובהליכות מועד (עמ' קל"ד).

[12] כ"כ האחרונים שמנהג נכון הוא ואין לפקפק על מה שמוציאים ס"ת לנשים, שהרי רבים מוציאים ס"ת בחודש ניסן בשביל קריאת פרשת הנשיאים, וכמש"כ בשו"ת תורת יקותיאל (סימן מ"ו) שכן נהגו גדולי הדור, אע"פ שאין קריאה זו אלא מנהג, וכן העלה בחזו"ע (עמ' י"א בהערה), שמותר להוציא ס"ת בשביל הנשים, כדי לזכותן בקריאת פרשת זכור שלדעת כמה גדולים חייבות הן בקריאת פרשת זכור, ע"ש. וכ"כ בספר הליכות בת ישראל (עמ' רצ"ו) בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל ועוד.

[13] אף שבשאר שבתות השנה אין להקפיד על המבטא בקריאת התורה, ובין אשכנזים ובין ספרדים יוצאים ידי חובתם במבטאים השונים, וכמש"כ בשו"ת שרידי אש (ס"ס ה'), בשו"ת בית אבי (סימן ק"ט) ובתשובות והנהגות (ח"א סימן קנ"ד), ואלו ואלו דברי אלקים חיים, מכל מקום לגבי פרשת זכור ופרה שהן מן התורה, יש לכתחילה להקפיד לשמוע הקריאה כל אחד במבטא אבותיו, וכ"כ בספר ישיב משה טרוצקי (עמ' י"א) בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, הגרשז"א בהליכות שלמה (עמ' שכ"ג), ובחזו"ע (עמ' ח' בהערה).

ומה שכתבנו שיש להדר לקרוא לכתחילה בספר תורה כפי מסורת אבותיו, כ"כ בספר מועדים וזמנים (ח"ב סימן קס"ו), שהרי צריכים לקחת הס"ת המוחזק והמדויק ביותר, וכ"כ בילקוט יוסף (עמ' קכ"ה).

[14] כ"כ מרן הגרשז"א זצוק"ל בהליכות שלמה (שם), שאין זה כבוד הציבור לקרוא באותו מעמד בכמה הברות, ואין טעם לדבר, ומעולם לא שמענו שנהגו כך, וכ"כ בילקוט יוסף (עמ' קל"ד), אא"כ יש באותו ציבור בני ספרד ובני אשכנז, וכן בני תימן שיש שינוי גדול בהברה, אבל אין שום צורך לקרוא באותה הברה, בכמה סוגי טעמים, כגון ירושלמית ומרוקאית, הליכות מועד (עמ' קל"ה).

[15] שיחות מוהרא"ש למועדי השנה (עמ' רב).

[16] מקור השמחה (עמ' רע"ט).

פרק ד – פרשת פרה

א.    בשבת שלאחר ימי הפורים מוציאים שני ספרי תורה[1], וקוראים בראשון פרשת השבוע, ובשני פרשת פרה (במדבר יט א), עד "והנפש הנוגעת תטמא עד הערב", ולדעת הרבה פוסקים אף קריאת זו היא מן התורה[2], ואע"פ שיש חולקים על זה, יש להחמיר כדברי האומרים שהיא מן התורה[3], ויש לנהוג כדין פרשת זכור, ומפטירים ביחזקאל פרק ל"ו, "בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם", שכתוב בה "וזרקתי עליכם מים טהורים" וכו'.

ב.    טעם לקריאת פרשת פרה, דהנה ידוע שמי שנטמא טומאת מת נטהר רק ע"י שמזין עליו מאפר פרה אדומה המעורב במים חיים שהם מי מעין, ואח"כ צריך לטבול במקוה, והנה בזמן שבית המקדש היה קיים, היו כל ישראל בין אנשים ובין נשים חייבים להקריב קרבן פסח בערב פסח, וכדי להתכונן למצוה זו היו צריכים לטהר עצמם תחילה מכל טומאה, מפני שאדם טמא אסור בהבאת קרבנות לבית המקדש, ולהטהר מטומאת מת נצרך זמן של שבעה ימים שהרי צריך להזות על הטמא מאפר פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי לטהרתו, ואח"כ גם לטבול במקוה, לפיכך תקנו חז"ל לקרוא פרשה זו סמוך לחודש ניסן, כדי להזהיר את ישראל שיעשו פסחיהם בטהרה[4].

ואף שבזמן הזה לדאבוננו אין לנו בית המקדש, מכל מקום לא בטלה תקנה זו "זכר למקדש", ועוד שקורים פרשה זו, כדי להתפלל לפניו יתברך שגם עלינו יזרוק מים טהורים במהרה[5].

ג.    נשים פטורות משמיעת פרשת פרה, וכן פשט המנהג[6].

[1] בדרך כלל היא השבת מיד לאחר הפורים, אמנם כשחל פורים ביום חמישי או שישי, אזי פרשת פרה היא לא בשבת שמיד אח"כ, אלא בשבת שלאחר זה, וכנ"ל.

[2] כן הוא בתוס' ר"י החסיד (ברכות יג.), ובתוס' הרא"ש, ובחידושי הרשב"א (ברכות שם), ובתוס' שאנץ (סוטה לג.), ובחדושי הריטב"א (מגילה יז:), ובתרומת הדשן (סימן ק"ח) ובשו"ע (סימן קמ"ו ס"ב), ולמדו כן ממה שנאמר "והיתה לכם לחוקת עולם", שהרי כבר נאמר למעלה "והיתה לבני ישראל לחוקת עולם", אלא דקמ"ל לדורות, ועיין עוד בחזו"ע (עמ' ט"ז בהערה) מש"כ בזה.

אולם בביאורי הגר"א, השיג על מרן הב"י שהביא כן מהתוס', וכתב שנוסחא משובשת נזדמנה לו, ושגם הרא"ש לא כתב אלא פרשת זכור, וכ"כ במ"א (ס"ס תרפ"ה) שפרשת פרה י"ל דלא הוי מן התורה, שבאמת אין טעם בקריאתה מדאורייתא, ואף לא ידענא היכא רמיזא.

[3] כן העלה בחזון עובדיה (עמ' י"ז) שהרי הרבה ראשונים כתבו כן, וקשה לומר שנפל טעות בכל ספרי הראשונים הנ"ל, ובפרט שכן דעת מרן השו"ע, ע"ש.

[4] רש"י (מגילה כט.) ירושלמי (פ"ג ה"ה), "בדין הוא שיקדום החודש לפרשת פרה, שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ובשני לניסן נשרפה הפרה, ומפני מה הקדימוה, מפני שהיא טהרתן של ישראל". ואמר מוהרא"ש זי"ע, שהרי משמע מכאן שאין לתאר ואין לשער כלל את גדולת ומעלת קריאת פרשת פרה, כי היא עיקר טהרתן של ישראל, ואף לקריאת הפרשה בלבד נקרא "טהרתן של ישראל". שיחות מוהרא"ש למועדי השנה עמ' רל"ז).

[5] לבוש (סימן תרפ"ה) משנה ברורה (שם סק"א).

[6] הנה בחזו"ע (שם עמ' י"ז וי"ח בהערה), כתב שכיון שי"א שקריאת פרשת פרה היא מן התורה, נכון להזהיר את הנשים לבוא ולשמוע גם קריאת פרשת פרה שאף היא מן התורה ונשים שייכות גם בה הואיל ועליהן להיטהר מטומאתם ולאכול מקרבן פסח, וכן כתב בילקוט יוסף (עמ' ק"פ) שראוי ונכון שהנשים תבואנה אל עזרת נשים לשמוע קריאת פרשת פרה.

אולם למעשה, מחברי זמננו העלו שאין צורך לנשים לשמוע הקריאה, דבשלמא מצות זכירת עמלק היא מצוה על כל אחד ואחד למחות שם עמלק משא"כ טהרת פרה אדומה, שהיא מצוה שחלה דוקא על הציבור ולא חלה על הנשים, ועוד דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, שחיובו דוקא קודם הפסח, וגם זמנה ביום, ועוד שהרי פרשת פרה באה לתקן עוון העגל, ונשים לא חטאו בעוון זה, ולכן אפשר שלא תקנו להן לקרוא פרשת פרה, וכ"פ בנטעי גבריאל (פרק כ"ב ס"ד), והביא שכן מנהג הספרדים לפטור הנשים מפרשת פרה, ע"ש. וכ"כ בספר מועדים וזמנים (ח"ב ס"ס קס"ב), ובפסקי תשובות (עמ' תקי"ב), ובספר שערי ימי הפורים (עמ' מ"ב) הוסיף, שהמנהג שלא לדקדק בקריאת פרשת פרה בכל החומרות הנוהגות בפרשת זכור. וכן עמא דבר.

פרק ה – פרשת החודש

  1. בשבת שלפני ראש חודש ניסן, מוציאים שני ספרי תורה בראשון קוראים פרשת השבוע, ובשני קוראים "החדש הזה לכם" (שמות יב א), עד "תאכלו מצות" (שם פסוק כ"ב), ומפטירים ביחזקאל (מה – יח), "בראשון באחד לחודש [1]".

  2. ראש חודש ניסן החל בשבת, מוציאים שלשה ספרים וקוראים ששה אנשים בראשון בפרשת השבוע, והשביעי משלים חובת היום בספר השני, ומתחיל "וביום השבת שני כבשים" וכו', "ובראשי חדשיכם" וכו', ואומר קדיש, ואח"כ עולה המפטיר, וקורא בספר השלישי בפרשת "החודש הזה לכם ראש חדשים", ומפטיר הפטרת פרשת החודש, ולא "השמים כסאי", ומנהג הספרדים לקרוא אחר ההפטרה פסוק ראשון ואחרון של "השמים כסאי[2]".

  3. הטעמים לקריאת פרשת החודש: יש אומרים משום שבפרשה זו מוזכר קרבן הפסח, והיינו שבזמן שבית המקדש היה קים, קראו אותה כדי לזרז ולהכין את עם ישראל לעשות קרבן הפסח, ובזמננו קוראים אותה זכר לכך[3]. ויש אומרים שהוא כדי לקדש חודש ניסן כמו שכתוב בתורה, "החודש הזה לכם ראש חדשים", ואין זה עיקר הקידוש, כי עיקר הקידוש הוא בעת ראיית הלבנה שמקדשים אותה הבית הדין, ואין קריאה זו אלא מדרבנן[4], ובספר עתים לבינה הביא טעם נוסף, שלפי שבניסן נצטוו באכילת מצה ואיסור חמץ, ופרשה זו היא גם כן מענין הזמן, לכן קוראים אותה בכדי להכין מצה לחג הפסח, ולהישמר מן החמץ, שלא יעברו "בבל יראה ובל ימצא".

  4. ואמר מוהרא"ש זי"ע, שמקובל מפי צדיקים זי"ע, שבפרשת החודש אדם נעשה כבריה חדשה ממש, וכמו שקוראים בפרשת החודש "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה", ופרשו המפרשים, החודש הזה לכם ראש והתחלה לכל מיני התחדשויות ראשון הוא לכם לחודשי השנה, שהוא ראשון והתחלה לכם להתחדש על ידה בכל חדשי השנה, כי דוקא מפרשת החודש נמשך כח זה לכל השנה כולה[5].

[1] כ"כ ראבי"ה (מגילה סימן תקצ"ה סוף עמ' שכ"ז) בשם הירושלמי, וסיים "והכי נהגינן", וכ"פ הרמב"ם (פי"ג מהלכות תפלה הכ"ג), ועוד, חזו"ע (עמ' י"ט).

[2] ענין ההפטרה שמפטירים בהפטרת פרשת החודש ולא "השמים כסאי" ככל שבת שחל בו ר"ח, מבואר בספר הפרדס לרש"י (סימן כ"ג), ובמחזור ויטרי (עמ' ר"ה ועמ' רכ"א) ובשבלי הלקט (סימן קצ"ג), ובאור זרוע (שם), ובמרדכי, וכ"פ הרמ"א בהגה (סימן תכ"ה ס"א).

[3] רש"י בפירושו למשנה (מגילה כט.), וכן כתבו הרע"ב והמאירי (שם).

[4] הובא בר"ן (שם).

[5] שיחות מוהרא"ש למועדי השנה (עמ' רמ"ד).

פרק ו – חודש אדר

  1. משנכנס אדר מרבים בשמחה, וכמו שנאמר "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה", לומר שמזל החודש גורם לטובה[1], ולכן ישראל שיש לו תביעה משפטית כנגד גוי ישתדל כמיטב יכולתו שהדיון יתקיים בחודש אדר, מפני שיד ישראל על העליונה בחודש אדר וגבר ישראל[2].

  2. "מרבין בשמחה" כיצד? בכל דבר שנוכל אז להרבות בשמחה ישנו מצוה, וכל אחד ישער בלבבו ונפשו בכל מה שאפשר להרבות בלבו ובענייניו בשמחה של מצוה ולקיים דברי חכמים[3], וענין השמחה הוא לשמוח בה' במה שזכינו להיות מחלקו ונחלתו, וזאת ע"י אהבת רעים ואחדות עם בני ישראל[4].

  3. המנהג הנפוץ לתלות בבתי הכנסת, ובכותלי הבית, טבלה מצוירת שכתוב בה – "משנכנס אדר מרבים בשמחה"[5].

  4. גם בשנה מעוברת שישנם שני חודשי אדר, נוהג הדין של מרבים בשמחה[6], ומזלם של עם ישראל מתרומם גם בחודש אדר א' (ויש פרטי הלכות רבים בענין זמן הבר מצוה או תאריך אזכרה (יארצייט), ויש להוועץ במורה הוראה) אמנם כל מצוות הפורים נוהגות בפורים באדר ב'.

  5. מנהג חסידים ואנשי מעשה (הבריאים) להתענות ביום שבעה באדר שהוא יום פטירת משה רבינו[7], מכיון שהוא רבם של כל ישראל ומתענים ביום פטירת הרב, וכשהשנה מעוברת, המנהג הנכון להתענות באדר שני[8], ויש נוהגים לעשות לימוד בליל שבעה באדר ומנהג יפה הוא, ובשנה מעוברת יעשו הלימוד גם כן בליל שבעה באדר ב', וטוב לעשות הלימוד גם בז' אדר א', וגם בז' אדר ב[9]'.

  6. בשנה מעוברת ימי י"ד וט"ו שבאדר ראשון נקראים "פורים קטן", ואע"פ שאין קוראים בהם את המגילה מכל מקום אסורים בהספד ותענית, ואין אומרים בהם תחנון[10], ונכון לנהוג בהם מקצת משתה ושמחה, י"ד לבני פרזים, וט"ו לבני ירושלים[11].

  7. מנהג כ"ק אדמו"ר מוהרא"ש זי"ע, שלא לומר תחנון מיום י"א אדר[12] (בשנה מעוברת באדר ב') עד י"ז אדר[13] (וי"ז אדר בכלל), וזה לשון קדשו "מנהגינו שמי"א אדר עד י"ז לא אומרים תחנון, וכמובן שבתענית אסתר אומרים סליחות[14]".

  8. ומנהגו בקודש שלא לומר תחנון גם ביום כ"א אדר הילולא קדישא של רבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע[15]. (מצורף בסוף החוברת כתב יד קדשו).

  9. מוהרנ"ת ז"ל אמר, אם צועקים שלושים יום קודם פורים אליו יתברך "הצילנו מהמן, עמלק", יכולים לזכות לראות את מרדכי בשעת קריאת המגילה, וסיפר מוהרנ"ת ז"ל, שפעם אחת בתענית אסתר, צעקתי להשם יתברך "הצילני מקליפת המן עמלק", כאילו המן עמלק עומד עלי עם מקל[16].

[1] תענית (כט:), ירושלמי (ריש מגילה) מגן אברהם (סימן תרפ"ו סק"ה), והחיי אדם (ריש כלל קנ"ה), והקיצור שו"ע (סימן קמ"א), המשנ"ב (שם סק"ח), והכף החיים (שם אות ל"א), ואף שלא הובא דין זה להלכה פסוקה ברמב"ם ובשו"ע, משום שיתכן שאין דין זה אלא עצה גרידא ושונה מהדין של משנכנס אב, ששם יש פרטי דיני איסור, משא"כ כאן שאין שום דינים למעשה (דרך שיחה פרשת מקץ להגר"ח קניבסקי שליט"א).

[2] תענית (שם), ואף שאין מזל לישראל, כל זה בשאר ימים, אבל בחודש זה יש מזל שכן נגזר עלינו מן השמים, חידושי הריטב"א (שם), ומגלגלים זכות ע"י זכאי, ונמצא שזה בכלל האמונה שהדבר הוא ע"י השגחה מן השמים, ואינו שייך לאצטגנינות כלל, עיין בחזו"ע (עמ' ל"א).

וכתב החידושי הרי"ם רמז נפלא, שדין עם "גוי", היינו העכו"ם של עצמו, שהרי יש בכל אחד חלקו של עמלק, ובחודש אדר הזמן מסוגל שיוכל להתגבר על עמלק של עצמו.

[3] נימוקי או"ח (סימן תרפ"ה) להאדמו"ר ממונקאטש זי"ע. ובספר זכרון זאת () להרה"ק מלובלין כתב "עמלק" בגימטריה "ספק", שזו היתה כוונתו של עמלק להכניס ספיקות באמונה בלבבות ישראל, והרי "אין שמחה כהתרת הספיקות", ולכן בחודש זה שאנו מוחים בו את זכר עמלק דהיינו שאנו מסלקים מלבנו את הספיקות באמונה מרבים בשמחה. ובאמת מובא בשם הרב הקדוש מרוזי'ן זי"ע, שחז"ל דייקו בלשונם "מרבים בשמחה", ולא להיות בשמחה, כי אז היה משתמע שעליו לחדש דבר שחסר לו עד כה והוא שמחה, ובאמת אנו מצווים להיות תמיד בשמחה (וכמו שפסק לנו מאור עינינו מוהר"ן מברסלב זי"ע בלקו"מ ח"ב סימן כ"ד, "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד"), ובחודש אדר מצווים אנו "להרבות בשמחה, ודו"ק.

[4] ישמח ישראל (לר"ח אדר דף לב).

[5] מנהגי בעל הקול אריה (אות ק"ה), ילקוט אברהם (ליפשיץ סימן תרפ"ו), וכן הנהיג לעשות כן מוהרא"ש זי"ע בבית הכנסת הגדול ביבנאל תובב"א. וכן המנהג לשיר פיוט "שושנת יעקב" בשבתות שלפני פורים בסוף סעודה שלישית, וכן עמא דבר, נטעי גבריאל (פרק י"א הלכה ח).

[6] בשאילת יעב"ץ (ח"ב סימן פ"ח), העלה שבשנה מעוברת נוהגת שמחה רק באדר שני, וכ"כ הגר"ח פלאגי' (מועד לכל חי פל"א אות נ"ב), ובשו"ת תשובה מאהבה (ח"ב סימן ש"א), שו"ת שבט הלוי (ח"י סימן ק"ה).

אמנם מדברי מרן החתם סופר (או"ח סימן קס"ג), משמע שנוהגת שמחה גם באדר הראשון, וכך חתם תשובתו (בחו"מ סימן מ'), וז"ל "יום ג' שנכפל בו כי טוב, א' דר"ח אדר ראשון שמרבים בו שמחה, לסדר ושכנתי בתוכם, תקפ"ט לפ"ק", ומשמע תרתי, שמרבים שמחה בחודש הראשון, וגם בא' דר"ח אדר א', שהוא ל' שבט, כבר מרבים בשמחה. וכ"פ הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א (דרך שיחה מקץ), שמשמע מהמשנה "אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא וכו', הא לענין מרבים בשמחה שוים, ע"כ. ולכן כיון שמרבים בשמחה הוא הדין שקרנם של ישראל מתרומם למעלה גם באדר שני. וכן למדים ממש"כ הקדושת לוי (פרשת כי תשא), שכתב טעם על אדר שהוא חודש העיבור, משום שידוע שי"ב חודשי השנה הם כנגד י"ב שבטים, והנה חודש אדר שהוא מזל דגים, הוא כנגד יוסף שנמשל לדגים שאין שולטת בו עין הרע, והנה יוסף הוליד שני בנים מנשה ואפרים, ולכן יש בו ב' אדרים, ומבואר שאדר הראשון ג"כ מזלו דגים, ולכן יש להרבות בשמחה גם באדר ראשון, וכ"כ בשערי הלכה ומנהג (ח"ב אות רפ"ו).

[7] שו"ע (ס"ס תק"פ) והוא ע"פ הגמרא (קידושין ל"ח.), שפטירת משה רבינו הייתה בז' באדר, וכיום המנהג שאנשי חברא קדישא מתענים בז' אדר, ומי שאינו יכול להתענות פודה את עצמו, והולכים לבית החיים להתפלל על קברי צדיקים ולבקש מחילה מן המתים שמא לא נהגו בהם כבוד הראוי בעת ההתעסקות בהם, ויש אומרים סליחות וקוראים בתורה "ויחל משה", עיין בנטעי גבריאל (פרק פט"ו סעיף ז') המקור לזה.

[8] נחלקו המנהגים בזה יש נוהגים באדר א', ויש נוהגים באדר ב', ובחזו"ע (עמ' ל"ב), הכריע כדעת מרן השו"ע בדין יארצייט, שיש להתענות באדר ב', ומכ"ש שי"ל שמשה רבינו נפטר באדר ב', ובזה לכו"ע מתענים באדר ב', ע"ש.

[9] סדר הלימוד נזכר בסידור יעב"ץ (עמ' שע"ה) ובספר רב ברכות (דף קצב.) ושם כתב שבשנה מעוברת יש לעשותו באדר ב', חזו"ע (עמ' ל"ד).

[10] כ"פ מרן בשו"ע (סימן תרצ"ז), ובחזו"ע (עמ' ר"ט), כתב שלענין עשיית מלאכה בפורים קטן, יש להקל.

[11] כ"פ הרמ"א (שם) בשם כמה ראשונים, וכ"פ בחזו"ע (שם), ומובא בשם צדיקים שבכל המעלות שיש בפורים שייך גם בפורים קטן, וכתב בספר פרי צדיק (), כי ביום זה שהוא יום מחיית עמלק, יכולים לבער הרע מלב כסיל, ולהיות אף לב טוב, ויכולים להרגיש היחוד והשמחה בלב, ובזה שוים י"ד שבאדר ראשון לי"ד שבאדר שני, וזה שסיים הרמ"א "וטוב לב משתה תמיד", ופעם בפורים קטן באו אצל הרה"ק מרדכי מנדבורנא זי"ע, וראו שם הרבה נרות דולקים, והיה להם זאת חידוש בזה, ואמר להם, מה חידוש אצלכם על הנרות, הרי היום פורים קטן, והוא יום גדול ונורא ויש הארה גדולה בעולמות העליונים (אבן ישראל דף נא.).

[12] כן מנהג כמה חסידים, וכ"כ בדרכי חיים ושלום להגאון ממונקאטש (אות קצ"א), בית אהרן מנהגי קרלין ומנהגי בעלזא, וכ"כ בשם משמואל (פרשת תצוה עמ' קנ"ט), ששלשה ימים אלו (י"א, י"ב וי"ג), הם כדוגמת שלשת ימי הגבלה למתן תורה, והובא מנהג זה  בנטעי גבריאל (פי"א סעיף י"ג).

[13] כן מנהג כמה חסידים, וכ"כ בשו"ת כוכב מיעקב (סופו), ובמשמרת שלום קוידנוב (עמ' ע"ב), בשם הצדיק בעל הבת עין, וכ"כ בשו"ת תורת אמת (דף צה.) להגה"ק רבי ליבל אייגר (זצ"ל) בשם הרבי הקדוש מלובלין, שט"ז וי"ז הם גם ימי שמחה, וזה על סמך שאלת הגמרא (מגילה ב.) "ואימא בשיתסר ואימא בשיבסר", וכ"כ בעטרת ישועה (דף קטז.) ואמרי נועם (ח"ג דף סז.), ובשו"ת ברוך השם (סימן ל"ו), ובנטעי גבריאל (פרק י"א סעיף ט"ו).

[14] כ"כ בנטעי גבריאל (שם), ויישב מנהג זה, שאע"פ שאין אומרים תחנון מכל מקום אומרים סליחות ואין זה כתרתי דסתרי (ודומיא כשאומרים סליחות כשיש ברית מילה או חתן), ע"ש.

[15] כן נהגו כמה צדיקים, וכן הוא בדרכי חיים להגה"ק מצאנז זי"ע, ובספר אוהל קדושים מובא שהגה"ק משינווא זי"ע שהיה מאד מקפיד על אמירת תחנון, והתרעם מאד על המזלזלים בכך ואף ביארצייט של צדיקים, בכל זאת לא אמר תחנון בכ"א אדר, וכן ידוע שגאב"ד טשעבין לא היה אומר תחנון בכ"א אדר, ובספר נהרי אש (ליקוטי דיבורים אות ס"ט) בשם מהר"ש זעליכובער זצ"ל שכן מקובל אצלו, וכן מנהג מהר"א מבעלז הובא בספר קדושתו של אהרן (עמ' קפ"ג), ובספר אוצר מנהגי ביאלא (עמ' שכ"ז), וע"ע בפסקי תשובות (ח"ב עמ' ע"ו בהערה).

והמנהג בשנה מעוברת שלא לומר תחנון בכ"א אדר בשני חודשי אדר.

[16] ספר מקור השמחה (עמ' ע"ר), ובספר שיחות וסיפורים (סימן ק"א), ביאר מוהרא"ש זי"ע, שרצה מוהרנ"ת ז"ל להכניס באנשי שלומנו, דרך קלה איך להתעורר בעת תפילה והתבודדות, שירגיש כאילו עומד עליו רשע אכזר ומכה בו אשר בוודאי הכאב גדול מאד, והאדם צועק מרוב כאב, כך הוא עם כל אדם בעת תפלה והתבודדות, עליו לצייר בעצמו איך שהס"מ עומד עליו ומכה בו מכות רצח אשר זה בוודאי כואב. והוא צועק ובוכה, ובתענית אסתר בעת ההתבודדות שלו אז הרגיש ממש איך שהמן עמלק עומד עליו עם מקל ומכה בו מכות אכזריות, אשר בוודאי התפילות שלו היו תפילות אחרות לגמרי, וכך צריך כל אחד, להרגיש את הצער שבכל תענית, בשביל מה מתענים, ולהרגיש אז כאילו עכשיו הכאב הזה קורה עכשיו, וזו שלמות ההתבודדות, שירגיש בכל לבבו את הכאב הגדול שכואב לו ועובר עליו.

פרק ז – זכר למחצית השקל

א.    מנהג ישראל לתת כל שנה בחודש אדר מעות לצדקה "זכר למחצית השקל" עבור כל איש מעל גיל עשרים, ויש אומרים מגיל שלוש עשרה ומעלה[1], והמנהג לתת גם עבור הנשים והבנות, ויש נוהגים לתת גם עבור ילדיו הקטנים[2], ומי שהחל שנה אחת לתת עבור ילדיו הקטנים לא יפסיק לתת בשנים הבאות[3], ויש שכתבו שאשה הרה תיתן גם על עוברה, ורמז לזה – "כל העובר על הפקודים"[4].

ב.    הטעם לזה הוא, זכר למחצית השקל שהיו נותנים בחודש אדר לעבודת בית המקדש לקנות קרבנות מראש חודש ניסן מתרומה חדשה, ועוד שאמרו חז"ל (מגילה יג:) "גלוי וידוע לפי מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו".

ג.    שיעור מחצית השקל: מנהג בני ספרד –  ₪18 לכל נפש[5] (שהוא 9 גרם כסף טהור ללא מע"מ, או ₪20 שהוא 9 גרם כסף טהור כולל מע"מ, נכון לאדר תשע"ט), ובנוסף לזה טוב שייתן עוד שלשה חצאי שקלים[6], ובני אשכנז נהגו לתת מחצית מן המטבע הקבוע באותה מדינה ובאותו זמן, ומאחר שכתוב בפרשת מחצית השקל שלש פעמים "תרומה", נהגו לתת שלשה מטבעות[7].

ומנהג כ"ק אדמו"ר מוהרא"ש זי"ע – לתת שיעור שלשה חצאי דולר[8], שהם ₪6 לערך (ע"פ מש"כ הרמ"א סימן תרצ"ד ס"א, ועוד שהדולר הוא מטבע היוצא בכל מקום).

ד. לכתחילה ייתן סכום זה בעד כל אחד ואחד מבני ביתו, ומי שקשה לו לתת את הסכום הנ"ל, יכול לתת רק בעדו ובעד אשתו את הסכום הנ"ל, ואילו בעד ילדיו הקטנים ייתן שלשה חצאי שקלים עבור כל ילד[9].

ה. מי שהשעה דחוקה לו ואין באפשרותו לתת את הסכום הנ"ל, מספיק שייתן מטבע אחד של חצי שקל עבור כל אחד ואחד מבני ביתו[10].

ו.     מנהגנו לתת מעות "זכר למחצית השקל", בתענית אסתר לפני תפילת מנחה, ויש שנהגו לתת בליל פורים לפני קריאת המגילה[11].

ז.     יש להיזהר שלא לקרוא למעות אלו "מחצית השקל", אלא "זכר למחצית השקל"[12].

ח.   אין לתת מעות "זכר למחצית השקל" מכספי מעשר[13], אולם מי שמצבו דחוק ונותן בעד ילדיו הקטנים שלשה חצאי שקלים, יכול להוסיף מכספי מעשר ולהשלים לשיעור הנתינה הנ"ל[14].

ט. מעות אלו שהם זכר למחצית השקל, ינתנו לטובת מוסדות של תורה ולישיבות שמגדלים בהם תלמידי חכמים, שמיום שחרב בית המקדש, אין להקב"ה בעולמו, אלא ארבע אמות של הלכה (ברכות ח.), וכל המשתדל להיות עושה ומעשה להרים קרן התורה ולומדיה, יזכה לראות בהקמת קרן ישראל, וכמו שאמרו חז"ל (ב"ב י.), "במה תרום קרנם של ישראל "בכי תשא"[15].

[1] מהרי"ל (הלכות פורים סימן ד' עמ' תכ"ב), הרע"ב (פ"א דשקלים), חזקוני (פרשת כי תשא), והרמ"א בהגה (סימן תרצ"ד ס"א)  כתבו שהמנהג לתת מגיל עשרים, וכ"כ בשו"ת שער אפרים (סימן מ"ה), אולם תוספות יום טוב (פ"א דשקלים מ"ד), תמה על הרע"ב בזה, והביא דעת הרמב"ם והרמב"ן ושאר פוסקים שבן י"ג ומעלה חייב בשקלים, ושכן הוא בירושלמי, שו"ת בית דוד (יו"ד סימן קי"ח). ובחזו"ע (עמ' ק"ד בהערה) יישב, שס"ל להרמ"א שהואיל ואין זה אלא למנהג בעלמא – זכר למחצית השקל, דיו במה שמפורש בתרומת אדנים מבן כ' שנה ומעלה. ומכל מקום סיים שטוב להחמיר כדעה זו.

[2] הגהות מנהגים טירנא (הלכות פורים סימן מ"ט), לקט יושר (או"ח צד קנז) אליה רבה (סימן תרפ"ו סק"ד), מ"א (תרצ"ד סק"ג), שהמנהג לתת אף עבור ילדים הקטנים, וכ"כ הרמ"א בדרכי משה שאין לשנות המנהג, ואף שהמ"א שם כתב שלא ידע טעם לזה,  כתב הכף החיים (סקכ"ז), שהוא משום שכתוב בפרשת שקלים "לכפר על נפשותיכם", ועל כן נותנים גם בעד הנשים והילדים כדי לכפר על הנפש, ובספר תורה תמימה כתב, שהטעם שנותנים המחצית השקל לצדקה להקדים שקליהם לשקלי המן, כיון שאף הנשים והילדים היו באותו הנס, לכן גם הם חייבים, וע"ע בחזו"ע (עמ' ק"ה בהערה).

והמנהג לתת גם בעד הנשים והבנות, דעת תורה בשם שיירי קרבן, וכן הוא בארחות חיים ספינקא (בשם ספר דבר הלכה) דנשים חייבות, וכן הוא בדרכי חיים ושלום, ובהוספות לשו"ע הרב, שו"ת שבט הלוי (ח"ז סימן קפ"ג), פסקי תשובות (עמ' תקע"ה).

[3] כן הוא ברמב"ם (פ"א ה"ז מהלכות שקלים), והוסיף וז"ל "עד שיגדל וייתן על עצמו", והובא במ"א (סק"ג), ובמשנה ברורה (סק"ג). וכתב הפסקי תשובות בשם שו"ת תפארת אדם (ח"ג סימן כ"א ד"ה גם מה), שעל הנשים והבנות, לא נאמר הדין הזה.

[4] דרכי משה (סק"א) בשם מהר"י ברין – וכ"כ המשנה ברורה (שם).

[5] כ"כ בשו"ת בית דוד (יו"ד סימן קי"ח), "שאדם הרוצה לקיים זכר למחצית השקל, כדי שתהיה כפרה לנפשו, צריך שיתן לפחות מחצית השקל שהוא עשרה גרה, ואינו יוצא בפחות מזה", ע"כ. והנה מחצית השקל בשקל הקודש הוא שני דינרים, והדינר הוא שיעור מיתקאל, דהיינו דרהם וחצי, נמצא ששיעור מחצית השקל, הוא שלשה דרהם, וכל דרהם הוא שלשה גרם, נמצא שמחצית השקל הוא תשעה גרם כסף טהור, וכ"כ כף החיים (סימן תרצ"ד סק"כ), וכ"כ בשו"ת שואל ונשאל (ח"ג סימן ל"ג), ואף שבשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ג סימן ע"ב), הוכיח מדברי הגאון מהרש"ם שלא ס"ל כהגאון בית דוד, אלא פשוט לו שאין לתת אלא מחצית מהמטבע הקבוע במקום ההוא, כיון שאינו אלא לזכר בעלמא, ולפ"ז יש לתת חצי שקל, מכל מקום סיים בחזו"ע (עמ' ק"ג בהערה), שמנהגינו לתת מעות בשווי תשעה גרם כסף.

ולענין חישוב שווי תשע גרם כסף האם זה כולל מע"מ או לא, הנה בשם הגרב"צ א"ש זצ"ל הובא שאמר לחשב עם המע"מ, ובספר תורת המועדים (פורים עמ' צ"ט) העיד הגאון הרב דוד יוסף שליט"א ששמע מאביו הגר"ע יוסף זצוק"ל, שיש לחשב עם המע"מ משום דדינא דמלכותא דינא כפי חוק הממשלה, וכ"כ בהליכות מועד (שם), ועיין שו"ת מעין אומר (ח"ג עמ' שס"ו סימן י"ד). אמנם מרן הראש"ל הרב יצחק יוסף שליט"א כתב, שמי שרוצה להדר יתן עם המע"מ, אמנם מעיקר הדין יכול לתת ללא המע"מ, משום שזכר למחצית השקל הוא רק ממנהג ואין חובה להקפיד ולתת כולל מע"מ, הובא בספר השיעור השבועי (תשע"ז עמ' קפ"ז).

[6] שהוא המטבע היוצא בא"י, לזכר על מה שנאמר בפרשת מחצית השקל ג' פעמים תרומת ה', כמש"כ הרמ"א בהגה (סימן תרצ"ד), ואף שי"א שדי במטבע אחד, מכל מקום טוב ונכון לעשות כדעת הרמ"א, כן העלה בחזו"ע (שם) ושכ"כ במועד לכל חי (סימן ל"א אות נ"א).

[7] כמו שפסק הרמ"א שם, ועיין מש"כ בהערות הקודמות.

[8] וזאת ע"פ מש"כ בדרכי משה (שם), וכך נהג בעל הקהילות יעקב (הובא בארחות רבינו הקה"י עמ' נ"ב), והאדמו"ר מהר"א מבעלז זי"ע (הובא בספר נאוה קודש עמ' קל"א), והגרשז"א (הובא בספר מועדים לשמחה), וכ"כ הגרי"ש אלישיב זצוק"ל (הובא באשרי האיש עמ' רפ"ד), ועיין  עוד בפסקי תשובות (עמ' תקע"ה).

ומי שאין לו מטבע יכול לתת שווה כסף או שטרות של כסף של אותה מדינה, חזו"ע (שם) נטעי גבריאל (פכ"ו ס"ה). והוא הדין צ'קים (תורת המועדים עמ' ק).

[9] חזו"ע (עמ' ק"ה).

[10] מטה יהודה עייאש (סימן תרצ"ד), והובא להלכה בכף החיים (סקכ"ג), ושכן דעת הגר"א והמשנה ברורה (בביאור הלכה שם). וכ"כ בשו"ת גאוני מזרח ומערב (סימן מ'), שאין קצבה לזה, שאינו אלא לצדקה בעלמא, חזו"ע (עמ' ק"ד).

[11] במסכת סופרים (פכ"א ה"ד), איתא "שצריכים ישראל לתת שקליהן לפני שבת זכור", ומכל מקום המנהג לעורר העם לתת זכר למחצית השקל בערב פורים לפני מנחה, וכ"כ מהרי"ל והרמ"א בהגה, וכ"כ בסידור הרש"ש, והובא בכף החיים (סקכ"ה), כדי שיהיה צדקה עם התענית לכפר, וכן הוא מנהג המקובלים, וכ"כ בספר פורים בציון (עמ' קמ"ז). ובחזו"ע (עמ' ק"א) כתב שמנהגם לתת בליל פורים לפני קריאת המגילה, וכ"כ בלוח א"י שכך המנהג (ויש שנהגו לתת בפורים שחרית קודם קריאת המגילה, כ"כ המ"א (שם סק"ב, ועוד).

ויש הנוהגים לומר תפילה ולשם יחוד לפני שנותנים מעות אלו, כמו שהביא בספר כף החיים (סקכ"א), ובספר פורים בציון (שם).

שכח לתת זכר למחצית השקל עד לאחר פורים, נראה שיכול לתת עד ר"ח ניסן, כיון שבזמן שבית המקדש היה קיים היו נותנים כל החודש, וכ"כ הגאון הרב שמאי קהת הכהן גראס שליט"א (בקובץ עלים לתרופה גליון אלף ד'), והוסיף שראה בשם הגר"ח קניבסקי שליט"א שבדיעבד יתכן שראוי לתת אפילו לאחר חודש אדר כדי לקיים המנהג של זכר למחצית השקל, והובא בספר ישמח ישראל (פ"ה הערה ב').

[12] כן משמע מדברי מסכת סופרים (שם), "ואסור לומר עליהם לשם כופר, אלא לשם נדבה", ועיין מש"כ בשו"ת דברי יוסף (שווארץ סימן נ"ב). והמהר"א מני בזכרונות אליהו (מערכת ש' אות ב') כתב, שהעולם נוהגים לומר "זכר למחצית השקל" ואין למחות בידם, אבל יש למחות ביד האומרים "מחצית השקל", והובא להלכה בחזו"ע (עמ' ק"א). ומכל מקום אם לא נזהר בזה, אין לאסור הכסף בדיעבד ומותר להשתמש בו, ופשוט. אולם בספר נטעי גבריאל (פכ"ו ס"ב), הביא בשם שו"ת זכר שמחה (סימן ע"ו), ובקובץ דברי זאב (ח"כ דף י:), שאין קפידא בזה, משום שכו"ע ידעי שהוא לשם צדקה ולא לשם כופר.

[13] שו"ת יחוה דעת (ח"א סימן פ"א) חזו"ע (עמ' ק"ד), ורק אם התנה ואמר בפירוש בשעה שהתחיל להפריש מעות מעשר "בלי נדר" והשעה דחוקה לו, רשאי לתת ממעות המעשר לתרומת "זכר למחצית השקל".

[14] פשוט, שהרי מעיקר הדין די במטבע של חצי שקל, וכ"כ בשערי ימי הפורים (עמ' נ"ו)  ילקוט יוסף (פורים עמ' קצ"ד), הליכות מועד (עמ' קל"ט).

[15] מהר"ח פלאגי' ברוח חיים (סימן תרצ"ד) כתב שינתנו לטובת תלמידי חכמים עניים, וכמש"כ "אם בקשת לעשות צדקה עשה עם עמלי תורה", ושכן המנהג, וכבר אמרו במדרש תנחומא (פרשת צו), שהתורה מכפרת על עוונותיהם של ישראל, נמצא שהתורה משמשת תחליף לכפרת הקרבנות הבאות מתרומת "מחצית השקל", ואדרבא מעלת התורה גדולה ממעלת הקרבנות, וכמו שאמרו (ר"ה יח.), "בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה", וכן אמרו במגילה (ג.), "גדולה מצות תלמוד תורה יותר מכל הקרבנות", וכן העלה בחזו"ע (עמ' ק"ה), וציין שבשו"ת שואל ונשאל (ח"ג סימן ל"ב), כתב שנוהגים אצלם לעשותם לחיטי דפסחא לעניים, ע"ש (ונ"ל שאפשר לקיים שניהם לתת לאברכי הכולל העמלים בתורה לקראת חג הפסח). ועיין עוד באור החיים הקדוש (שמות ל).

אמנם בספר שערי ימי הפורים (עמ' נ"ה) העלה שאפשר לתת לכל מטרה שרוצים, כגון לעניים, לבנין בית הכנסת ובית המדרש, ולבדק הבית, או לתלמוד תורה, הפצת תורה, חינוך וכדומה.

פרק ח – תענית אסתר

א. ביום י"ג אדר נהגו בכל תפוצות ישראל להתענות זכר לנס שנעשה לאבותינו ביום זה שנלחמו באויביהם והרגו בשונאיהם כרצונם, ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, וצום זה נקרא "תענית אסתר"[1].

ב.  בתענית אסתר נוהגים לומר מזמור (תהילים כ"ב) "למנצח על אילת השחר", וכתב בספר קב הישר (פרק צ"ז) שלאחר אמירת מזמור זה הוא עת רצון לבקש מלפניו יתברך כל צרכיו, ותתקבל תפילתו לרצון.

ג. בשחרית ובמנחה מוסיף היחיד "עננו" בשומע תפילה, ומנהג בני אשכנז לאומרו רק במנחה. ובמנחה אחר "אשרי" קוראים בתורה "ויחל משה[2]".

ד. חולה או אדם שאינו בקו הבריאות וכן נשים, ישאלו רב כיצד ינהגו בתענית זו[3].

[1] מדרש תנחומא (פרשת בראשית), שאילתות דרב אחאי גאון (פרשת ויקהל סימן ס"ו), הרמב"ם (פ"ה מהלכות תעניות ה"ה), שו"ע (סימן תרפ"ו), וכתב בספר מגן אבות למאירי, שהוא תענית של שמחה לזכרון הנס וקבלוהו בשמחה, ולפי זה, אף שבשאר תעניות צריכים להמנע מלשמוע שירים ולצאת לטיולים, תענית אסתר דינה שונה כיון שעיקרה נתקנה בשביל להודות, מותר לשמוע בה שירים, וכן מותר רחיצה ותספורת, וכ"כ בהליכות שלמה פורים (פרק י"ח ה"ו), שו"ת מעין אומר (ח"ג עמ' נ"ט) ובחשוקי חמד (מגילה עמ' רי"ט), פסקי תשובות (עמ' תקי"ז). וראוי לציין מה שכתב מוהרא"ש זי"ע (שיחות וסיפורים סימן ק"ב), שפעם לפני תפילת המנחה של תענית אסתר, כשנכנס רבי נחמן מטולשין ז"ל לבית הכנסת, ולבש כובע שהיה מודבק עליו הרבה נרות, והיה מאד שמח ורצה לשמח את כל המתפללים, כי הנה נכנס פורים שהוא זמן של שמחה, ורצה להקדים כבר את השמחה מקודם, וכשראה אותו מוהרנ"ת ז"ל, אמר לו: נחמן! הנה הולכים כעת כל הציבור לומר "כי בצרה גדולה אנחנו" (בתפילת עננו שבמנחה), ועדיין פורים לא הגיע, מה השמחה הגדולה הזאת? (כאומר, שכל דבר יש לזה הזמן שלו, עכשיו זה תענית אסתר ובוכים על הגזירה שגזר המן הרשע: "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים טף ונשים ביום אחד", ולכן הוא עכשיו זמן של בכיה ושל צער על צרות ישראל, ואין המקום לשמוח, רק בלילה כשיהיה פורים).

[2] וכדין כל תענית ציבור.

[3] ראה בשו"ע ונוש"כ (סימן תרפ"ו), ובחזו"ע (עמ' ל"ז והלאה), שיש בצום זה שהוא רק ממנהג, קולות בכמה דברים משאר צומות, אמנם אין להקל ללא שאלת חכם, ולנשים דעת כ"ק מו"ר אדמו"ר מוהרא"ש זי"ע, שיש להקל להם בצומות דרבנן שלא להתענות כלל, לבד מתשעה באב שחובה להתענות, וכן הביא בספר פסקי תשובות (ח"ו עמ' ס"ג), בשם כמה צדיקים, ע"ש.

פרק ט – סדר התפילה בליל פורים

א.  נוהגים לבוא לבית הכנסת בבגדי יום טוב[1], ומזכירים על הניסים בתפילה[2] (אע"פ שעדיין לא קראו המגילה[3]), ואם שכח לאומרו אינו חוזר[4].

ב.  מנהג בני ספרד בליל פורים: לאחר תפילת עמידה אומר החזן חצי קדיש, וקוראים המגילה, ולאחר קריאת המגילה יאמרו "ואתה קדוש[5]" וכו' וקדיש תתקבל[6]. ומנהג בני אשכנז לומר לאחר העמידה קדיש תתקבל, ולאחר קריאת המגילה יאמרו "ואתה קדוש" וכו', וקדיש שלם[7] (ללא תתקבל).

[1] סידור יעב"ץ (שער ז' אות א'), וביסוד ושורש העבודה (שער י"ב פ"ג), ומהרח"ו קודם מנחה היה טובל עצמו במקוה טהרה בשביל קריאת המגילה לערב, וכ"כ במועד לכל חי (סימן ל"א), וכף החיים (סימן תרפ"ו סקי"ג), לטבול וללבוש בגדי יו"ט, כי האיך יקרא פסוק "ותלבש אסתר מלכות" וכו', "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות", והוא מלובש בבגדי חול, וכ"כ החיד"א במחזיק ברכה (קונ"א סימן תרפ"ז סק"ב), וכ"כ בדרכי חיים ושלום (אות תתמ"ח), נטעי גבריאל (פכ"ד הלכה י"ב), חזו"ע (עמ' צ"ט) ילקוט יוסף (עמ' רס"ה).

וכן נהג המהרי"ל (הלכות פורים סימן ט'), שהיה לובש בגדי שבת בפורים, וכ"פ הרמ"א סימן תרצ"ה (ס"ב) שכן נכון.

[2] גמרא שבת (כד.), שו"ע (סימן תרצ"ה ס"ג, ותרצ"ג ס"ב).

[3] ב"י (סימן תרצ"ג) בשם הגהות מימוני (פ"ב מהלכות תפילה), וכ"כ בספר הרוקח (סימן רל"ח), וכן עיקר,  חזו"ע (עמ' צ"ט).

[4] שו"ע (סימן תרצ"ה שם), כל שחתם בשם אינו חוזר, ובסוף אלוקי נצור יאמר "מודים אנחנו לפניך על הניסים" וכו', עד "ונודה לשמך הגדול סלה", "יהיו לרצון" וכו', כ"כ האליה רבה (סימן תרפ"ב סק"ב) ומאמר מרדכי (שם סק"ג), חזו"ע (עמ' ק').

[5] ואין מתחילים "ובא לציון גואל" מפני שאין גאולה בלילה, טור (סימן תרצ"ג) ועוד, והטעם שסומכים "ואתה קדוש" לקריאת המגילה, מפני שדין מקרא מגילה בלילה וביום, נלמד מהפסוק "אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי" וסמיך ליה, "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", וכן המנהג גם ביום, חזו"ע (עמ' ק"ו).

[6] כן מנהג ספרד, ע"פ האבודרהם והכלבו (סימן מ"ה), הלבוש, והט"ז (סק"א), חזו"ע (עמ' ק"א).

[7] תוס' (מגילה ד.) ושו"ת מהרי"ל (סימן נ"ו), מגן אברהם ואליה רבה (ר"ס תרצ"ג), משנה ברורה (שם סק"א), וכן כתב הפסקי תשובות (עמ' תקס"ט) שכן המנהג שהתקבל בכל קהילות אשכנז.

פרק י – סדר התפילה ביום פורים

א. נהגו להשכים בפורים לתפילת שחרית[1], ומזכירים על הניסים בתפילה, ואין אומרים הלל[2], וקוראים בתורה פרשת "ויבא עמלק[3]", ולאחר קריאת התורה יאמרו "אשרי" עד "ואתה קדוש", וקוראים המגילה בעודם מעוטרים בטלית ותפילין[4] (וטוב שיהא מעוטר בתפילין דרבינו תם בשעת קריאת המגילה[5]), ולא מחזירים ספר התורה עד לאחר קריאת המגילה[6], ולאחר שיר של יום יאמרו (מזמור כ"ב) "למנצח על אילת השחר"[7].

[1] מגן אברהם (שם סק"ב) משנה ברורה (שם סק"ו), והוא אחד מחמשה ימים שמשכימים להתפלל וסימנך וישכם אברה"ם בבוקר (ס"ת של – הושענא רבא, ט' באב, יום כיפור, ראש השנה, פורים, ליקוטי מהרי"ח בשם קדמונים, מטה משה סימן תתקנ"א), והטעם ביאר המחצית השקל (סק"ב) משום שמוטל על כל אחד להתעסק באותו יום במצוות רבות: משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודת פורים וכו', לכן משכימים לבית הכנסת כדי שישאר שהות ביום לקיימן.

וכתב בספר סגולת ישראל (סימן ס"ו) מקובל מפי תלמידי הבעש"ט, דסגולה בפורים להשכים בבוקר ולהרבות בתפילה ובקשה לפני השי"ת בכל דבר, הן על בני חיי ומזוני, והן על שאר דברים, וכעין יום הכיפורים שהוא יום תפילה, כך פורים הוא יום עת רצון מאד וכל העולמות הן בשמחה וברצון, ועל זה נאמר "כל הפושט את ידו, נותנין לו".

[2] מגילה (יד.), טור ושו"ע (סימן תרצ"ג ס"ג), משום שקריאת המגילה זו היא ההלל והשבח, ועוד שנאמר בהלל "הללו עבדי ה'" ולא עבדי פרעה, והרי אנו עדיין משועבדים לאחשוורוש.

[3] משנה מגילה (ל:), שו"ע (שם ס"ד), והוא מעין המאורע, כי המן מזרע עמלק היה, ואע"פ שאין בפרשה זו אלא ט' פסוקים, וקי"ל שאין פוחתים מעשרה פסוקים בבית הכנסת, כיון שמפסיק הענין שפיר דמי, וכ"כ התוס' (שם ד"ה אין), והרא"ש (סימן ב'), והרמ"א (כאן), וכן הוא מנהג בני אשכנז, שאין צריך לכפול פסוק אחרון.

 אמנם הבית יוסף כתב שעכשיו נהגו לחזור פסוק האחרון כדי להשלים עשרה פסוקים, וכ"פ בשו"ע, וכ"כ הכף החיים  בשם שיירי כנסת הגדולה, ובחזו"ע (עמ' ק"ז), וכן הוא מנהג הספרדים.

[4] דדרשינן "ויקר" אלו תפילין, מטה משה, ומנהגים, מ"א (סק"ב) א"ר (סק"ח), מ"ב,  וכף החיים (סקי"ט), וכשקוראים במגילה "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – ימשמש בתפילין של יד ושל ראש וינשקם.

[5] חזו"ע (עמ' ק"ו), בשם משמרת שלום קוידנוב (סימן נ' אות ד'), והביא טעם ע"פ הסוד, וכ"כ בשיח שרפי קודש בשם הרה"ק ר"ה מאלכסנדר זי"ע, וכן נהג מהרי"א מזידיטשוב זי"ע, וכן נהג מוהרא"ש זי"ע (שמעתי מו"ר), ועיין בפסקי תשובות (עמ' תקע"א) שיש נוהגים לקרוא בתפילין דרש"י.

[6] תוס' (מגילה שם ד"ה פסק) וכ"כ האבודרהם, הכל בו, והשלמי ציבור, שכן המנהג פשוט, וכ"כ היפה ללב, ובחזו"ע (עמ' ק"ח). ונתנו הטעם לפי שדרשינן "אורה זו תורה", לכך צריך לישא עיניו בתיבה ולראות בספר תורה המונח עליה, כשאומר "ליהודים היתה אורה", ובעל הקורא העומד ליד הספר תורה כשאומר אורה, ימשמש ידו בספר תורה וינשקו.

[7] כ"כ האבודרהם וכן הוא במנהגי החת"ס, ובערוך השלחן (ס"ד) וליקוטי מהרי"ח, וכתב בחזו"ע (עמ' צ"ט) שכן ראוי לנהוג, כי ידוע מש"כ בב"י (סימן תכ"ה) שיש לסמוך על הרד"א שהיה בקי במנהגים.

פרק יא – מקרא מגילה – אכילה לפני הקריאה

א.  חייב כל אדם מישראל לשמוע קריאת המגילה בלילה וביום[1], וגם נשים חייבות בקריאת המגילה בלילה וביום מפני שאף הן היו באותו הנס[2] (ואינן צריכות לבוא לבית הכנסת לשמוע המגילה ברוב עם[3]).

ב. משהגיע זמן קריאת המגילה אסור לאכול לחם או עוגה יותר מכביצה (56 גרם, וברוגלך וחצי – יש שיעור כביצה), אמנם פירות או שאר ירקות ביצים וכדומה, מותר[4].

ג. בליל פורים לכתחילה אין לטעום כלום עד אחר קריאת המגילה, אולם אדם המתענה ומרגיש שאינו יכול לרכז עצמו לשמוע קריאת המגילה עקב חולשתו, מותר לו לטעום מזונות עד כביצה, ולשתות כדי צרכו[5].

ד. הלכה זו מעשית בפורים ביום לנשים שבדרך כלל שומעות קריאת המגילה בשעה מאוחרת יותר, ואפילו אם כבר התפללו שחרית אסור להן לאכול ארוחת בוקר קודם קריאת המגילה[6], אמנם שתיית קפה או תה, אכילת פירות וירקות, גבינה, ביצה, ופריכיות אורז, מותר (וכן לחם ועוגה ושאר מיני מזונות פחות משיעור כביצה (56 גרם), מותר), ונשים חלושות ויש חשש שעד שיבואו בעליהן מבית הכנסת ויקראו להם יזיק לבריאותם, וכמו שמצוי במעוברות יולדות או מניקות, יכולות לאכול סעודתם כרגיל[7].

ה. אשה נשואה שממנה את בעלה שומר שיזכיר לה לקרוא את המגילה, מותר לה לאכול כהרגלה כשיש לה צורך גדול בכך[8].

ו. אסור לישן קודם קריאת המגילה, ואפילו דעתו לישן קצת, אסור, שהרי כל המצוות נדחים מפניה[9].

ז. מצוה מן המובחר לקרוא המגילה ברוב עם, ולכן מבטלים תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה, ואפילו יש בבית המדרש מאה איש, מצוה שילכו לבית הכנסת הגדול לקראה בציבור שברוב עם הדרת מלך[10], ומכל מקום אם יש הפרעות בבית הכנסת, שאי אפשר להתגבר עליהם, וכתוצאה מכך אינו יכול לשמוע קריאת המגילה כראוי, יכול לקרותה בעשרה[11].

ח. מוהרא"ש זי"ע אמר, שבשעה שקוראים המגילה בפורים הוא עת רצון גדול בשמים, ונפתחים אז שערי גן עדן, ויכולים לפעול דברים גדולים מאד, רק על ידי שקורין את המגילה או שומעים את קריאתה שנחשב כקורא בעצמו, ומכוונים שימשיך עלינו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כל השפעות טובות, ויכניע כל שונאינו ברוחניות ובגשמיות, ויפיל אותם בנפילה שאין לה תקומה, כי כל "מלך" סתם המוזכר במגילת אסתר, מרמז על מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ואז הזמן מסוגל ביותר לקיים (אסתר ב, ג'), "ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו", שיפקוד אותנו הקדוש ברוך הוא עם כל מיני פקידות טובות, בני חיי ומזוני, ונזכה לכל טוב ברוחניות ובגשמיות[12].

[1] מגילה (ד.)  דכתיב (תהלים כב ג) "אקרא יומם ולא תענה, ולילה ולא דומיה לי", וזמנה בלילה מצאת הכוכבים עד עלות השחר, וביום זמנה מהנץ החמה עד השקיעה, ובדיעבד אם קרא מעלות השחר יצא.

ויש הבדל בין הקריאה ביום ללילה, שביום חיוב קריאת המגילה הוא מדברי קבלה, ובלילה הוא מדברי סופרים, חזו"ע (עמ' נ' בהערה) בשם האחרונים, והרבה מדלת העם מקפידים לשמוע מגילה בלילה וביום מזלזלים בקריאה שהיא מדברי קבלה, ודברי קבלה כדברי תורה.

[2] מגילה (ד.) ומספרת הגמרא שרבי יהושע בן לוי היה מכנס את כל אנשי ביתו וקורא לפניהם, רבי יונה היה מתכוין לקרותה לפני הנשים שבביתו שהכל היו בספק, והכל חייבים בשמיעה, ואף ביום הן חייבות, והפוטרות עצמן בטענה שהן עסוקות במצות משלוח מנות, לא יפה עושות וצריך ללמדן שעיקר המצוה של מקרא מגילה ביום ואין פוטר אותן, חזו"ע (עמ' צ"ה). ואע"פ שכבר יצא האיש ידי חובת קריאת המגילה בקריאתה בבית הכנסת, חוזר וקורא המגילה בביתו להוציא את הנשים ידי חובתן. חזו"ע (עמ' נ"א).

[3] עיין בשו"ת חלקת יעקב (ח"ג סימן קמ"ד), חזו"ע (עמ' נ"ב).

[4] שו"ע (סימן תרצ"ב ס"ד) ובמשנה ברורה (שם סקי"ד), גזירה שמא תחטפנו שינה מחמת האכילה וימנע מקריאת המגילה, ועוד שיש בה פרסום הנס, וזהו זמנה וכדין בדיקת חמץ.

[5] חזו"ע (עמ' צ"ה).

[6] שו"ע ומ"ב (שם), חזו"ע (שם), כיון שחייבות בקריאת המגילה כמו האנשים.

[7] שו"ת שלמת חיים (סימן ק"ד), פסקי תשובות (עמ' תקס"ח), מכיון שתלויות בקריאת בעליהן או אחד מבני ביתם, הרי זה כאילו מינו שומר שיזכירו להם לקרוא, וע"י שומר מותר.

[8] מ"ב (סקט"ז) וכדין ק"ש, וכ"כ בחזו"ע (שם), ברית כהונה (ח"א עמ' מ"ז), פורים המשולש (פ"ב אות כ"א),  ובשו"ת שלמת חיים (שם) שערי ימי הפורים (עמ' ק"ו).

[9]  ט"ז (סק"ג), משנה ברורה (שם סקט"ו), נטעי גבריאל (פרק ל"ב סעיף ז).

[10] מגילה (ג.), הרשב"א והר"ן (מגילה ה.). ב"ח (ס"ס תר"צ) שו"ת הלק"ט, משנה ברורה (בה"ל ס"ס תר"צ), ומבואר שם בגמרא, שאפילו כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם, היו מבטלים העבודה של בית המקדש, והולכים לשמוע מקרא מגילה עם הציבור, משום פרסומי ניסא.

[11] חזו"ע (עמ' מ"ט), ע"ש. וכן מי שמתפלל כל השנה בקביעות במנין המיוחד לו בבית הכנסת, אין צריך ללכת לבית המדרש הגדול (חיי אדם כלל קנ"ה ס"ז), נטעי גבריאל (פרק ל"ה ס"ד).

[12] שיחות מוהרא"ש למועדי השנה (עמ' רי"ג), ע"ש עוד בעמ' רט"ו, שהביא מעשה נפלא מהאמרי יוסף מספינקא זצ"ל, ואכמ"ל.

פרק יב – ברכות המגילה – שהחיינו

א. קודם קריאת המגילה מברך הבעל קורא שלש ברכות והם: "על מקרא מגילה", "שעשה ניסים", "ושהחיינו", וצריך השומע לכוון לצאת ידי חובה בברכות הבעל קורא[1].

ב. מנהג בני אשכנז לברך ברכת שהחיינו בלילה וביום, ומנהג בני ספרד לברך רק בלילה[2].

ג. בברכת שהחיינו, נכון לכוון גם על מצוות משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודת פורים, שהם בכלל מצוות היום[3], ויש חילוק בין בני אשכנז ובני ספרד בעניין זה: לבני אשכנז המברכים ברכת שהחיינו גם ביום, יכוונו כנ"ל ביום, כיון שהוא סמוך יותר לקיום המצוות. ולבני ספרד המברכים שהחיינו רק בלילה, יכוונו לפטור בזה את שאר מצוות יום הפורים[4].

[1] שו"ע (סימן תרצ"ב ס"א),  ומשנה ברורה (שם סק"א).

[2] דעת רבינו תם (תוס' מגילה ד.), שצריך לברך שהחיינו גם במקרא מגילה של היום, כיון שעיקר קריאתה ביום, וכ"כ האור זרוע (ח"ב סימן שס"ט ושע"ז), ובספר האשכול (ח"ב עמ' ל"א), וכן הוא ברא"ש, הרשב"א, הריטב"א והמאירי (שם), וכ"פ הרמ"א (שם), וכן הוא מנהג בני אשכנז, אמנם מנהג בני ספרד כדעת הרמב"ם (פ"א ה"ג), ומרן בשו"ע (שם), שביום אינו חוזר לברך שהחיינו, דלא עדיף מהא דקיי"ל שאם בירך שהחיינו בשעת עשיית הסוכה, א"צ לחזור ולברך בכניסתו לסוכה, וכ"ש כאן, וכן מבואר בביאורי הגר"א (וכ"פ במעשה רב סימן רל"ו), וכן דעת המרדכי (פ"ק דמגילה סימן תשפ"א), בשם הרשב"ם, ובשבולי הלקט (סימן קצ"ח ור'), והיראים (ס"ס קכ"ח), והרוקח (סימן רל"ז), והטור (שם), וכ"פ בחזו"ע (עמ' ס"ג), שכן המנהג פשוט אצלנו, ואין לנו לזוז ממנהג אבותינו שנהגו כשיטת הרמב"ם ומרן השו"ע, ע"ש.

[3] מ"א (שם סק"א), מ"ב (שם סק"א), שנכון לכוון על מצוות משלוח מנות וסעודת פורים, והפמ"ג (א"א סק"א), הוסיף אף מתנות לאביונים, וכ"כ בשלחן שלמה (סימן תרצ"ב ס"א), ובהליכות מועד (עמ' קנ"א).

[4] משנ"ב (שם), ובביאור הלכה בשם הפמ"ג (שם), ואע"פ שהבה"ל מפקפק קצת בזה, מ"מ בני ספרד כך צריכים לנהוג, הליכות מועד (עמ' קנ"ב), והוסיף, שאם שומע את המגילה ביום מבן אשכנז שמברך שהחיינו עדיף שיכוון שם לפטור את מצוות היום, דכמה שיותר קרוב לקיום המצוות עדיף טפי.

פרק יג – חובת השמיעה

א.      חייב אדם לשמוע קריאת המגילה מילה במילה, ולכן אם לא שמע רק תיבה אחת או אפילו אות אחת, לא יצא ידי חובתו[1], ולכן יזהר כל אדם לרכז מחשבתו ולעקוב אחר כל מילה היוצאת מפי הבעל קורא, וצריך שיהא בידו מגילה כשרה או על כל פנים מגילה הכתובה בספר, על מנת שיוכל לרכז מחשבתו ולשמוע כל מילה היוצאת מפי הבעל קורא[2] (וכדי שאם שלא שמע איזה תיבות, יוכל לאמרם מתוך הכתב).

ב.      צריך להיות קשוב ומרוכז לקריאת המגילה, ואם לא התרכז ושקע במחשבות אחרות והתנתק ניתוק מוחלט משמיעת המגילה (כגון אדם השקוע במחשבתו ולא יודע לומר היכן הבעל קורא אוחז בקריאה), ספק אם יצא ידי חובתו[3], אבל אם עוקב באצבעו אחר קריאת המגילה, יצא ידי חובה[4].

ג.       לכן יש לכבות את מכשירי הפלאפון או לכל הפחות לכוון את הפלאפון למצב שקט לפני קריאת המגילה, על מנת שלא להפריע למתפללים, ומ"מ רצוי מאד לכבותו ולא להסתפק במצב שקט או רוטט, שכל זמן שהפלאפון דולק בכיסו אינו מצליח לרכז מחשבתו, שהרי כשיקבל שיחה באמצע קריאת המגילה, יתבונן בפלאפון לברר מי התקשר אליו, ולא ישמע את הקריאה בשלמות, ולא יצא ידי חובתו[5].

ד. השומע כשהוא מתנמנם לא יצא ידי חובתו, כי המתנמנם איננו שומע מה שמדברים סביבו, וצריך להיזהר בדבר זה, שמצוי מאד שהשומע מתנמנם, ואפילו נמנם רק במקצת המגילה לא יצא ידי חובתו, וצריך לקרוא שוב מהמקום ההוא והלאה[6].

ה. מי שיש בידו מגילה שאינה כשרה, יזהר שלא לקרוא בלחש עם השליח ציבור, כיון שאינו שם לבו לקריאת החזן ואין לו דין שומע כעונה, אלא ישמע מהשליח ציבור ויוצא ידי חובה[7].

ו. מי שיש בידו מגילה כשרה, לכתחילה אין ראוי שיקרא בלחש עם החזן, משום שיוצא ידי חובתו לכתחילה בזה ששומע מהבעל קורא מדין שומע כעונה, ואדרבא כיון שאינו יכול לקרוא בקול רם ולהשמיע לאוזניו (כיון שמפריע לסובבים אותו), ישנם שיטות שאינו יוצא ידי חובתו אפילו בדיעבד, ולכן מן הראוי שישמע מהשליח ציבור בשתיקה[8].

ז. המביא ילדיו לבית הכנסת לשמוע מקרא מגילה, מוטלת החובה עליו לשמור שלא יפריעו לשמוע קריאת המגילה כהלכתה, וילדים קטנים (גילאים 4 -3 לערך) המעוררים רעש, אין להביאם כלל לבית הכנסת בעת קריאת המגילה[9].

[1] הרשב"א (סימן תס"ז), והר"ן (מגילה יח.) המ"א (סימן תר"צ) והוכיח כן מדברי מרן השו"ע (סי"ד), הפרי חדש (סי"ד), שו"ת נודע ביהודה (או"ח סימן מ"א), מ"ב (סימן תר"צ סק"ה וסקמ"ח), ובבה"ל (סעיף י"ד באריכות), חזו"ע (עמ' ע"ח, ורמז "בלע מצה יצא בלע מקרא מגילה לא יצא"), וכתב החיי אדם (כלל קנ"ה סט"ז), שאפילו אם חיסר אות אחת, לא יצא ידי חובה לכו"ע, וכגון "וימי הפורים לא יעברו", השמיט תיבת "לא", או "מתנות לאביונים" השמיט המ"ם, ומכיון שנשתנה מהות התיבה לא יצא, דמה לי תיבה ומה לי אות אחת.

[2] פרי מגדים, מ"ב (סימן תרפ"ט סקי"ט), רוח חיים (סימן תר"צ סק"ו), חזו"ע (עמ' ע"ט).

[3] לבושי שרד (סימן תר"צ על המ"א סקט"ו), ע"פ מה שפסק הבית יוסף (סימן נ"ט ס"ד), בשם תשובת הרא"ש (כלל ד' סימן י"ט), וכ"פ המ"ב (סימן קפ"ג סקכ"ז), בשם הט"ז (סק"ו), שאדם השומע ברכה מחבירו ורוצה לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה, חייב להיות מרוכז בברכת חבירו, אבל אם היה מנותק נתק מוחלט מהברכה, אפילו ששמע כל מילות הברכה לא יצא ידי חובה, הליכות מועד (עמ' קנ"ו).

[4] משום שיש הבדל בין שאדם שומע בעל פה לבין שמיעה שעוקב אחר הקורא מתוך הספר, שהרי אף שהתנתק ממחשבתו מכל מקום הרי עדיין עוקב באצבעו, ואין זה נחשב כנתק מוחלט, שהרי אם נעור ממחשבתו ידע לומר היכן אוחזים, ויוצא בזה ידי חובה בדיעבד, שו"ת ארץ צבי (ח"א סימן מ"ה), שערים המצוינים בהלכה (סימן קמ"א קונ"א סי"ג), הליכות מועד (עמ' קנ"ז).

[5] פשוט, הליכות מועד (עמ' קנ"ח).

[6] שו"ע (סימן תר"צ סעיף י"ב).

[7] שו"ע (סימן תר"צ ס"ד), וכן העלו האחרונים (שם), מועד לכל חי (סימן ל"א אות צ'), חזו"ע (עמ' ע"ט). שערי ימי הפורים (עמ' ק"ח), אולם הוסיף, שמי שקשה לו להתרכז לכל מלה שהש"ץ קורא, וע"י קריאתו עם הש"ץ, הוא מתרכז ושומע אותו היטב יכול לקרוא עם הש"ץ, ובלבד שיקרא בלחש, באופן שאחרים היושבים סביבו לא ישמעו אותו.

[8] הליכות מועד (עמ' קנ"ה ע"ש). וכ"מ מהשו"ע הרב (סימן רי"ג ס"ו) עולת שבת (סימן רי"ג) דעת תורה למהרש"ם,(סימן תרפ"ז) נטעי גבריאל (פרק מ"ב ס"ט), וזאת כדי שיהא דין של ברוב עם, שהרי כשקורא לבדו, נחשב יחידי, ועוד נראה, שהרי לא כל אדם שיש לו מגילה כשירה, יודע לקרוא בדקדוק התיבות שמעכבים את המשמעות, ונמצא שכרו בהפסדו, וכך שמעתי מהרה"ג גדעון בן משה שליט"א. אמנם בפסקי תשובות (עמ' תקנ"ה), אף שהביא דעת הגרי"ז מבריסק (הו"ד בספר פורים המשולש להגר"ש דבליצקי (פ"ב הערה כ"ו), ובמועדים וזמנים (ח"ב סימן קע"ג) ותשובות והנהגות (ח"ב סימן שמ"ט),  שאלו שקוראים בלחש עם הבעל קורא דינים כיחידים ולא כציבור, מכל מקום העלה, שאדם החושש שלא יוכל לצמצם מחשבתו ולהאזין לקריאת הבעל קורא בלא להחסיר אף מילה ובלי שיסיח דעתו לדברים אחרים, עדיף שיקרא בלחש אף בפורים המשולש, ויקפיד לקרוא מילה במילה יחד עם הבעל קורא (ויזהר שלא יפריע לסובבים אותו). וכ"כ בנטעי גבריאל (שם) שכ"כ הפמ"ג (סימן תרפ"ט א"א סקי"א, וסימן תר"צ א"א סק"ו וסקי"ח) שכן נהג הפמ"ג לקרות עם הש"ץ כי א"א לשמוע כולה מהש"ץ. ועיין בילקוט יוסף פורים (עמ' תפ"ה) שהאריך בזה לכאן ולכאן, ע"ש.

[9] שהרי כל מה שאמרו במסכת סופרים (פי"ח ה"ו), להביא סמך על מה שנהגו להביא קטנים לבית הכנסת, וכ"כ התוס' (חגיגה ג.), וכ"פ הטור בשם הירושלמי (פ"כ ה"ה) והשו"ע (תרפ"ט ס"ו), שמנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה, והטעם כתב המ"ב כדי לחכנם במצוות פרסומי ניסא (ומטעם זה נהגו לקרוא ארבע פסוקים בקול רם, כדי לעורר הקטנים שלא יישנו וייתנו לבם על הקריאה), מכל מקום אין זה אלא בקטנים שהגיעו לחינוך, משא"כ קטנים ביותר שמבלבלים דעת השומעים, וכ"כ המגן אברהם (סקי"א), והמשנה ברורה (שם סקי"ז), בשם האחרונים. ובחזו"ע (עמ' ס"ב) והוסיף שהן אמת שבמצוות "הקהל" המצוה היא גם בקטנים שלא הגיעו לחינוך, שעליהם נאמר "כדי ליתן שכר למביאיהם", מ"מ כאן שהמצוה היא רק לחנכם למצוות, כל שמפריעים יצא שכרם בהפסדם, וסיים, "ומיהו אפילו לא הגיעו לחינוך, אם הם שקטים ודעתנים אפשר להביאם, והמביאים אותם מצוה קא עבדי". (ועיין בשו"ת חלקת יעקב ח"א סימן רל"א, שכל שיש בזה פרסום הנס מצוה להביאם באופן שאינם מבלבלים ע"ש).

וכתב המשנה ברורה (שם סקי"ח), "ועכשיו בעוונותינו הרבים נהפוך הוא, שלבד שאינם שומעים, אלא הם מבלבלים שגם הגדולים אינם יכולים לשמוע, וכל ביאתם הוא רק להכות את המן, ובזה אין האב מקיים מצות חינוך כלל, ובאמת מצד מצוות חינוך צריך כל אב להחזיק בניו הקטנים אצלו, ולהשגיח עליהם, שישמעו הקריאה וכשיגיע הקורא לזכור שם המן האגגי, רשאי הקטן להכות כמנהגו, אבל לא שיהיה זה עיקר הבאת הקטן לבית המדרש", ישמע חכם ויוסיף לקח, והובא בחזו"ע (שם), וראה עוד להלן בדין הכאת המן.

פרק יד – אדם שלא שמע כמה תיבות מקריאת המגילה

א. מי שלא שמע תיבה או פסוק מפי הבעל קורא, וכן המסופק אם חיסר ולא שמע, יקרא מהספר שבידו מהמקום שיודע בוודאות שלא שמע, עד שיגיע למקום שהבעל קורא אוחז בקריאה[1].

ב. דוגמא מעשית: אם לקראת סוף המגילה התחיל בנו לבכות והוכרח לצאת מבית הכנסת, או שהוצרך לצאת עבור הצלה וכדומה, ומשום כך לא שמע סיום הקריאה, אזי כשיגיע לביתו ישלים סיום הקריאה ממגילה כשרה ואם אין בידו יקרא מספר שבידו[2] (אולם השלמת הקריאה מספר אינה מועילה למי שלא שמע רוב קריאת המגילה, ממגילה כשרה).

[1] פרי מגדים (א"א סקי"א) משנה ברורה (סימן תרפ"ט סקי"ט) רוח חיים (סימן תר"צ סק"ו), חזו"ע (עמ' ע"ט). ואם אינו זוכר מאיזה מילה חיסר יתחיל לקרוא מהמגילה או מהספר שבידו מהמילה שיודע בוודאות ששמע, ולא אמרינן ספק דרבנן לקולא, הליכות מועד (עמ' ק"נ).

[2] הליכות מועד (שם), והטעם כיון שרוב המגילה שמע ממגילה כשרה, ומבואר בשו"ע (סיימן תר"צ ס"ה), שאם קרא את המגילה לסירוגין, ושהה כדי לגמור את כולה יצא ידי חובה, ע"ש.

והוא הדין לאדם שהגיע באיחור מעט, וכבר החל הבעל קורא לקרוא את המגילה, יברך את הברכות, ויתחיל לקרוא המגילה עד שיגיע להשליח ציבור ויצא ידי חובתו. פסקי תשובות (עמ' תקמ"ח) שערי ימי הפורים (עמ' קיט), ע"ש.

 ולבני אשכנז הדין שונה, שהרי פסק המשנה ברורה (שם סקי"ח), שאם שהה באונס כדי לגמור את כולה, צריך לחזור ולקרוא המגילה ממגילה כשרה ללא ברכה, אבל לא שהה באונס אלא ברצון, או אפילו שהה באונס אלא שלא שהה כדי לגמור את כולה, ולבסוף גמר את כולה, יצא ידי חובה.

פרק טו – הכאת המן בקריאת המגילה

א. מנהג ישראל תורה להכות בכל פעם כשמזכיר הבעל קורא – "המן"[1], ואין לערער על המנהג, ומובא שהמן מרגיש כל מכה ומכה, ומצטער עי"ז, אולם יש שכתבו לבטל מנהג זה משום שמבלבלים השומעים, ובאים לבזיון בית הכנסת[2].

ב. ולמעשה נראה שיש להכות מעט ברגל בשעה שאומרים המן ותו לא[3], וכן היה מנהגו בקודש של כ"ק מוהרא"ש זי"ע, וזה לשונו (י"ב אדר התשע"ב) "מכין המן עם הרגל ותו לא, היינו בכל פעם שמזכירים המן נותנים בעיטה על הרצפה, ולא כמו אלו שעושים רעש עם רעשים וכו' וכו', עם כל זאת אסור למחות בידם כי הנח לבני ישראל" וכו' וכו', עכ"ל.

 ג. חל איסור חמור להשתמש בקפצונים, נפצים וכיוצא בזה, משום "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", ועוד שגורם עי"ז בזיון בית הכנסת, וחובה על גבאי בית הכנסת, מלמדים ורבנים, להזהיר גדולים על הקטנים לבל יעשו זאת, והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר[4].

[1] מקור מנהג הכאת המן יסודתו בהררי קודש, ומוזכר במדרש רבה (בראשית פרשה מט סימן א'), "רבי כי אתי להמן, בפורים, אמר, ארור המן וארורים בניו, לקים מה שנאמר "שם רשעים ירקב" (משלי י ז'), ועוד איתא באגדה על הפסוק "כי מחה אמחה את זכר עמלק", אפילו מעל העצים ומעל האבנים, והובא בב"י בשם ארחות חיים, וכן הוא בספר המנהיג (הלכות מגילה סימן י"ח), ואבודרהם, והשבלי הלקט (סימן ר'). וכך פסק הרמ"א (סימן תר"צ ססי"ז) וזה לשונו, "ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורין המגילה בבית הכנסת, ואין לבטל שום מנהג, או ללעוג עליו כי לא לחינם הוקבעו" (ב"י בשם ארחות חיים) ע"כ. ובלבוש ובמטה משה (אות תתר"ו), והאליה רבה (סקט"ז), הביאו רמז להכאה זו מן התורה מהפסוק (דברים כה' ב') "והיה אם בן" – ס"ת המן, והמשכו של הפסוק – "הכות הרשע". ועיין מה שכתב בספר קב הישר (פרק צ"ט) שמנהגם של ישראל תורה הוא, להקיש המן כדי למחוק את שמו ושם עמלק, וכל הראשונים והאחרונים כתבו שלא לבטל המנהג. ואף שיש שכתבו שמנהג זה נהגו רק התינוקות (עייין בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סימן רט"ז), מ"מ כתבו האחרונים שגדולי ישראל היו נוהגים כן, וכ"כ בשו"ת משנת יעקב (ח"ג עמ' ס"ח). ובעלי הרמזים העירו שהשם של המן מופיע במגילה נ"ד פעמים, לרמז "וגם את הגוי אשר יעבודו ד"ן אנכי".

ומובא בספר מדרש אליהו מבעל שבט מוסר, ובספר רוח חיים למהר"ח פלאג'י זצ"ל (סימן תרצ"ו סק"ט), שכשמכין בעת הזכרת שם המן ואשתו ובניו, עושה הקב"ה שירגישו ההכאות, כדי שיקבלו צער גדול, יען שכל היהודים הבאים לעולם, כאילו בימיהם נעשה הנס, לפי שאם נתקיימה מחשבתו, לא היו באים לעולם, לכן עשה הקב"ה שירגישו את ההכאות של כל היהודים הבאים לעולם בכל הדורות כשמכים בעת הזכרת שמם".

ובספר אמרי פנחס (שער ט') כתב שפעם אחד גזר שר אחד באיסטנבול, שלא להכות המן, מכיון שהיה מזרע עמלק, והעמיד ישמעאלים אצל כל בתי הכנסת, ונכנס זקן אחד בבית הכנסת והכה המן, וכל מה שאומרים לו היהודים לבל יכה שהם בסכנה ח"ו, לא שמע אליהם כלל, ועשה את שלו והכה המן, ורצו הישמעאלים השומרים להיכנס בבית הכנסת, ולא יכלו לכנוס לפתח, ונעשה רעש גדול עד שהגיע למושל וספרו לו כל המעשה וציוה לתלות השר הנ"ל לפני בית הכנסת, ומסתמא אותו זקן היה אליהו.

ומרן החיד"א (מחזיק ברכה קונ"א תרפ"ז א), ובמועד לכל חי (פרק ל"א סצ"א), כתבו שהוא "כדי שישמעו עמים ירגזון בכל דור ודור, שלא יקומו על ישראל, לכן כותבים שם המן על הפטיש ומכין". ומרן החתם סופר כתב הטעם, שהרי א"א לצאת ידי חובת המגילה ללא שמיעת שם המן, אם כן אנו מרעישים ומקשקשים לומר, אני איני רוצה לשמוע שם זה כלל, אבל מה נעשה ההכרח הוא עלי, והכל הוא להראות שאין אנו רוצים לשמוע שם זה, הובא בספר שו"ת מילי דאבות (ח"ג סימן י").

ועיין עוד טעמים נוספים למנהג זה, עיין בספר פורים בציון (עמ' רל"ד והלאה).

ויש אומרים שהמנהג להכות הוא רק כשנזכר באיזה תואר "המן האגגי", "הרע", וכיוצא בזה, עיין בנטעי גבריאל (פרק מ"ו ס"ט). ויש שנהגו רק בהמן ראשון ואחרון, כמש"כ הבא"ח (שנה א' תצוה הלכות פורים סעיף י).

[2] יש שלא חששו למנהג זה, ואדרבא כתבו שיש למנוע מנהג זה מחמת שמרעישים הרבה ומבלבל השומעים, ואינם יכולים לשמוע כראוי כל המגילה, ויצא שכרם בהפסדם, וכ"כ בספר עדות לישראל (אות ל"ב), ובשו"ת בן ימין (סימן א'), לבטל המנהג, והסכימו עמו הגאון רבי אברהם פלאג'י בתשובה (שם סימן ב'), והגאון הראשון לציון רבי רפאל מאיר פאניז'ל, וכל חברי בית הדין הצדק בירושלים, ורבני קושטא, וכ"כ בשו"ת שיח יצחק (סימן שע"ג, מחמת שנאת הגוים), וגם המשנה ברורה (סקנ"ט), הביא דברי הפרי מגדים שכתב שיצא שכרם בהפסדם, שמבלבלים הרבה, ובשער הציון (סקנ"ז), הוסיף, שאף שהש"צ שותק בשעה שמכים, גם זה אינו נכון שאסור לכתחילה להפסיק כדי נשימה. וכן המהרי"ל (הלכות פורים אות י"ב), לא היה מקפיד להכות המן כמנהג והובא באחרונים. וכן היה מורה ובא בתוקף רב מרן הגרע"י זצוק"ל בשיעוריו, והנהיג כן בבית הכנסת שלו, והיה מכריז שכל ילד שיעז להכות ע"י רעשן או קפצונים וכדומה, יסולק מיד מבית הכנסת.

[3] והנה יש לעניות דעתי לומר, שכל הערעור הזה היה עקב ההגזמה באופן מופרז בקיום המנהג, ועי"ז הרעישו יותר מדאי, עד כדי כך שא"א לשמוע המגילה, ובפרט שהנערים באים עם כלי משחית ונפצים ורעשנים, וכיו"ב, ונעשה עי"ז חלול ה' ובזוי בית הכנסת, וכמש"כ בשו"ת בן ימין (שם) וז"ל "המנהג פה עירנו להביא לבית הכנסת בפורים מערכות עצים וקורות, והקטנים באים לבית הכנסת וכל אחד קרדומו בידו "ותבקע הארץ לקולם" (עיין חולין צ:) בעת מקרא מגילה, וכמעט רוב אנשי הקהל אינם יכולים לשמוע מקרא מגילה כדבעי, וגם הגדולים רגליהם לרע ירוצו להכות בכל כחם, וכבר היה מעשה בשנה שעברה שבא שר אחד מגדולי המלכות בליל פורים לבית הכנסת, והיה כראותו המנהג המכוער הזה, תמה מאד ודבר סרה עם איזה יהודים חשובי עירנו, וכה אמר להם מה המעשה הזה אשר אתם עושים, בושו והכלמו מעשות זאת לפני אלהיכם, בבית אשר תקראו שמו עליו, הכזה יהיה מוראכם וחתכם בעת עבודתכם, לבא לפני האלהים כחוטבי עצים", ע"כ. וכ"כ  עוד (שם סימן ב') "מכל מקום עתה דנתרבה העם והתינוקות מכים בפטיש בשגעון, ואיכא תלתא דפורענותא: א. דעוברים על "לא תעשון כן לה' אלהיכם" ושוברים ונותצים אבנים יקרות וספסלים של ביהכ"נ, דאפילו להדיוט איכא משום "בל תשחית". ב. דמבלבלים הקריאה ואינם יוצאים ידי חובה. ג. דהטעם "שמעו עמים ירגזון", ע"כ. ולכן יצאו הפוסקים כנגד מנהג זה, ודנו האם אפשר לבטל מנהג זה או לא.

 אמנם כשמכים במדה קצת רק עם הרגליים ולא באופן מופרז, כמו שנהגו גדולי עולם, וכן הוא בתניא רבתי (סימן מ'), "ומכין ברגליהם", וכן מובא בסידור יעב"ץ בשם אביו החכם צבי שהיה מכה ורוקע ברגלו וטפח בסנדלו, והובא גם במשנה ברורה (שם), ובמקור חיים (סימן תר"צ סי"ד), והבן איש חי (תצוה הלכות פורים שנה א' אות ח י'), וכן הוא במנהגי החפץ חיים () שהיה מכה את המן ברקעו ברגליו, נראה שבזה לא מיירי הפוסקים הנ"ל (ואף שבתשובת בן ימין שם, משמע שגם מזה יש למנוע, מ"מ כיון שרצו לגדור גדר אסרו גם את זה, ועוד שעשו כן באופן מופרז ע"ש). וכדאי לנהוג במנהג חשוב זה, וחובה על הגבאים להשליט סדר בענין זה בבתי הכנסת, ולהכריז שאין להכות בשום פנים עם כלים מכלים שונים, אלא רק לרקוע קצת עם הרגליים ולהמשיך בקריאה, וכמו שפסק לנו כ"ק אדמו"ר מוהרא"ש זצוק"ל (י"ג אדר תשע"ב), וז"ל "ונוהגים לרשום על הסוליה של הנעליים עם גיר בנעל אחד המן, ובנעל אחד ס"מ, ובכל פעם שמזכירים בקריאת המגילה המן, נותנים בעיטה עם הרגלים על הרצפה ולא יותר, לא צריכים להכות ולעשות רעש וכו' וכו', זה רק בשביל הילדים לחנך אותם שהמן עמלק והס"מ הם הם שונאי ישראל, וכל מי ששונא את ישראל שונא את הקדוש ברוך הוא".

[4] עיין מש"כ בהערה הקודמת. וכתב רבינו חיים פלאגי', בפתיחה לספרו מועד לכל חי וז"ל "הבערה באבק שריפה נובע מאומות העולם, ואין נכון לאומה ישראלית בשום מקום ובשום זמן, ואפילו בפורים ובחתונות, והעושהו עובר על "לא תעשה כמעשיהם" (שמות כג כד)… ואפילו לא יהיה בו דבר הממית עם כל זה בקול הברה לבד, כשהוא שולחו בפתע פתאום מביא רעדה וחלחלה על האדם ומתפחד…וכן אירע בעירנו שהיתה שריפה גדולה ונשרפו כל בתי העיר", ע"ש. וכבר היה מעשים קשים שנעשו בין בתי המגורים, שילדים שהוריהם אינם משגיחים עליהם השליכו נפצים ברחוב, והשמיעו קול רעש גדול, ועברה שם אשה בהריון ונפלה לארץ ואח"כ הפילה בעוונותינו, ונגרם מזה איבוד נפש מישראל, ולשכינה שתסתלק מישראל, פורים בציון (עמ' רמ"ח והלאה). וכן הזהיר על זה כ"ק מוהרא"ש זי"ע וז"ל "וכן צריכים לשמור שהילדים שלא יהיה להם נפצים וכו', וקפצונים, וכו', כי זה פשוט מסוכן, ובכל שנה ילדים מאבדים אצבעות רחמנא ליצלן, ועיניים, וכו', ולכן צריכים מאד לשמור שבשום פנים ואופן שלא יהיה להילדים דברים מסוכנים אלו, אקווה שתביני בעצמך" (ח' אדר התש"ע).

פרק טז – עשיית מלאכה בפורים

א.    מן הדין מותר בעשיית מלאכה בפורים, ומכל מקום נהגו להחמיר שלא לעשות מלאכה בפורים, והעושה מלאכה בפורים אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה[1], ובליל פורים מותר לעשות מלאכה[2], וכן מותר לבני הפרזים לעשות מלאכה בט"ו באדר, ובני המוקפים, לעשות מלאכה בי"ד אדר[3].

ב.    מותר לעשות מלאכה של שמחה בפורים, וכן מלאכת מצוה, כגון לכתוב חידושי תורה ופסקי הלכות[4], ומותר מן הדין לסחור בסחורה בפורים, ומכל מקום טוב להחמיר בסחורה, אא"כ הוא לצורך הפורים עצמו, כגון למכור מצרכי מזון לצורך המשתה של פורים[5].

[1] מגילה (ה:), משמע שרק במקום שנהגו אסור לעשות מלאכה, וכ"פ הראשונים, ומרן השו"ע (סימן תרצ"ו ס"א), וכתב הרמ"א שנהגו כן בכל מקום.

[2] החת"ס (או"ח סימן קצ"ה), כתב ללמוד מדברי הטורי אבן, לאסור עשיית מלאכה בליל פורים, אולם הפרי מגדים (מש"ז סק"א), כתב שמכיון שאסור משום מנהג, א"כ מותר בלילה לעשות מלאכה, וכ"כ הישועות יעקב (סימן תר"צ סק"ו), מקראי קודש (עמ' קס"ח), וחזו"ע (עמ' קצ"ה).

[3] כן מבואר בשבלי הלקט השלם (סימן ר"ד), שכל מה שנהגו שלא לעשות מלאכה, לא נהגו אלא ביום של קריאת המגילה עצמה, אבל לאסור של זה בזה, אינו מנהג, וכ"כ בספר האשכול (ח"ב עמ' כ"ח), וכ"פ מרן בשו"ע (סימן תרצ"ו ס"ב), וכן הסכימו האחרונים, וכן עיקר, חזו"ע (עמ' קצ"ח), וע"ש (עמ' קצ"ט בהערה), שבטבריה שמסופק לנו אי ימה חומתה או לא, יש להחמיר לאסור עשיית מלאכה בשניהם.

[4] שו"ע (שם), ב"י בשם ארחות חיים, שכל מלאכת מצוה מותרת, וכגון כתיבה של מצוה, פסקי הלכות שאדם שמח בהם, וכ"כ הר"ן (ס"פ קמא דמגילה) וכ"פ הרמ"א בהגה, וכן מותר לכתוב מגילה בפורים (מ"ב סק"ו).

[5] בט"ז (שם סק"א) כתב שפרקמטיה מותרת, כיון ששמחה היא לו, וכן הסכימו האחרונים, אמנם השיירי כנסת הגדולה (שם), כתב שאע"פ שאנו מדמים לא נעשה מעשה להתיר סחורה בפורים במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, וכ"כ החזון עובדיה (עמ' קצ"ו), שמ"מ טוב להחמיר, אלא אם כן מוכר לצורך המשתה של יום פורים, כשאין לו לבזבז בריוח, וכן העלה בפסקי תשובות (עמ' תקצ"ב), שלמעשה יש לאסור לפתוח חנויות בפורים, אמנם חניות למכירת מוצרי מזון מותר לפתוח, שהוא בכלל דברי הרמ"א שאפילו מלאכות גמורות התירו לצורך פורים (וטוב שיפתחו עד חצות), ואמנם יש לראות שלא ימשך בה ויתבטל משמחת פורים.

פרק יז – מתנות לאביונים

א.    כל איש ואשה מגיל מצוות חייבים לתת שתי מתנות לשני אביונים ביום הפורים, על מנת שיוכלו לקיים בזה מצות סעודת פורים, דהיינו מתנה אחת לכל אביון[1].

ב.    יוצאים ידי חובה אף בנתינת כסף, תבשיל, מאכל, אבל לא בכלים בגדים וסדינים, ומ"מ עדיף לתת כסף לאביונים[2], והנותן המחאה (צ'ק) לאביון יוצא ידי חובת מתנות לאביונים[3].

ג.   שיעור מתנות לאביונים לכתחילה: דעת הגאון הרב אלישיב זצ"ל: 50 ₪ לכל אביון (שהוא סכום סעודה מכובדת), ודעת הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל: 10 ₪ לכל אביון, ומי שהשעה דחוקה לו די בפרוטה אחת לכל אביון[4].

ד.   אין לתת מתנות לאביונים ממעשר כספים[5], אמנם לאחר שנתן שתי מתנות לשני אביונים ויצא ידי חובת מתנות לאביונים, יכול להוסיף ולתת ממעות המעשר[6].

ה.    מוטב להרבות במתנות לאביונים ולשמח לבבם, מאשר להרבות במשלוחי מנות[7].

ו. אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב במתנות לאביונים[8], ועני שנתן פרוטה לחבירו לקיים מצות מתנות לאביונים וחזר חבירו העני ונתן לו פרוטה, שניהם קיימו מצות מתנות לאביונים[9].

ז. אשה נשואה צריכה לתת מתנות לאביונים, בנוסף למה שבעלה נותן, ויכולה למנות את בעלה שליח עבורה למסור מתנותיה לשני אביונים[10].

ח. מצות מתנות לאביונים, ביום ולא בלילה[11], ויעשנה לאחר קריאת המגילה[12].

ט. אין מדקדקים במעות פורים אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו[13], ולכן מצות מתנות לאביונים היא גם לעניים סתם ואין צריך לדקדק לתת דוקא לאביונים שהם עניים ביותר, ומכל מקום צריך להקפיד לתת מתנות לאביונים לעניים דייקא, ולא לצדקה אחרת כמו לקופת בית הכנסת או לקופת הישיבה[14].

[1] מגילה (ז.), "ומתנות לאביונים" (אסתר ט כב) – מתנה אחת לכל אביון, וכ"פ הרמב"ם (פ"ב מהלכות מגילה), והטור והשו"ע (סימן תרצ"ד ס"א), וגם נשים חייבות בזה משום שגם הן היו באותו הנס, ו"קיימו וקבלו היהודים", וגם היא בכלל (מ"ב סימן תרצ"ה סקכ"ה).

ומש"כ שהוא לסעודת הפורים, כ"כ המשנה ברורה (שם סק"א), ובכף החיים (סקי"ז).

  והטעם שבמתנות לאביונים יש להרבות לתת לשני עניים משא"כ משלוח מנות שהחיוב הוא רק לאדם אחד, כתב המגן אברהם (סקי"ב), שבעניים מצוה לחלק, שהרי אם יש לאדם אחד אלף דינרים ראוי שיתן לאלף עניים, ממה שיתן כולם לעני אחד, והטעם שהוא החיה אלף נפשות, ומאידך גיסא במשלוח מנות שנותן אף לעשיר, די שנותן לאחד ומרבה רעות ושמחה.

[2] חזו"ע (עמ' קס"ה קס"ו), בשם הרמב"ם, אמנם הביא לבסוף מש"כ בשו"ת קנין תורה (ח"ג סימן ק"ב אות ב'), שעדיף לתת כסף לאביונים.

[3] לא מבעיא אם הבנק פתוח, ויכול להוציאו מיד, אלא אפילו הבנק סגור בו ביום, כיון שהצ'ק נמצא ברשותו, ואפשר לקנות בו מצרכים אצל חבירו, נקרא נתינת מעות ויוצא בו ידי חובתו (ופשוט שיש לצ'ק כיסוי בבנק), מעדני שלמה (עמ' ק"כ) בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, חזו"ע (עמ' ק"ע) שו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן קכ"ב), נטעי גבריאל (פרק ס"ו ס"ג), ונראה שהוא הדין בכרטיסי אשראי וויזה למיניהם.

[4] שיעור הנתינה מעיקר הדין, הוא אפילו שתי פרוטות פרוטה לכל עני – דשוה פרוטה חשובה מתנה, אבל לא פחות (ריטב"א מגילה ז. מ"ב סק"ב). וכיום הוא מטבע של עשר אגורות שיוצא בהוצאה, ילקוט יוסף (עמ' תקצ"ו).

וכתב הכף החיים (סק"ז), בשם שו"ת זרע יעקב (סימן י"א), שלכתחילה יתן כדי שיעור סעודה לעני, ואם נותן מעות חייב ליתן לו שיעור שיוכל לקנות ג' ביצים אוכל, וסיים שם שכן המנהג לצאת אליבא דכו"ע. (וכל זה בדוקא לשני עניים לצאת ידי חובתו, אבל לשאר יתן מה שחפץ).

      למעשה: דעת מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, כפי שאמר תמיד בשיעוריו שהשיעור ממדת חסידות הוא כעשרה ₪, וכן דעת הגר"ש ואזנאר זצוק"ל, ומוסרים בשמו של הגרי"ש אלישיב זצוק"ל   (אשרי האיש עמ' ש"ח),  שהשיעור הראוי להדר לכתחילה הוא חמישים ₪. ועיין בילקוט יוסף (פורים מהדורת תשע"ג עמ' תר"י והלאה), מש"כ בזה.

[5] שהרי דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין (מנחות פב.), וכ"כ בשו"ת מהרי"ל (סימן נ"ו), מגן אברהם (סק"א) אליה רבה (סימן תרפ"ו סק"ד), בשם השל"ה (מסכת מגילה נר מצוה אות ו'), משנה ברורה (שם סק"ג), חזו"ע (עמ' ק"ע), והוסיף, שאם אמר בפירוש בעת שהתחיל להפריש מעות מעשר "בלי נדר", והשעה דחוקה לו, רשאי לתת ממעות מעשר למתנות לאביונים.

[6] עיין שו"ת יחוה דעת (ח"א סימן פ"ז, וח"ג סימן ע"ו), וחזו"ע (שם), והוסיף, וכן אם רוצה להוסיף על השיעור שהוא חייב לתת לאביונים ולתת להם מתנה חשובה לשני העניים, רשאי לתת להם ההוספה מכסף מעשר, וכ"כ במ"ב (שם).

[7] כ"כ המשנה ברורה (שם סק"ג), שמוטב להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו, שאין שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים יתומים ואלמנות, ודומה לשכינה, שנאמר "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים", רמב"ם (פ"ב הי"ז), והובא בחזו"ע (עמ' קס"ח).

[8] כ"כ הב"ח, שיורי כנסת הגדולה, וט"ז (סימן תרצ"ד), ואף שהפרי חדש חלק על זה, מ"מ בספר מטה יהודה (שם) העלה שדין מתנות לאביונים היא כשאר מצות צדקה, דקי"ל שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה, וכמו שפסק מרן השו"ע (יו"ד סימן רמ"ח ס"א), וכ"פ בשו"ת חוות יאיר (סימן ט'), ובחזו"ע (עמ' קס"ט).

[9] פמ"ג (סימן תרצ"ד מש"ז סק"א), ומטה יהודה (שם) ובשו"ת תורת לשמה (סימן קצ"א), חזו"ע (שם).

[10] וכמו שכתבנו לעיל (ס"א ובהערה שם) שנשים חייבות במתנות לאביונים, וזוהי מצוה דרמי עליה, וכן מבואר ברמ"א (סימן תרצ"ה ס"ד), ובילקוט יוסף (עמ' תר"כ) ועיין עוד נבטעי גבריאל (פרק ס"ב ס"א ובפרק ס"ד סעיף ב', ובפרק ס"ה ס"ד).

[11] כף החיים (סימן תרצ"ה סק"נ), בשם האחרונים, חזו"ע (עמ' קס"ט).

[12] וכמו שאמרו במגילה (ד:), "עיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה", וכ"כ בשער הכוונות (דף קט ע"ג), חזו"ע (שם). ובספר יסוד ושורש העבודה (עמ' רס"ח), כתב שיהדר לקיים מתנות לאביונים קודם התפילה כדי שיוכל האביון להכין צרכי סעודה, וכ"כ בדרכי חיים ושלום (סמן תרצ"ה ס"ב). ומדינא מותר ליתן אף קודם ברכות התורה, נטעי גבריאל (פרק ס"ח ס"ג).

[13] טור ושו"ע (סימן תרצ"ד ס"ג), ובכף החיים (שם סקל"ו) ציין לשער הכוונות (שם) שיש לכך טעם גם על פי הסוד.

[14] ילקוט יוסף (עמ' תרמ"ב והלאה), ודחה דברי אלו שהעירו שיש לתת דוקא ל"אביון", וכן כתב שיש לתת לעניים ולא לקופת בית הכנסת, שהרי מפורש ברמב"ם (פ"ב הי"ז), שמתנות לאביונים הם לשמח לב עניים, ועוד כיון שכתוב מתנות לאביונים, אין לנו לחדש שמועיל גם כן לשאר צדקה, ע"ש.

פרק יח – משלוח מנות

א.      כל איש ואשה מגיל מצוות חייבים לתת שתי מנות לאדם אחד[1], ואף אשה נשואה חייבת במצוה זו[2].

ב.  לכתחילה ראוי ונכון שאחד ממשלוחי המנות שבו יוצא ידי חובה יהיה ממיני מאכל, כגון עוגה, פת, או תבשיל וכיוצא[3] כדי שיעור סעודה[4], ושאר המשלוחי מנות יכול לתת ממיני מתיקה, וכן המנהג[5].

ג. יוצאים ידי חובה אף במשקה[6], או קופסאות שימורים וכיו"ב[7].

ד.  יוצא אדם ידי חובתו במשלוח מנות ששולח לרבו המלמדו תורה, שגם הוא בכלל משלוח מנות איש "לרעהו", ואדרבא מן הראוי והנכון לשלוח מנות לרבו, שעי"ז מקיים מצות עשה של "כבוד התורה" כששולח לרבו משלוח מנות הראוי לו לפי כבודו[8].

ה.  אסור לשלוח מנות איש לאשה, ואשה לאיש, אלא איש לאיש ואשה לאשה, או משפחה למשפחה[9].

ו. יש ליידע את המקבל ממי קיבלם, כדי להרבות אהבה אחווה ורעות (שהוא אחד מטעמי מצוה זו), ולכן אין לשלוח בעילום שם[10], ועל כן מומלץ לשלוח משלוחי מנות עם פתק עם שמו של השולח.

ז. הלוקח משלוח מנות בעצמו ומביאם לחברו, יוצא ידי חובת משלוח מנות, ואין צורך לשלחם ע"י שליח דוקא[11], וכן השולח מנות ע"י קטן שלא הגיע למצוות, או אפילו ע"י גוי, יצא ידי חובת משלוח מנות[12] (אמנם צריך לברר אם הגיעו המנות ליעדן[13]).

ח. יש מי שאומר  שיש לחלק המנות ולתת כל מנה בכלי נפרד, אמנם אין זה מוכרח להלכה והעיקר שאפילו נתן שתי המנות בכלי אחד יוצא ידי חובה[14].

ט. השולח לחבירו מיני מאפה שלש בתוכם חלב, צריך ליידע את המקבל שהם חלביים, וכן השולח קערות זכוכית וכדומה, צריך ליידע את המקבל אם הכלים אינם טבולים[15].

י.  אָבֵל (תוך י"ב חודש על אב ואם, או תוך שלושים על שאר קרובים), חייב במשלוח מנות, אמנם לא ישלח מיני מתיקה אלא מיני מאכל[16].

יא. שליחת מנות לאָבֵל: מנהג בני אשכנז: שלא לשלוח לו מנות, ומ"מ אם שלחו עבורו מותר לו לקבלם[17]. מנהג בני ספרד: לשלוח מנות לאָבֵל, אך לא ישלח לו מיני מתיקה אלא דברי מאכל[18].

[1] בגמרא (מגילה ז.), "תני רב יוסף "ומשלוח מנות איש לרעהו", שתי מנות לאדם אחד, שכן משמעות הפסוק, "ומשלוח מנות", מיעוט רבים שנים – "איש לרעהו" – אחד. שו"ע (סימן תרצ"ה ס"ד).

ובטעם מצות משלוח מנות יש שני טעמים עיקריים:

 טעם ראשון של הרב שלמה אלקבץ בעל מנות הלוי: שעל ידי שהאדם שולח לחבירו תשורה ומנחה מביע את רגשי אהבתו אליו, ועי"ז נוטע בלבו ג"כ אהבה שלום וריעות, כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", שכל משפטי תורתנו הקדושה להרבות שלום בין אדם לחבירו.

טעם שני של בעל תרומת הדשן (סימן קי"א), כי ישנם אנשים מחוסרי כל צנועים בהלכותיהם אשר יבושו לבקש צדקה כדי לקיים מצות סעודת פורים כדת, מה שאין כן כששולח להם דרך כבוד "משלוח מנות איש לרעהו", לא יבושו ולא יכלמו, וככה אנו משתפים אותם בשמחת פורים.

ויש בהם כמה נפקא מינא להלכה ולמעשה (עיין בילקוט יוסף (עמ' תרצ"ה) שהאריך בזה, והביא 46 נפק"מ, וכן עוד ט"ו טעמים כלליים למצות משלוח מנות), ולדינא מחמירים כשני טעמים אלו.

[2] כ"כ הדרכי משה (שם  בשם מהר"י ברין, וכ"פ הרמ"א בהגה (שם), וכתב המ"ב (סקכ"ה), שכיון שכולן היו באותו הנס וצריכה היא לשמוח ולשמח לב אביונים, וכתיב "קיימו וקבלו היהודים", וגם נשים בכלל, וכ"כ בכף החיים שכ"פ כל האחרונים (ודלא כהפרי חדש), וכ"פ בחזון עובדיה (עמ' ק"מ). וכתב בספר הליכות שלמה (פי"ט סקכ"ז), שאין הכוונה שצריכה לתת ולשלוח בעצמה דוקא, וגם אין צריך שיזכה לה בעלה את המעות למתנות לאביונים, וכן את המנות למשלוח מנות ע"י אחר, שהרי אין כתוב בהם "לכם", אלא שישלח הבעל גם בשבילה ויודיע הדבר לאשתו, וכן למקבלי המנות שידעו שהמשלוח הוא גם ממנה.

[3] כ"כ מרן השו"ע (שם) בשם הרמב"ם שחייב אדם לשלוח לחבירו שתי מנות בשר או של מיני אוכלים, וכ"כ בחזו"ע (עמ' קכ"ד) "שיש להדר לשלוח שני מיני אוכלים", ושכן מוכח מגירסת רבינו חננאל בגמרא (מגילה ז:), וכן נראה מטעמו של התרומת הדשן הנ"ל, שהמשלוח הוא עבור הסעודה, ובלבד שיודע שהמקבל אינו מאניני הדעת ואוכל מה שמביאים לו. וכך שמעתי מהרב גדעון בן משה שליט"א שאמר לשלוח עוגה כשיעור סעודה 216 גרם, דהרי הוא דבר השווה לכל נפש.

[4] כ"כ בחזו"ע (עמ' ק"ל) בשם האחרונים, שטוב שיהו כשיעור סעודה, כיון דבעינן מנה יפה, שזהו לשון "מנות", וכענין חתיכה ראויה להתכבד, שהוא דבר חשוב, ויש שכתבו שהוא שיעור ג' ביצים, ויש שכתבו שדי בכזית, ולכן אין יוצאים ידי חובה בסוכריה בודדת, אא"כ שולח כמה סוכריות שיהיה בהם שיעור כזית, (וכתב בספר פורים בציון עמ' רצ"ט בשם רבי יוסף חיים בספר כתר מלכות (אות ר"ח) שיש ליתן שמונים פריטים בצלחת אחת, וכן שמונים פריטים בצלחת שניה, ואפשר להשתמש במיני סוכריות, או במיני כעכים, ויש בזה תיקון היסוד, כי "יסוד" עולה בגימטרייה שמונים.

[5] כתב בשיורי כנסת הגדולה שכיום המנהג לשלוח מיני מתיקה, וכ"כ מרן החיד"א בספר נחל אשכול (אסתר ט כב) מועד לכל חי (סימן ל"א אות פ"ב), שו"ת תורה לשמה (סימן קפ"ט), חזון עובדיה (עמ' קל"ה), ילקוט יוסף (עמ' שפ"ט), ובספר יבקשו מפיהו בשם הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, ושכן פשט המנהג.

 ועיין בילקוט יוסף (שם), שניסה ליישב טעם המנהג, שהרי לפי טעם התרומת הדשן שהוא עבור צרכי סעודה א"כ איך יוצא בסוכריות ושוקולד? ותירץ: א. שיתכן שיש בזה אהבה ואחווה יותר. ב. שיתכן שיש מצוה של סעודה בכל מאכל ומשתה, וגם בממתקים מקיים מצות ריבוי סעודה. ג. שעכ"פ יוכל לאכול ממתקים לקינוח סעודה, ומבואר בגמרא שאין צריך לשלוח דוקא לחם ובשר אלא גם זנגביל ופלפל שהם לקינוח סעודה, וא"כ ה"ה ממתקים שיוצאים בהם.

השולח לחבירו מיני מתיקה אע"פ שחבירו אינו יכול לאוכלם מטעמי בריאות (חולי סכרת), אעפ"כ יוצא ידי חובת משלוח מנות משום שעכ"פ ראויים לבני ביתו, חזו"ע (עמ' ק"נ).

[6] מגילה (ז.) רב יהודא נשיאה שלח ליה לרב אושעיא אטמא תילתא וגרבא דחמרא, שלח ליה קיימת בנו רבינו "ומשלוח מנות איש לרעהו", והיינו דקמ"ל ששתיה בכלל אכילה, וכ"פ בשו"ת תרומת הדשן (שם), והריטב"א (שם) והט"ז, האליה רבה, הפרי חדש, ומ"א (סקי"א) בשם השל"ה, ובשו"ת יהודה יעלה אסאד (או"ח סימן ר"ו), ובשו"ת שבט סופר (סימן כ"ג), ובחזו"ע (עמ' קכ"ד), והוסיף שאפילו שלח שני מיני משקים בלבד, יוצא ידי חובת משלוח מנות, וכ"כ מהר"י נג'אר בשמחת יהודה (על מסכת סופרים פכ"א ה"ד), ובספר צרור החיים לתלמיד הרשב"א (עמ' קי"ח), וכ"פ הערוך השלחן (סי"ד), והמ"ב (סק"כ), וסיים בחזו"ע (שם) שטוב להדר ולשלוח שני מיני אוכלים, וכנ"ל.

אמנם כל זה בבקבוק חשוב, כגון יין או יין שרף, או משקה חריף, או בירה וכדומה, ובילקוט יוסף (עמ' תשי"ד) כתב בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל (יבקשו מפיהו עמ' ל"ג והלאה), שיוצא ידי חובה במשקה חשוב כמו קולה, אבל לא מי סודה או מים מינרלים.

[7] כ"פ בחזו"ע (עמ' ק"כ), ודחה דברי המועדים וזמנים (ח"ב ס"ס נ"ד) שכתב להסתפק בזה, שהרי ראויים לפתחם ולאוכלם מיד, וזה ברור.

[8] כן מבואר בלקט יושר (עמ' קנ"ח), וכ"כ מרן החיד"א בברכי יוסף (או"ח סימן רכ"ה סק"א), וכ"פ בשו"ת יהודה יעלה אסאד (או"ח סימן ר"ד), ובשו"ת בית שערים (או"ח סימן שפ"א), ובשו"ת שבט סופר (סימן כ"ג וכ"ח), ובחזו"ע (עמ' קל"ה) והוסיף בשם שו"ת פני מבין (סימן רכ"ח ס"ד), שגם השולח לעם הארץ יוצא ידי חובתו, שבלשון תורה כל ישראל רעים, כמו "לא תחמוד בית רעך", וכי יש לחלק בזה בין ת"ח לע"ה, ואדרבא בזה מקרב אותו לאבינו שבשמים, ובפרט לאנשים הרחוקים מתורה ומצוות שיש בזה ענין גדול, ומו"ר מוהרא"ש זי"ע הנהיג כמה פעמים בעיר יבנאל תובב"א, לחלק משלוחי מנות לכל תושבי העיר, למגדול ועד קטן.

[9] כתב הרמ"א (שם( "ואשה תשלח לאשה ואיש לאיש אבל לא בהיפך, משום גזירה שמא ישלח לאלמנה (או גרושה או בתולה, כה"ח סקנ"ט), ויבואו לידי ספק קידושין". פירוש – שיאמרו שזהו הסבלונות שאחר הקידושין, וחיישינן שמא קדשה כבר בפני עדים ואינם לפנינו. וכ"פ בחזון עובדיה (עמ' קמ"א), וע"ש בהערה שכתב שמ"מ נראה שחומרא יתירא היא, ובמקום צורך יש להקל לאיש לשלוח גם לאשה, בפרט כשהיא עניה סוערה לא נוחמה להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".

ומיהו כתב הרמ"א (שם) שבמתנות לאביונים אין לחוש לתת לאלמנה עניה, כיון שזה במעות אין לחוש לסבלונות, וגם לחוש שמא קדשה במעות אלו, שהרי צריך שיקדש בפני שני עדים כשרים,   באמירת "הרי את מקודשת לי", והובא בחזו"ע (שם), ע"ש.

[10]שהרי לפי טעם מנות הלוי הנ"ל הוא משום להרבות חיבה וריעות, וכיון שאינו יודע מי שלח לו אין כאן חיבה, וכ"כ האחרונים, ובחזו"ע (עמ' קנ"ב).

[11] בשו"ת בנין ציון (סימן מ"ד), הסתפק בזה, שמכיון דכתיב "ומשלוח" י"ל דקפדינן שיהיה דוקא דרך שליח ולא דרך נתינה, ומסיק שהואיל ושני הטעמים שנאמרו במשלוח מנות (הנ"ל), שייכים גם כשמביא ונותן המנות בעצמו שפיר דמי, אמנם הגאון חת"ס בחידושיו (גיטין כב:) ס"ל שצריך לכתחילה לשלוח המנות ע"י שליח ולא יתנם בעצמו.

אולם מרן בחזו"ע (עמ' קמ"ג והלאה) האריך בזה והעלה כמסקנת הבנין ציון שאין צריך לשלוח דוקא ע"י שליח, והביא שכ"כ אליו של הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל ראש ישיבת פורת יוסף בתשובה, שהעלה דלא כהבנין ציון, ושכ"פ בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סימן שפ"ג), וכ"כ בשו"ת יד הלוי (חאור"ח סימן קי"ח), ובשו"ת יהודה יעלה אסאד (או"ח סימן ר"ז), וכ"פ בשו"ת נחלת בנימין (סימן קל"ו), ובספר מעדני שלמה (עמ' קכ"א) שהגאון החזון איש נתן בפורים המשלוח מנות בעצמו ולא ע"י שליח ואמר שאין הלכה כהבנין ציון שמסתפק בזה. וכ"פ בילקוט יוסף, אמנם כתב (עמ' תשמ"ג בהערה) שמדת חסידות מהיות טוב, יש ענין להקפיד לכתחילה לשלוח ע"י שליח (בנוסף למה ששולח בעצמו).

[12] שו"ת יהודה יעלה אסאד (או"ח סימן ר"ז), משום דלא בעינן שליחות בדווקא, ובשו"ת חלקת יעקב (ח"א סימן ק"ג), והחת"ס (שם), ובשו"ת דבר אברהם (ח"א סימן י"ג אות ד), ובחזו"ע (עמ' קמ"ה).

[13] שו"ת יבי"א (ח"ט או"ח סימן ע"א).

[14] הבא"ח (פרשת תצוה אות ט"ז), הביא בשם שו"ת תורה לשמה (סימן קפ"ט, וידוע שהוא עצמו כתב שו"ת זה), שיש ליתן כל מנה בכלי בפני עצמו, אמנם בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן צ"ו אות ד'), כתב שאין זה לדינא שהרי בעצם שתי מנות הם, ולכן יוצא ידי חובה וכן המנהג, וכ"כ בחזו"ע (עמ' קל"ב), שמכיון שהראה לחבירו חיבה יתירה במשלוח מנות שונות, לא אכפת לן אם נתנן בכלי אחד או יותר, והוכיח כן מדברי הפוסקים, ע"ש.

[15] כן נראה, כדי שלא יצא מכשול על ידי זה, כמו שראינו מן הנסיון.

[16] הרא"ש (פ"ג דמ"ק סימן פ"ה), בשם מהר"ם מרוטנבורג (סדר שופטים ס"ס ט"ו), מרדכי (מגילה ס"ס תשפ"ה), וכ"פ הטור ומרן בשו"ע (סימן תרצ"ו ס"ו), שהאבל חייב במשלוח מנות, שהרי אבל חייב בכל מצוות התורה (סוכה כה:), ואף שבשו"ת גדולת מרדכי (ח"ב יו"ד סימן כ"א), כתב שמנהג ג'ירבא (תוניס) שהאבל אינו שולח מנות, ורק שולחים לו מנות, מ"מ כתב בחזו"ע (עמ' קצ"ג), שאנו אין לנו אלא דברי מרן השו"ע שהאבל חייב לשלוח מנות, וטוב שלא ירבה במשלוחי מנות, כמש"כ הפרי מגדים בשו"ת מגידות (ס"ס נ"ח), וכתבו האחרונים בשם ספר חסידים (סימן תשי"ג), ובחזו"ע (שם), שישלח בשר ודגים ופירות וירקות וכיו"ב, ולא תפנוקי מעדנים, ומיני מתיקה מיוחדים.

וכתבו האחרונים, שחייב האבל לשלוח מנות אף בתוך שבעת ימי האבילות, וכ"מ מדברי הרא"ש והמרדכי הנ"ל, וכ"כ המ"ב (סקי"ז), והכף החיים (סקל"ג).

[17] כ"כ הרמ"א (שם) בשם המהרי"ל (סימן ל"א), שהרי אסור בשאילת שלום כל י"ב חודש. ומכל מקום אם שלחו עבורו מותר לו לקבלם, והנותן יצא ידי חובת משלוח מנות, כ"כ בשו"ת כתב סופר (סימן קמ"א).

ומ"מ גם לשיטת הרמ"א, אם האבל הוא עני מותר לתת לו דבר מאכל בתורת צדקה, רק שלא יהיה של שמחה, אליה רבה (אות ח'), כף החיים (סקל"ה), וכ"ש שמותר לתת מתנות לאביונים לאבל עני (דלא גרע מצדקה), ואפילו בתוך שבעת ימי אבלות, ואין מנהג להחמיר בזה כלל, מ"א (סקי"א), א"ר (שם), והאחרונים.

  והוא הדין אם האבל הוא רב העיר, או שהוא רבו שלמדו תורה, מצוה לשלוח לו מנות דרך כבוד, שאין זה אלא כתשלום חוב, שו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סימן רל"ז), חזו"ע (עמ' קצ"ד), וכ"פ בילקוט יוסף (עמ' תש"פ).

[18] כ"כ בנהר מצרים (הלכות פורים אות ז'), שכן מנהג הספרדים, וכן העלה בהליכות עולם (ח"א פרשת תצוה), ובחזו"ע פורים (עמ' קצ"ג), שמכיון שמרן פסק שאין אבלות נוהג בפורים, א"כ יש להורות שיכולים לשלוח מנות לאבל לשמחת פורים. ודלא כהרב בן איש חי (פרשת תצוה אות י"ח), ושו"ת איש מצליח (ח"א דף ס"ג), שפסקו כדעת הרמ"א.

אמנם בחזון עובדיה אבלות (ח"ב עמ' רנ"ב), שנדפס לאחר מכן, כתב מרן זצוק"ל, שאף שמותר לשלוח לו מנות, אין לשלוח דברי שמחה ותפנוקים ודברי מתיקה, אלא דברי בשר ודגים, פירות וירקות וכיו"ב.

פרק יט – סעודת פורים

א. טוב ללמוד תורה לפני הסעודה שנאמר "ליהודים היתה אורה ושמחה" – אורה זו תורה[1], וטוב להתחיל ללמוד הלכות פסח, שהרי "שואלים ודורשים בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום"[2].

ב. הזמן המובחר לסעודת פורים הוא לאחר תפילת מנחה גדולה ולא בשעות הבוקר, מחשש שמא ימשך בשכרותו עד הלילה ויפסיד תפילת מנחה, וכך מנהג רוב העולם[3], ומנהג חסידים להתחיל סעודת פורים ביום לאחר מנחה ולהמשיכה אל תוך הלילה[4].

ג. מצוה להרבות בסעודת פורים, ויוצאים ידי חובה בסעודה אחת, ומן הדין אין סעודת פורים צריכה פת, אולם לכתחילה צריך לאכול פת[5].

ד. כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תשיג ידו[6], ויש להדר אחר בשר בהמה, שיש אומרים שאין יוצאים ידי חובה בבשר עוף ודגים, שאין שמחה אלא בבשר בהמה[7], ואף הנשים חייבות בסעודת פורים[8].

ה. טוב לעשות סעודת הפורים יחד עם בני ביתו בשמחה, שאדם יחידי לא יוכל לשמוח כראוי[9].

ו. אָבֵל על אב ואם בתוך י"ב חודש, יכול להשתתף במסיבת סעודת פורים אשר נערכת מחוץ לביתו, ואם יש כלי נגינה ימנע האבל מלהיות שם[10].

[1] כ"כ הרמ"א (סימן תרצ"ה ס"ב), שהתורה תגן עליו שלא יארע דבר קלקול בסעודה, ושכ"כ בשו"ת מהר"י ברין. וכ"כ מועד לכל חי (סימן ל"א אות צ"ג), וכתב בכף החיים (סקכ"ו) שיש ללמוד משניות מסכת שקלים, ומסכת מגילה שהוא מעניינא דיומא.

[2] כ"כ בחזו"ע (עמ' קפ"א), דמה טוב ללמוד ההלכות הראשונות של פסח, עם סעודת הפורים כדי לסמוך גאולה לגאולה. ועוד שהרי ששואלים בהלכות הפסח שלושים יום והוא מתחיל מפורים, וכ"כ התוס' (בכורות נז.), והחק יעקב והגר"א (סימן תכ"ט), וכ"פ החיד"א (ברכ"י שם סק"ב), והמ"ב (סימן תכ"ט).

 וכך נהג מוהרנ"ת ז"ל שכל יום הפורים היה מונח שלחן ערוך הלכות פסח על השלחן ובין אדם לאדם שבא אליו ישב ולמד הלכות, וכך נהג מו"ר מוהרא"ש זי"ע (וכך שמעתי ממו"ר שליט"א).

מספרים כי האדמו"ר רבי מנחם מנדל מקוצק אמר פעם לחסידיו, על חתנו הגאון רבי אברהם מסוכוטשוב, בעל אבני נזר, שפעם אירע ביום פורים שכל העולם היו עסוקים בזמן אחד בסעודת פורים ושאר מצוות היום, ובדיוק באותה שעה ישב אביו של האבני נזר  הרה"ג מביאלה ועסק בתורה, ונעשה רעש גדול בשמים מזה, כי אלמלא הוא היה כל העולם כולו נמצא שעה ללא תורה, ולכן נתנו לו מן השמים נשמה גדולה בדמותו של הגאון אבני נזר, שהאיר את העולם בתורתו הקדושה, סיפורי חסידים (מועדים עמ' רמ"ב), והובא בחזו"ע (שם בהערה).

[3] כתב הבית יוסף (שם) בשם התרומת הדשן (סימן ק"י), שנהגו רוב העולם לעשות עיקר סעודת פורים בערב (פי' סמוך לערב), ונמשכים בה עד הלילה ורוב הסעודה היא בלילה, ונתן טעם לדבר, ומ"מ כתב שהוא ורבותיו נהגו לעשות עיקר הסעודה בשחרית.

  והרמ"א (שם) כתב "נוהגים לעשות סעודת פורים אחר מנחה, וערבית יתפללו בלילה, ומתפללים מנחה בעוד היום גדול, ורוב הסעודה צריכה להיות ביום, ולא כמו שנוהגים להתחיל סמוך לערב ועיקר הסעודה היא ליל ט"ו, ומי שרוצה לעשותה תמיד בשחרית הרשות בידו".

    והשל"ה (מסכת מגילה ד"ה פורים) כתב, המשובח עושה סעודה בשחרית, והביאו המ"ב (סק"ט), וכ"כ הפמ"ג שכך הוא נוהג, וכ"כ בספר מעשה רב להגר"א, וכ"כ בסידור הרש"ש, וכן מנהג חסידי בית אל יכב"ץ, וכ"כ בכף החיים (סקכ"ג) וכן הוא מנהג המקובלים.

    אמנם נראה שמן הנסיון, אלו שחוששים לדעות אלו, כבר משתכרים מהבוקר ומפסידים את כל היום, ותפילת מנחה וערבית, ולכן נראה שהטוב שיעשה לאחר מנחה, ובבוקר יסעד מעט בבשר ויין ויכוון לצאת דעת המקובלים (וכ"כ בליקוטי מהרי"ח בשם ספר כסא רחמים שכן נהג הגר"א, וכן נהג רבו בעל הייטב לב מסיגט). ועיין בילקוט יוסף (עמ' תרס"ד), מה שכתב ליישב מנהג העולם שנהגו לעשות את עיקר הסעודה אחר הצהרים.

[4] כ"כ בדרשות חת"ס (דף רא), וכן הוא בספר שפתי צדיק (פרשת שמות) בשם זקנו החדושי הרי"ם, ובספר תורת אמת, ובספר חמדת אריה (הלכות סת"ם פרק כ"א), וכן האריך בטעם המנהג בשו"ת משנה שכיר (ח"ב סימן רל"ג), ובשו"ת חתן סופר (סימן ע"ו), וע"ע בנטעי גבריאל (פרק ע"ב ס"א).

[5] כן משמע מדברי הרמב"ם (פ"ב מהלכות מגילה הלכה יד טו), ומדברי הרא"ש (ברכות פ"ז סימן כ"ג), וכן העלה בחזו"ע (עמ' קע"ג), ובילקוט יוסף (עמ' תרנ"ד).

[6] רמב"ם (שם הט"ו), חזו"ע (עמ' קע"ג).

[7] הגאון יעב"ץ במור וקציעה (ס"ס תרצ"ו), והחת"ס (חולין פב.), ומהר"י נאג'ר בספר מועדי ה' (דף קל"ב ע"ד), וכן מוכח בלקט יושר (עמ' קנ"ז), ובשו"ת דבר משה (או"ח סימן מ"ז), חזו"ע (עמ' קע"ח).

[8] שו"ת היכלי שן תליתאה (סימן ז- ח), חזו"ע (עמ' קע"ט).

[9] סדר היום, אליה רבה (סק"ד) הפרי מגדים, והמ"ב, חזו"ע (עמ' ק"פ).

[10] כן העלה בחזו"ע (עמ' ק"פ), שהרי קיי"ל לדינא שאין אבלות נוהגת בפורים (ואף אונן מותר בבשר ויין), ועוד שהוא יום משתה ושמחה, וכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ח או"ח סמן כ'), דקי"ל כדברי המיקל באבל, אמנם סיים בחזו"ע, שמכל מקום אם יש שם כלי נגינה יש להאבל להימנע מלהיות שם.

פרק כ – משתה היין

א.    "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"[1], היינו שיתבסם מעט ותתרומם דעתו[2], וכתבו הפוסקים להזהיר באזהרה חמורה שאסור להשתכר כ"לוט" ולצאת מכלל שליטה ולהזיק לבריות, וכ"ש שעי"ז מפסיד כמה וכמה מצוות יקרות, ברכת המזון דאורייתא, תפילת ערבית וקריאת שמע דאורייתא, ויצא שכרו בהפסדו[3]. וכן אם הוא תלמיד חכם, ואם ישתכר יגרום לבזיון כבוד התורה.

ב.    יש אומרים שהחיוב להשתכר בפורים הוא רק ביין ולא בשאר משקאות המשכרים, וכן המנהג, וכך נהגו אנשי שלומנו, ומוהרא"ש זי"ע היה מקפיד על זה מאד[4].

ג.       מצות משתה ושמחה היא ביום ולא בלילה[5], ואדרבא אין לשתות בלילה לשכרה, משום שעי"ז אינו קם בבוקר לתפילת שחרית בזמנה ובמנין ואינו קורא ק"ש בזמנה, ולא יכול לרכז מחשבתו לשמוע קריאת המגילה, ועוד שאין ביכולתו לשתות שוב ולשמוח כראוי ביום הפורים עצמו, שהוא זמן החיוב מעיקר הדין[6].

ד. איסור חמור לנשים לשתות יין בפורים, וישתו רק מעט דמעט יין לקיום המצוה[7]. ואין ענין לחנך הקטנים במצות שתיית יין[8].

ה.      דיני שתוי ושיכור בתפילה: א. שתוי באופן שאין היין משפיע עליו כלל ומרגיש צלול בדעתו ומדבר כאחד האדם, רשאי להתפלל. ב. שתוי באופן שהיין משפיע עליו מעט ואינו צלול בדעתו, אל יתפלל, ואם התפלל תפילתו תפילה (ובלבד שיכול לדבר לפני המלך). ג. שיכור כ"לוט" שאינו יכול לעמוד לפני המלך, אסור לו להתפלל, ואם התפלל תפילתו תועבה[9].

ו. על כן יזהר כל אדם שלא ישתה לשכרה סמוך לזמן תפילת מנחה וערבית, אלא לאחר תפילת מנחה גדולה יקיים מצוות משתה ושמחה, וימתין עד שיפוג יינו ויתפלל ערבית במניין (ידוע מנהג הרמ"א שהיה הולך מבית לבית ומזכיר לכולם לקרוא קריאת שמע דאורייתא ולהתפלל תפילת ערבית).

ז. מי ששתה יין בפורים ונתבסם, והתחיל לרקוד ולשורר, ובתוך כדי כך הזיק לחבירו, או טינף את בגדיו, חייב לשלם כל מה שהזיק לחבירו, ואין הבדל בזה בין פורים לשאר ימות השנה[10].

ח. בהוראת כ"ק אדמו"ר מוהרא"ש זי"ע, אין לערוך בשום פנים ואופן סעודות מרעים ביום הפורים ולהתאסף כמה זוגות יחדיו ולשתות לשכרה, שעי"ז פורצים גדרי הצניעות ובאים לידי מכשולות רבים, והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר. אלא יסעדו וישמחו משפחה ומשפחה, ולאחר מכן יתאספו כולם וירקדו וישמחו בשמחה של מצוה[11].

[1] מימרא דרבא בגמרא (מגילה ז:), וכלשון הזה פסק מרן בשו"ע (שם ס"ב), ויש כמה פירושים מהו "לבסומי" – והנה הפירוש הפשוט כמו שכתב רש"י, שהוא להשתכר "ביין" וכ"כ הטור והלבוש וכן הוא בשער הכוונות, ומהר"י מברונא כתב, שר"ל שישתכר "ויישן", ועי"ז לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, וכן הוא ברמב"ם (שם), והב"י הביא שיטת רבינו אפרים שחלק על עיקר דין זה וכתב, שמההוא עובדא שקם רבה ושחטיה לרבי זירא, נדחית מימרא דרבא ולא שפיר דמי לעשות כך. וכ"כ בארחות חיים, שלא ישתכר, שהשיכרות איסור גמור הוא, ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים, וכמה עבירות זולתן, אלא שישתה יותר מלימודו מעט, וכ"כ הכלבו, וכ"פ הרמ"א, וז"ל "י"א שא"צ להשתכר כ"כ, אלא ישתה יותר מלימודו ויישן, ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי", וכ"כ הפרי מגדים והמשנה ברורה שכן ראוי לעשות. ובדעת מרן השו"ע שהביא המימרא דרבא כצורתא, נחלקו הדעות, י"א שדעתו להשתכר כפשוטו, חזו"ע (עמ' קע"ו), וי"א שדעתו שאין צריך להשתכר אלא להתבסם, וכדעת רבינו אפרים, כ"כ בילקוט יוסף (קונ"א סימן ה'), וסיים, וכן לא ראינו לגדולי רבותינו שהקפידו להשתכר דוקא, ובע"כ ס"ל דאין כן דעת מרן, וע"פ הלכה אין לנו הכרח בזה, ועדיף לנהוג כמו הרמב"ם שיישן ויקיים "לבסומי", וכך היה מנהגו של מרן הגרע"י זצוק"ל.

[2] כן נראה, שהרי כתבו כמה מגדולי הראשונים, שהשכרות אינו לחיובא אלא רק למצוה, וכ"כ הדרכי משה בשם הגהות מימוניות, וכ"כ מהרי"ל בשם ראבי"ה, ובכנסת הגדולה, והאליה רבה, ובמשנה ברורה (בה"ל ד"ה חייב), ובכף החיים.

ועוד שכך פירשו השל"ה (תורה שבכתב שובבי"ם ת"ת, דרוש ואתה תצוה פרשת זכור) דבסומי, היינו מבוסם בהרחבת הדעת, מלשון "רווחא לבסומי שכיח", וכ"כ הנימוקי יוסף (מגילה שם) דהיינו מלתא דבדיחותא ולשמוח ולא שישתגע, וכ"כ היד אפרים שהוא כמו "עד ולא עד בכלל" היינו שיתבסם, אבל לא שיגיע לשכרות, וכ"כ השפת אמת, לכן העלנו שהוא רק להתבסם ולרומם דעתו, כדי שיוכל לפתוח את פיו ולבקש מאת הקדוש ברוך הוא, ללא בושה כי נכנסת בו עזות דקדושה לבקש, כי הלא "כל הפושט יד נותנין לו", וכך פירש מוהרא"ש זי"ע (שיחות מוהרא"ש למועדי השנה עמ' רכ"ה) "לבסומי", הוא מלשון "בשמים", שנעשה מבוסם ע"י שתייתו, ויוצא ממנו ריחות טובים ותפילות נוראות התלויים בחוטם ובריח (לקו"מ ח"א סימן ב'), שהרי זו עצת הס"מ שישתה אדם וישכח שעתה כל שערי השמים פתוחים ויכול לבקש הכל, כי פורים יותר גדול מיום הכיפורים, ויכול לזכות לישועות גדולות, ועיין מה שכתבנו להלן במעלת ימי הפורים והמעשה שסיפר החידושי הרי"ם.

[3] כן כתבו גדולי הראשונים, הארחות חיים והכל בו (שם), וכן  הזהירו בתוקף גדולי הפוסקים, ספר יוסף אומץ יוזפא (סימן תת"ש), המשנה ברורה בביאור הלכה בשם החיי אדם (כלל קנ"ה סימן ל') וז"ל "והיודע בעצמו שיזלזל אז במצוה אחת מן המצוות בנטילת ידיים וברכה, וברכת המזון, או שלא יתפלל מנחה ומעריב, או שינהג קלות ראש, מוטב שלא ישתכר כלל וכל מעשיו יהיו לשם שמים", וכ"פ בחזו"ע (עמ' ק"פ).

[4] מסתימת לשון השו"ע ונושאי כליו, משמע שהחיוב לבסומי הוא לאו דוקא ביין, אלא ה"ה בכל משקה המשכר (ארחות רבינו ח"ב עמ' נ"ו). אמנם מדברי רש"י והרמב"ם הנ"ל ועוד ראשונים משמע, שהשתיה היא דוקא ביין, משום שהניסים נעשו  ע"י משתה היין, ולכן כדאי לדקדק ביין דוקא, וכ"כ בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ג סימן תצ"א) ושו"ת משנה הלכות (ח"ה סימן פ"ג). וע"ע בפסקי תשובות (עמ' תק"פ). אולם בשלמי מועד (פרק ס"ב) בשם הגרש"ז אוירבך זצוק"ל כתב, שהחיוב הוא דוקא ביין, וכך העלה בשו"ת רדב"ז (ח"א תס"ב), וברוקח (סימן רל"ז), ובספר צרור החיים לתלמיד הרשב"א (עניני פורים עמ' ק"כ), וכן העלה בנטעי גבריאל (פרק ע"ג ס"ב) שכן המנהג, וכן מוהרא"ש זי"ע היה מאד מקפיד על זה לשתות דוקא רק יין ולא שאר משקים המשכרים, עיין בתשובה בסוף החוברת.

[5] ארחות חיים (הלכות סעודת פורים אות ל"ה), משום דכתיב "ימי משתה ושמחה", והובא בב"י (ריש הסימן), וכ"פ הטור והשו"ע (סימן תרצ"ה ס"א), ובחזו"ע (עמ' קע"ט), אמנם כתב הרמ"א (ד"מ סימן תרצ"ה סק"ב), בשם תשובת מהר"י מברונא, שאף בליל פורים חייבים לשמוח, ויש להרבות בסעודה, ומנהג טוב לאכול זרעונים (ובכלל זה תבשיל אורז) בליל פורים, ארחות חיים (שם) זכר לזרעונים שהיו דניאל וחביריו אוכלים בבית המלך (ודניאל הוא "התך" שנעשה הנס על ידו), ובמגילה (יג.), "וישנה ואת נערותיה לטוב בית הנשים", אמר רב יוחנן שהאכילה זרעונים", ועיין עוד בחזו"ע (שם בהערה). ובפסקי תשובות (עמ' תקפ"ג), הביא שי"א שלאו דוקא בלילה, אלא ה"ה בסעודת היום, ע"ש.

[6] כן נראה מן הנסיון, וכן העלה בספר שערי ימי הפורים (עמ' פ"ד).

[7] חזו"ע (עמ' קע"ח), שאף שנשים חייבות בסעודת פורים, ישתו רק מעט יין, וכ"כ משנת יעקב (סימן תרצ"ה), שו"ת רבבות אפרים (ח"ד סימן קע"ג ס"י, וסנ"ג), הליכות מועד (עמ' קע"ה), שו"ת שבט הלוי (ח"י סימן י"ח), ילקוט יוסף (עמ' תרנ"ט), נטעי גבריאל (פרק ע"ג ס"ד), ועיין בגמרא (כתובות סה.), "תנא: כוס אחד יפה לאשה, שנים – ניוול הוא, שלשה – תובעת בפה, ארבעה – אפילו חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת".

[8] נטעי גבריאל (שם), מכיון שעיקר המצוה הוא שע"י המשתה נזכר בנס הגדול לאהבת ה' ולהודות על הניסים וקטן אינו בגדר זה, ועוד שהשתיה יכול להזיק לבריאותו, ע"ש.

[9] שו"ע או"ח (סימן צ"ט ס"א), ובאחרונים שם, הליכות מועד (שם), ולגבי ברכת המזון ושאר ברכות הנהנין, הכרעת המ"ב (סימן קפ"ה סק"ו), שגם אם איבד קצת מצלילות הדעת, אם לא הגיע לשכרותו של לוט, בדיעבד יכול לברך.

[10] הנה אף שהרמ"א (סימן תרצ"ו ס"ח), כתב שבני אדם החוטפים זה מזה בפורים דרך שמחה אין בזה משום גזל, הואיל ונהגו כך, ושכ"כ בשו"ת בשו"ת מהר"י מינץ (סימן י"ז), ובשו"ת תרומת הדשן (סימן ק"י), מכל מקום השל"ה הקדוש כתב על זה, וז"ל "ואני אומר לא משנת חסידים היא, ושומר נפשו ירחק מזה, לחטוף מחבירו שלא ברשותו, כי זוהי שמחת הוללות, ולא נצטוינו אלא על שמחת מצוה", ע"כ. והובא באליה רבה (סקי"ז) וכ"כ המהרש"ל (פרק המניח סימן ג'), שאפילו השיכור שהגיע לשכרותו של לוט, מ"מ אם הזיק לחבירו מקבל דינו, על שלא עצר ברוחו, ושיכר עצמו להשתגע, ואין לפוטרו מדין המזיק, שאדם מועד לעולם בין שוגג ובין מזיד, ע"ש. וכ"פ בתשובת הב"ח (סימן ס"ב), ובשו"ת חוות יאיר (סימן קס"ט), וכ"פ בערוך השלחן (סימן תרצ"ה ס"י), וכך דעת מרן הב"י, שכ"ז לדידהו, אבל לדידן אין חילוק בין פורים לשאר ימות השנה, ולכן לדידן המוחזק אינו יכול לטעון "קים לי" נגד דעת מרן כידוע, חזו"ע (עמ' ר"ח). ותמיד מוהרא"ש זי"ע היה אומר שיש אינשי דלא מעלי שעושים עצמם שיכורים, ומוצאים ההזדמנות להתנקם בכל מי שיש לו עליו חשבון, והזהיר מאד מאנשים כאלו.

[11] עיין בכת"י קדשו בסוף החוברת.

פרק כא – מנהג התחפושות, ליצנות בפורים

א. מנהג ישראל תורה להתחפש בכל מיני תחפושות ביום הפורים ואין לערער אחר מנהג זה[1].

ב. אסור לאשה להתחפש בבגדי איש, ואיש בבגדי אשה, ואפילו בבגד אחד בלבד אסור, שעובר בזה איסור דאורייתא, דכתיב (דברים פרק כב פסוק ה'), "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה"[2], ויש להזהיר גדולים על הקטנים שלא ילבשו בגדים אלו[3].

ג. גדולי ישראל בכל אתר ואתר יצאו חוצץ נגד אותם שחברו "מסכת פורים", ומסכת שיכורים", ועשו חוכא ואטלולא מפסוקי התורה, בדרשות של דופי וליצנות, והשתמשו לשם כך, בשמותם הקדושים של הנביאים התנאים והאמוראים, גם בדברי המשנה והתלמוד שלחו ידם, ועקמו המאמרים לעניני לצנות, לכן אסור להחזיק אותם בכלל[4].

ד. המנהג שנהגו בכמה ישיבות לעשות "רב פורים", אשר כטוב  לבו ביין, משמיע דברי להג והיתול על ראשי הישיבה, תוך כדי בזיון תלמידי חכמים, הוא מנהג רע מאד, ויש לבטלו כליל, ומצוה למחות בידם, עד שיבטלו מנהג זה, ואסור להשתתף במושב לצים זה[5].

[1] הראשון שהזכיר מנהג זה, הוא בשו"ת מהר"י מינץ (סימן ט"ז), והביאו הרמ"א בדרכי משה (ס"ס תרצ"ו), ולא נתנו טעם לזה, ואליה רבה (שם) נתן טעם זכר למרדכי שיצא בלבוש מלכות, ובספר בני יששכר (מאמרי חודש אדר מאמר ט'), בשם המהר"ם חאגיז נתן רמז למנהג זה, ממה שאמרו במגילה (יב.), "הם לא עשו אלא לפנים, אף הקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים", וי"א שנס פורים היה נס נסתר, בהסתר פנים, וזכר לזה נוהגים להסתיר את הפנים, וי"א משום שבזמן גזירות המן, להשמיד להרוג ולאבד היו יהודים שהתחפשו לגויים כדי להנצל, ואח"כ כשנתהפכה הגזרה, ונתנה רשות ליהודים לשלוח יד במבקשי רעתם, היו גויים רבים שהתחפשו ליהודים כדי להנצל, וזכר לנס הגדול הזה מהקצה לקצה, נוהגים להתחפש (שו"ת משנ"ה ח"ז סימן צ"ב). ועוד טעם כתב במנהגי קול אריה שהוא כדי לא לבייש העניים ההולכים לקבץ מעות, וראה עוד במאור ושמש (פרשת משפטים עה"פ מלאתך ודמעך), שפת אמת (ד"ה והענין), ועיין עוד באוצר כל מנהגי ישורון (סימן נ' סק"ג), ובאוצר המנהגים ובספר טעמי המנהגים (סימן תתצ"ב), ובספר התודעה (פרק ט"ז), וע"ע בספר ילקוט יוסף (עמ' קצ"ח), שהביא כ"ב טעמים למנהג התחפושות בפורים.

ועיין ליקוטי הלכות (הלכות קרחה וכתובת קעקע הלכה ג' אות כ"ב), וז"ל "וזה בחינת מה שמשנים עַצְמָם בְּפוּרִים וּמַלְבִּישִׁין אֶת פְּנֵיהֶם וּמְדַמִּין עַצְמָן לְאֻמָּה אַחֶרֶת לְיִשְׁמָעֵאל אוֹ לְעַכּוּ"ם אַחֵר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, זֶה בְּחִינַת מְשַׁנִּין מִפְּנֵי דַּרְכֵי הַשָּׁלוֹם, כִּי כְּשֶׁצְּרִיכִין לְהַרְבּוֹת שָׁלוֹם צְרִיכִין לִפְעָמִים לְשַׁנּוֹת וּלְהִתְנַהֵג בְּרַמָּאוּת לְמַעַן הַשָּׁלוֹם וּצְרִיכִין לְשַׁנּוֹת פָּנָיו לְכַמָּה גְּוָנִין לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי רְצוֹנוֹ בִּשְׁבִיל הַשָּׁלוֹם", ע"כ. וע"ע בספר תוך הנחל (תשנ"א פרשת משפטים), ממוהרא"ש זי"ע, ע"ש.

ואף שבוודאי כדאי ואף רצוי להתחפש לדמויות של צדיקים, וצדקניות וכיו"ב, מכל מקום, מכאן סמך לנוהגים להתחפש בפורים לגויים, ומה שיש ילדים שמתעקשים להתחפש לחייל או לשוטר, אין צריך למנעם, כי ידוע שמבחינה פסיכולוגית, ילד שמפחד מדמות כל שהיא, הוא רוצה להתחפש לזה כדי להתגבר על פחדיו, ובמקום לעזור לו, מתנגדים לו, וגורמים לו לאבד את הבטחון עצמי.

[2] הנה הרמ"א בדרכי משה (שם) בשם שו"ת מהר"י מינץ (שם), כתב שהמנהג שלא לחוש ללבוש בגדי איש לאשה וכן להיפך, וכ"פ ברמ"א בהג'ה (שם), אמנם הרמ"א בדרכי משה (שם) סיים וז"ל "אבל טוב להחמיר ולעבוד את ה' בשמחה ולהיות גילה ברעדה".

אולם להלכה העירו האחרונים שנשמט לרמ"א, מ"ש הרא"ם בספר יראים (סימן צ"ו), שאפילו דרך שחוק ועראי בעלמא, אסור לאיש ללבוש מלבושי אשה, וכן להיפך, שהרי לא חילקה התורה בין קבע לעראי. וכ"כ הרמב"ם בתשובה (שהובאה בספר מעשה רוקח דף א'), שיש לבטל המנהג שהכלה לובשת בגד של גבר אף משום שמחת חתן וכלה. וכ"כ הב"ח ביורה דעה (ס"ס קפ"ב), לדחות דברי המתירים ולבטל מנהג זה הן בפורים, והן בשמחת נשואין. וכ"כ בשו"ת נבחר מכסף (סימן ט"ז), וכ"כ מרן החיד"א (בשיורי ברכה יורה דעה סימן קפ"ב סק"ג), שאין להקל, ואין לסמוך על מה שכתב מהר"י מינץ בפורים, וכל איש על העדה יאזור חייל בדעת ובכשרון לבטל המנהג הרע הזה וכיוצא בו, וכ"כ רבי אליהו ישראל, בכסא אליהו (כאן), והגאון רבי חיים פלאגי' בשו"ת סמיכה לחיים (או"ח סימן א'), וכ"כ הכנסת הגדולה, וכ"כ השל"ה הקדוש (מגילה נר מצוה אות ט"ז), להזהיר ולהתרחק מזה.

וכן הסכימו כל האחרונים לאסור לנערים ללבוש בגדי נשים, ולנערות ללבוש בגדי גברים, וכ"כ המשנה ברורה (סק"ל), ובכף החיים (סקנ"ז), ובפסקי תשובות (עמ' ת"ר), ובחזון עובדיה (עמ' קצ"ט והלאה), והוסיף שגם לילדים נכון שלא לעשות כן, וכ"פ בילקוט יוסף (עמ' תרצ"א, והוסיף שלגברים אסור אף שהוא בגד חדש שלא לבשתו אשה מעולם אסור משום הרהור. (ועובדא ידענא באדם שהתחפש לנערה, וכו', ומוהרא"ש זי"ע הקפיד על כך מאד, ואמר שעשה זאת משום מחשבות לבו רק רק רע כל היום, ואח"כ התגרש מאשתו ה"י).

[3] נטעי גבריאל (עמ' ת"י).

[4] "מסכת פורים" או "מסכת שיכורים", הוא חיבור כעין גמרא רש"י ותוס' על עניני פורים, ובמשך הדורות התחברו לזה הליצנים והמשכילים ועשו ממנו עיקר, והוסיפו בו פיוטים לליל שיכורים, וכן הגדה לליל שיכורים, וסליחות לליל שיכורים וכו', והוא ליצנות גמורה, ולכן הוא איסור חמור לעיין בו וללמוד, שהרי פורים לא ניתן להוללות וליצנות לעשות ע"י דברי תורה וגמרא ומאמרי חז"ל והגדה, וכו', אלא רק שמחה של מצוה.

וכן הזהירו על זה גדולי עולם, רבינו שמואל אבוהב ז"ל, בשו"ת דבר שמואל (סימן קצ"ג), ובספר ברית מטה משה (הקדמה דף ז'), ובספר ככר לאדן להחיד"א (פירוש מסכת כלה דף ק"ח ע"ב), ורבינו חיים פלאגי', בספרו רוח חיים (סימן תרצ"ו ס"ח), ובשו"ת האלף לך שלמה (יו"ד סימן רנ"ז), והבאר היטב  (סקי"ג), והכף החיים (סקס"א) ובספר פורים בציון (עמ' שצ"ה), ע"ש.

ובזמן האחרון הדפיסו זה בחוברת לרבים, אוי ואבוי לעיניים שכך רואות, מי התיר להם, ואין להם על מי לסמוך כלל. וה' הטוב יכפר בעד.

[5] כן הזהירו הפוסקים, שאין לעשות בפורים שחוק וליצנות, כי לא התירה התורה זאת בפורים, וכ"כ המאירי (מגילה ז.) ומטה משה (סימן תתרי"ב), ובנימוקי יוסף מגילה (שם), וכן הזהיר על זה בתוקף הגרע"י בחזו"ע (עמ' ר"א), שהעושים כן נכשלים באיסור חמור וגדול עוונם מנשוא, ועליהם נאמר "כמתלהלה יורה זיקים חצים ומות, ואמר הלא משחק אני" (משלי כו יח), וכבר אמרו חז"ל (שבת קיט:), "לא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה תלמידי חכמים", וגם השומעים לא ינוקו מעוון חמור זה, ולכן חלילה להשתתף במושב לצים זה, כי אין להעלות על הדעת, שבשביל שמחת פורים יהיה מותר לעבור על איסורים חמורים כאלה, ומצוה למחות בכל תוקף ולבטל מנהג רע זה, ואפילו אם הרב שמדברים עליו דברי היתול ושחוק אומר בפירוש שהוא מוחל על כבודו, אינם רשאים להתלוצץ ולומר דברי היתול עליו, וראה בתולדות הגה"ק רבי שמעון סופר זצ"ל אבד"ק קראקא, שנפטר הגאון הנ"ל מרוב עגמת נפש עבור דבר עלבונות ובזיונות שהוטחו כלפיו ע"י רב של פורים, הנקרא "פורים רב", השם טוב יכפר ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב, וכן הזהיר על זה במועדים וזמנים (ח"ב סימן קצ"א), ובשו"ת קנין תורה (ח"ב סימן קכ"ה), נטעי גבריאל (עמ' ת"ז). וכן הקפיד והזהיר על כך אדמו"ר מוהרא"ש זי"ע (שיחות מוהרא"ש למועדי השנה עמ' ר"ט), ואמר שיש בזה סכנה גדולה, שהפורים רב יכול להענש בעונש חמור ומר מאד, ע"ש.

פרק כב – מעלת ימי הפורים

א.  מוהרא"ש זי"ע אמר, אם היו בני אדם יודעים את עוצם מעלת ימי פורים הקדושים, ומה יכולים לפעול בהם, היו עוסקים בתפילה ובקשה כל יום הפורים מרגע כניסתו עד צאתו, והיו זוכים כל השנה להשפעות רבות ברוחניות ובגשמיות, כי בפורים נפתחים שערי השמים, ו"כל הפושט יד נותנים לו", היינו מי שפושט יד בתפילה ובקשה להשם יתברך – נותנים לו ואין בודקים אחריו אם הוא ראוי או לא.

ואמר מוהרא"ש זי"ע, שמחמת שהבעל דבר יודע את עוצם מעלת ימי הפורים הקדושים, ומה יכולים לזכות בהם, לכן מנסה בכל עת לבלבל דעת בני אדם עם כל מיני קטנות ושטויות ושכרות יתירה, הכל כדי למנוע אותו מלשפוך את לבו לפני אביו שבשמים, ומלפעול כל משאלות לבו לטובה[1].

ב.   כתב מרן החיד"א בספרו לב דוד (פרק כ"ט), "ובעיני הדבר פשוט, שאם כל ישראל היום הזה אשר זרע עמלק לטבח יובל, ונפל המן הרע הזה ראש מבית רשע, היו נוהגים בסדר קדושה והשמחה היתה מקודשת לשמים ויתר היום עוסקים בתורה כל אחד כפי שיעורו, על כן בשכר זה היינו נגאלים גאולת עולם וימחה זכר עמלק, כי היום הזה אשר החל לנפול ונפל מהם רב, הן עם ישראל אם היינו מתאמצים בתורה ומצות כהיום הזה רעה תבא אליהם לזרע עמלק עד כלותם אותם, ובא לציון גואל.

ומה גם אשר רוב ישראל מרבים צדקה היום הזה עם עמלי תורה ועניים מרודים ובינונים, אשריך ישראל כמה מאות נתונים נתונים המה למצות, והוא אשר דברתי כי בכח מעשה הצדקה אשר היא היתה אם לכל הטובה לכפרה ולבטל גזרות רעות ולהחיש תשועתנו ובכח עבודתנו לה' יתברך היום, אין ספק שהיתה מפלת עמלק גמורה ותפרה ישע גאולה שלימה.

ומכל מקום החפץ בחיים לעבוד אלהים חיים יכלכל דבריו במשפט היום הזה להיות שמח בשמחת היום, כי גדול בשמים יאורי"ם בקע ויקיים מצוות היום בגילה ורעדה ויתאמץ במצות צדקה היום בשפע, וכבר כתב הרמב"ם בחיבורו הקדוש, דירבה יותר במתנות לאביונים מרוב משתה ומנות", עכ"ל מרן החיד"א.

ג.  החדושי הרי"ם סיפר מעשה, שפעם אחת נסע יהודי אחד לחטוא, ולקח עמו צרור כספו, וכשהיה בדרך שמע קול בכיות מאנשים ונשים, שאז היה כל אדון בחצרו כמו נגיד שבידו להמית, והיו רבים מישראל חייבים לו שכר דירה ומס ונתנם לבית הסוהר בעינויים קשים כמוות, האיש הנ"ל בשמעו הבכיות נכמרו רחמיו וחקר כמה הם חייבים, לקח כל הסך אשר הקצה לעבירה ופדה כל השבויים, ולא עשה העבירה, והיה מזה רעש בשמים ויצא הפסק, שכל מה שיגזור זה יקום, אבל חששו פן ירצה להחיות מתים ושאר דברים שאי אפשר עתה, גזרו עליו לשתות יין שרף ולכך היה רוב הזמנים שיכור, ופעם אחת היה העולם בצער גדול, שלח הבעש"ט ז"ל מתלמידיו להנ"ל שהוא יבקש רחמים ויפעול, כשבאו אליו שהו כמה זמנים שלא יכלו לדבר אתו מתוך שכרותו, עד שטרחו והשיגו אותו טרם ששתה, ופעל רחמים ונעשה רצונו.

כן בפורים יש כל כך עת רצון שכל איש ישראל יכול לפעול אין שיעור, אך פן ידרוש שלא כהוגן, כיבדו חז"ל בכוס כהנ"ל, וסיים החידושי הרי"ם, אין שום הוה אמינא שנפסיד ח"ו על ידי תקנת חז"ל, מסתמא עולה יותר נחת רוח מי שמבטל חפצו לציית פקודת חז"ל, מאשר יכוון לבקש עבור עצמו טובות אף שיפעול[2].

ד.  מוהרא"ש זי"ע אמר, שושן פורים הוא המשך של שמחת פורים, וכמו שאמר רבינו ז"ל אל מוהרנ"ת ז"ל, "שושן פורים איז אויך פורים", (שושן פורים הוא גם פורים), ואנחנו בתור תלמידים של רבינו ז"ל, יש לנו לשמוח בשמחה מיוחדת בשושן פורים[3].

מעט כתי"ק מאת כ"ק מוהרא"ש זי"ע, לרבני בית ההוראה ולאנ"ש ביבנאל בענייני חג הפורים:

  • "בענין הכאת המן וכו', נוהגים שבכל פעם כשמזכירים את שמו שמכים, וכשמגיעין לעשרת בני המן נוהגים שקורין אותם בנשימה אחת, ואחר כך הבעל קורא.

"השיעור של מחצית השקל, נוהגים לתת שלש חצאי דולר, כי הוא הכסף המקובל בכל העולם, (ואף שעכשיו נחלש הדולר, עם כל זאת הכל כסות עיניים, כי הדולר עדיין יותר חזק במטבע חוץ).

 הזמן הכי טוב ללכת על קברי צדיקים זה בערב ראש חודש, ובחמשה עשר לחודש, כך גילה האריז"ל, כי אז הנשמות יוצאים על הקבר, עם כל זאת כפי קטנותינו, מתי שרק נבוא לקברי צדיקים, נזכה לכל התיקונים, ובפרט אצל רביז"ל, יכולים להיות בשבת ובימים טובים, רביז"ל אמר שהוא תמיד יהיה עמנו, המאחל לך פורים שמח", (יום ה' תענית אסתר התשס"ח).

  • "הנה שמעתי שבמוצאי שבת הבא (ליל פורים), כל אחד רוצה לעשות בביתו מסיבת פורים, משתה יין, ריקודים וכו', וכו', ולכן אני אוסר את דבר זה בתכלית האיסור, כי זה הראה בשנים הקודמות, שזה הביא לידי קלות ראש, היו שמה נשים וגברים יחד וכו' וכו', וזה עבירה חמורה מאד, אשר מי יודע אם לא אנשים חפים מפשע שילמו את המחיר, ולכן אני אוסר בתכלית האיסור, שיעשו בבתים פרטיים כל מיני מסיבות, ואני מאד מאד מקפיד על זה, כי כבר אמר בלעם (סנהדרין קו.), "אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא", ומי יודע אם בבית אחד מתקבצים יחד נשים וגברים ומשתכרים וכו', אם זה לא הביא את האסון עלינו מה שקרה עם התאונת דרכים וכו'.

ולכן אני אוסר בתכלית האיסור, שאחד יעשה בביתו מסיבה של שכרות, ובכלל כל הענין של שכרות מה שקורה זה הפקרות גדול מאד, אסור לשתות יין שרף ערק וכו' וכו', עד שישתכר לגמרי ויקיא וכו' וישכב כמו פגר מת וכו', לא מתפללים מנחה ערבית, אין סעודת פורים כמו שצריך, וכו', אין ברכת המזון שהוא דאורייתא, והמון הפסדים יוצאים מזה.

ואשה בכלל אסור לה לשתות יין בשום פנים ואופן, כי זה עזות מאד גדולה ופריצות, ואין הקדוש ברוך הוא מוחל על זה, ורביז"ל אמר (לקו"מ ח"ב סימן כ"ו), שעל ידי שכרות שוכחים את כל המצוות של התורה ומשה רבינו בכל אבר ואבר, ומעורר את כל בר ישראל לקיים את כל המצוות, ועל ידי שכרות אדם עוקר את עצמו מהיהדות.

אני מאד מקווה שתצייתי אותי בזה, כי הולך לי בנפשי לשמור על גדרי הצניעות", (ז' אדר התש"ע).

  • "וכן צריכים לשמור שהילדים שלא יהיה להם נפצים וכו', וקפצונים, וכו', כי זה פשוט מסוכן, ובכל שנה ילדים מאבדים אצבעות רחמנא ליצלן, ועיניים, וכו', ולכן צריכים מאד לשמור שבשום פנים ואופן שלא יהיה להילדים דברים מסוכנים אלו, אקווה שתביני בעצמך" (ח' אדר התש"ע).

  • "היום הוא יום ההילולא של הצדיק הקדוש והנורא הרבי רבי אלימלך זי"ע, ובשמים יש שמחה גדולה מאד ביום הזה, ואף שבשאר יומא דהילולא של צדיקים כן מקפידים לומר תחנון, כי אדרבא בשעה שיש הילולא של צדיק אז יש עת רצון גדול בשמים, לומר אז תחנון, אבל לא כן אצל היום הילולא של הרבי רבי אלימלך זי"ע, אז מקפידים כל החסידים לא להגיד תחנון[4], כי מקובל שהרבי רבי אלימלך זי"ע מסר את נפשו עבור כל ישראל עד סוף כל הדורות, ואף שאין לנו מושג מה זה, עם כל זאת עלינו להתחזק באמונת חכמים שכן מקובל מהצדיקים הקדושים שבכל דור ודור, ובפרט שרביז"ל הקפיד במעלתו מאד מאד". (כ"א אדר התשס"ט).

  • שאלה:

    הַאִם בְּפוּרִים צָרִיךְ לְהִשְׁתַּכֵּר דַּוְקָא מִיַּיִן אוֹ שֶׁאֶפְשָׁר לְקַיֵּם אֶת מִצְוַת הַיּוֹם בְּמַשְׁקָאוֹת אֲחֵרִים כְּגוֹן ווֹדְקָה וְכוּ'? וְהַאִם זֶה נָכוֹן שֶׁיֵּשׁ בִּבְרֶסְלֶב מִנְהָג לִשְׁתּוֹת בְּפוּרִים עַד כְּדֵי הֲקָאָה?

 תְּשׁוּבָה: בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יוֹם שְׁלִישִׁי לְסֵדֶר צַו, ט' אֲדָר ב' ה'תשע"ד.

שָׁלוֹם וּבְרָכָה אֶל יִצְחָק נֵרוֹ יָאִיר

לְנָכוֹן קִבַּלְתִּי אֶת מִכְתָּבְךָ.

בְּפוּרִים מַקְפִּידִים אֵצֶל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ לִשְׁתּוֹת רַק יַיִן, וְלֹא שׁוּם מַשְׁקֶה הַמְשַׁכֵּר אַחֵר כְּלָל, כִּי רַבֵּנוּ זַ"ל הִקְפִּיד מְאֹד מְאֹד בְּכָל הַשָּׁנָה לֹא לִשְׁתּוֹת שׁוּם מַשְׁקֶה הַמְשַׁכֵּר יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, רַק יַיִן לְקִדּוּשׁ וּלְהַבְדָּלָה, וּבְפוּרִים שׁוֹתִים כַּמָּה » כּוֹסוֹת וְכוּ', הַיְנוּ יוֹתֵר מֵהֶרְגֵּלוֹ, וְרוֹקְדִים הַרְבֵּה מְאֹד כִּי אָז הוּא עֵת רָצוֹן גָּדוֹל בַּשָּׁמַיִם, כְּמַאֲמָרָם זַ"ל (יְרוּשַׁלְמִי מְגִלָּה פֶּרֶק א' הֲלָכָה ד') כָּל מִי שֶׁהוּא פּוֹשֵׁט יָדוֹ לִטֹּל נוֹתְנִין לוֹ; וּפֵרְשׁוּ צַדִּיקִים שֶׁאָז הוּא עֵת רָצוֹן גָּדוֹל וְכָל מַה שֶּׁאָדָם מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ בְּפוּרִים הוּא יְקַבֵּל אֶת זֶה, כִּי הַתְּפִלּוֹת וְהַבַּקָּשׁוֹת שֶׁאָדָם מְבַקֵּשׁ וּמִתְפַּלֵּל בִּימֵי הַפּוּרִים פּוֹעֲלִים בְּקַלּוּת, וְלָכֵן מִנְהַג אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ לִרְקֹד הַרְבֵּה, וּלְהִתְבּוֹדֵד עִמּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ לִשְׁמֹר מְאֹד כַּמָּה שֶׁהוּא שׁוֹתֶה וְכוּ', כִּי הוּא צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה, וְכֵן לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁהוּא מִדְּאוֹרָיְיתָא, וְכֵן צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית. הָעִקָּר הוּא לִשְׂמֹחַ כָּל כָּךְ וְלִרְקֹד בְּלִי הַפְסָקָה עַד שֶׁיִּסְתּוֹבֵב לוֹ הָרֹאשׁ וְכוּ'.

וּצְרִיכִים מְאֹד מְאֹד לִשְׁמֹר לֹא לִהְיוֹת חָכָם בְּעֵינָיו וּסְתָם לִשְׁתּוֹת לְשִׁכְרָה שֶׁיִּהְיֶה מוּנָח אַחַר כָּךְ כְּמוֹ פֶּגֶר מֵת וְכוּ', וּבְדֶרֶךְ כְּלָל כְּשֶׁאָדָם שׁוֹתֶה יוֹתֵר מֵהֶרְגֵּלוֹ וְהוּא רוֹקֵד אֲזַי הוּא מֵקִיא וְכוּ', וְזֶה תִּקּוּן הַבְּרִית, בְּסוֹד (אִיּוֹב כ') חַ'יִל בָּ'לַע וַ'יְקִאֶנּוּ.

יַעֲזֹר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנִּזְכֶּה לְקַבֵּל אֶת יְמֵי הַפּוּרִים הַקְּדוֹשִׁים בְּשִׂמְחָה עֲצוּמָה, וְנִזְכֶּה לִרְאוֹת בְּמוֹ עֵינֵינוּ בְּבִטּוּל כָּל הַגְּזֵרוֹת הָרָעוֹת מֵעַם יִשְׂרָאֵל, וְנִזְכֶּה כְּבָר לְהִגָּאֵל גְּאֻלַּת עוֹלָם.

הַמְאַחֵל לְךָ בְּרָכָה וְהַצְלָחָה מִן הַשָּׁמַיִם…

[1] שיחות מוהרא"ש למועדי השנה (עמ' רכ"ג), ע"ש, ועיין בספר מקור השמחה (עמ' רס"ח), למוהרא"ש זי"ע שכתב וז"ל "בפורים מצוה להרבות בשתיה (היינו שתים שלש כוסות), והוא תיקון הברית, כן אמר רבינו ז"ל בפירוש, ואנשי שלומנו אמרו, והלא ההקאה אח"כ היא סוד "חיל בלע ויקיאנו" (איוב ב) שהסטרא אחרא מוכרחת להקיא את קדושתו שחטפה ממנו, עיין לקו"מ (ח"ב סימן ח').

ומנהג אנשי שלומנו שבפורים רוקדים כל היום כולו, כי הוא היום טוב של רבינו ז"ל, כי בפורים מאירה ספירת הנצח, והתגלות מלכות שמים, שאין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, אשר על ידי ידיעה זו נמחקת קלפת המן, עמלק, שהוא ההיפך מרבנו ז"ל ממש, כי כל ענין המן עמלק לטמא בריתו, ולהכניס בלב ספקות ומרירות ופרוד לבבות וכו', וענין רבנו ז"ל, הוא תיקון הברית והתגלות האמונה בתכלית מדרגה העליונה ואהבה עם כלל ישראל".

[2] הובא בשפתי צדיק לפורים (עמ' נ"ג), ובליקוטי הרי"ם לפורים.

[3] שיחות מוהרא"ש (למועדי השנה עמ' רכ"ז), ע"ש דברים וסודות נפלאים בענין "יום שושן פורים".

[4] ואף בשנה מעוברת נוהגים שלא לומר תחנון בכ"א אדר א', וכן משמע מדברי מוהרא"ש זי"ע, באשר בנחל (חלק קס"ח הנד"מ עמ' ר'), בתאריך כ"א אדר א' התשס"ח, וכתב שהיום הוא יום ההילולא ואין אומרים בו תחנון.

מכתב מכ"ק מוהרא"ש זי"ע עם הנהגות לימי הפורים הקדושים:

בעזה"י יום ד' לסדר כי תשא י"ג אדר (תענית אסתר) ה'תשע"ב

שלום וברכה אל היקר לי מאד … נ"י

הנה חסדי השם יתברך אנחנו עומדים יום לפני החג הפורים, ולכן אני מאד מבקש אותך שתתחזק ותחזק את אשתך ואת ילדיך, ותקנה לעצמך את מידת הסבלנות, כי זה המידה הכי יפה שצריכים לקנות, כי מי שיש לו סבלנות יש לו הכל והוא המנצח, וסבלנות זוכים על ידי אמונה, כמובא בדברי רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן קנ"ה) על ידי תוקף אמונה זוכים לאריכת אפיים שהיא מידה של סבלנות.

והנה אכתוב לך כמה הנהגות שמאד מאד נחוץ לימי הפורים:

א, קודם מנחה נותנים "מחצית השקל", והסכום הוא בשקלים כמה שווה חצי דולר אמריקאי, כי זה הכסף שמקובל בכל העולם.

ב, ביום הפורים מאיר אור גדול מאד להנשמה, ומי שמכין את עצמו לקבל את האור הזה, יאיר לו אורו יתברך בהארה נוראה ונפלאה על כל השנה, ולכן תראה את השלוש תפלות להתפלל בכוונה גדולה, פירוש המילות מתוך הסידור דייקא, היינו מתפלת ערבית הלילה שתראה לכוון פירוש המילות, ותחשוב מה שאתה מדבר, וכן תפלת שחרית ותפלת מנחה, כי התפלות של פורים מאירה באופן אחר לגמרי, ויוצא מזה יחודים נוראים ונפלאים מאד בשמים ובשמי השמים.

ג, בקריאת המגילה תכוון מאד מאד על מה שהבעל קורא קורא, ונוהגים לרשום על הסוליה של הנעליים עם גיר בנעל אחד המן, ובנעל אחד ס"מ, ובכל פעם שמזכירים בקריאת המגילה המן, נותנים בעיטה עם הרגלים על הריצפה ולא יותר, לא צריכים להכות ולעשות רעש וכו' וכו', זה רק בשביל הילדים לחנך אותם שהמן עמלק והס"מ הם הם שונאי ישראל, וכל מי ששונא את ישראל שונא את הקדוש ברוך הוא.

ד, בבוקר להשתדל להתפלל תפלת שחרית מה שיותר מוקדם, ולקרוא עוד פעם את המגילה, ולכוון בכל מה שקוראים.

ה, מקיימים מצוות משלוח מנות איש לרעהו, שזה מצוה מדברי סופרים, וזה מאד מאד חשוב, כי בזה אנחנו מראים להקדוש ברוך הוא שאנחנו מאוחדים יחד, וצריכים לפייס אחד את השני אם חס ושלום אחד לקח ממישהו משהו וכו', או פגע בו וכו'.

ו, מתנות לאביונים אחד נותן להשני, כי כולנו אביונים וכו', עד שירחם הקדוש ברוך הוא עלינו וירחיב לנו בגשמיות וברוחניות, ונהיה תמיד ממחלקי צדקה ולא ממקבלי צדקה.

ז, סעודת פורים זה מצוה גדולה מאד לקיים את זה בצוותא, כי המן הרשע רצה למחוק את גופינו, ולכן זה מצוה גדולה ליטול ידים לסעודה גדולה סעודת פורים, ובענין השכרות של פורים, מספיק לשתות שתים או שלוש כוסות של יין עד שהראש שלו יסתובב, והעיקר לרקוד הרבה, אבל בשום פנים ואופן אסור לשתות שום יין שרף או ערק וכו', שזה פשוט מסוכן, וגם בענין שכרות צריכים לדעת שיעור, כי אחרת מאבדים ברכת המזון שהיא דאורייתא, וכן מאבדים את המעריב של מוצאי פורים, ולכן החכם עיניו בראשו שישמור מאד מאד על עצמו.

ח, מי ששתה אסור לו באיסור חמור לנהוג רכב, כי הוא בכלל רוצח שיכול להרוג או להרג וכו', וזה לא צחוק, כי רבים חללים הפילה השכרות של פורים, ומכל שכן שאסור לעשות שום היזקות לאף אחד, כי על פי רוב אלו העזי פנים מלבישים עצמם בלבוש של שכרות ונותנים מכות להזולת, והם סתם עזי פנים וכו'.

אני אתפלל עליך אישית בפורים שכבר יגמר אצלך כל הצרות, ותזכה לכל הישועות שבעולם, אבל אני מבקש גם אותך שתתפלל, כי על פורים אמרו "וכל הפושט יד נותנים לו", ופירשו צדיקים שזה סובב על תפלה, מה שמבקשים בפורים מקבלים, ולכן אל תהיה בטלן, תנצל את יום הפורים עם שמחה עצומה, תשמח את אשתך ואת הילדים שלך ואת חבריך ואת ידידיך ואת שכניך, וכל בר ישראל, וכמו שיהיה לו פורים כך יהיה בעת הגאולה הבא עלינו לטובה.

המאחל לך פורים שמח….

זה כרוז, בודקים אותך!

למה לא נתן דוד המלך לשר צבאו להרוג את שמעי בן גרא? דקה של התחזקות מהצדיק רבי יצחק לעזער שליט"א

ברית לנכד הרה"צ ר' יצחק לעזער שליט"א

כשם שנכנס לברית • בביהמ"ד דחסידי ברסלב "היכל הקודש" ביבניאל נערכה שמחת הברית לנכדו של הרה"צ רבי יצחק לעזער שליט"א,

גלריה: מסע השתטחות על קברי רבותינו בעיה"ק טבריה

מו"ר הרה"צ ר' יצחק לעזער נ"י השוהה בימים אלו בארץ הקודש, נסע השבוע להשתטח על קברי התנאים והצדיקים אשר בטבריה,

דקה של חיזוק: מתי שהוא התווכח…

דקה של חיזוק מאת כ"ק מוהרא"ש זי"ע :חמישים שנה שהוא מתווכח, אבל בנתים מי שמציית זוכה למה שזוכה...

סיפורים מפעימים במכולת…

מיום שזכיתי להתקרב אל האור הגדול של רבינו ז"ל, לטעום ממי הנחל הנפלאים, שכן בלבי רצון חזק – להיות מאלו

השיעור השבועי פרשת וירא תש"פ

שמעו ותחי נפשכם: השיעור הנפלא שנמסר מפי קודשו של הרה"צ ר' יצחק שליט"א בקובץ שמע

שיעור בין מנחה לערבית – יב חשוון, תש"פ

שמעו ותחי נפשכם: השיעור הנפלא שנמסר מפי קודשו של הרה"צ ר' יצחק שליט"א בקובץ שמע

שיעור בין מנחה לערבית – יד חשוון, תש"פ

שמעו ותחי נפשכם: השיעור הנפלא שנמסר מפי קודשו של הרה"צ ר' יצחק שליט"א בקובץ שמע

בעיר ברסלב שבתו שבת נוספת במחיצתו של צדיק

ביבנאל עיר ברסלב זכו שוב שבת קודש פרשת לך לך לשבות במחיצתו של צדיק מו"ר הרה"צ ר' יצחק לעזער שליט"א,

הדרשה הנפלאה מיום הבהיר ח' חשוון תש"פ בקובץ שמע

הדרשה הנפלאה שדרש מו"ר הרה"צ ר' יצחק לעזער שליט"א ביום הבהיר ח' חשוון – יום הולדתו, ויום הילולת הרבנית מלכה

חדש באתר: 'בית נצחי'

בשורה משמחת לגולשים באתר 'ברסלב שלי' – בעזרת השם יתברך מערכת האתר תגיש מדי שבוע בל"נ את חוברת הלימודים השבועית

יום הבהיר והילולת הרבנית מלכה ע"ה | גלריה

אנ"ש תושבי יבנאל עיר ברסלב התכנסו השבוע ביום שלישי אור לח' חשוון להתוועדות וסעודת מצווה לכבוד הילולת אם מוהרא"ש זי"ע

שלום לכם!
איך אפשר לעזור?
Powered by
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן