adventure-canyon-dawn-1670187

קונטרס "משה רבנו"

קונטרס

"משה רבנו"

בו יבאר גדולת משה רבנו, והלימוד העמוק שלומדים ממנו, ואיך שהוא מחזק ומעודד ומשמח את נשמות ישראל, ומקרבם אליו יתברך, ומגלה להם, אשר אין שום יאוש בעולם כלל.

בנוי ומיוסד על פי דברי רבינו הקדוש והנורא, אור הגנוז והצפון
בוצינא קדישא עילאה, אדונינו, מורינו ורבינו רבי נחמן מברסלב, זכותו יגן עלינו ועל-פי דברי תלמידו, מורינו הגאון הקדוש, אור נפלא, אשר כל רז לא אניס ליה
רבי נתן מברסלב, זכותו יגן עלינו
ומשולב בפסוקי תורה, נביאים, כתובים ומאמרי
חכמינו הקדושים מגמרא ומדרשים וזוהר הקדוש.

מוהרא״ש נ״י (ז"ל) אמר, שמובא בדברי רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק ב׳, סימן כו), שמשה רבנו נמצא בכל בר ישראל, בכל אבר ואבר, ומחזקו ומעוררו לקים את כל המצוות. ולכן צריך לזכור דבר זה תמיד, שמשה רבנו נמצא אצלו, ואינו עוזב אותו, ומעוררו לקים כל מצוה. ובזה שיזכור את הדבר, יתחזק יותר ויותר.

(אמרי־מרהרא״ש, חלק ב׳, סימן תתב)

רבנו ז״ל אומר (לקוטי־מרהר״ן, חלק ב', סימן ז׳), שמשה רבנו הוא היה הצדיק האמת, שהיה יכול להראות לגדולים במעלה, שעדין לא יודעים כלום, ולקטנים במעלה — האיר להם, שהם עדין אינם הכי גרועים, ויכולים גם־כן לחזור בתשובה. וכן אומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק ב', סימן סח): זה עיקר גדולת הצדיק, שכל מה שהוא עולה יותר למעלה מעלה, ומשיג רוחניות חיות אלקות, יכול לרדת מטה מטה, ולהאיר גם לנמוכים גדלתו יתברך. וזה היה "משה רבנו". חכמינו הקדושים אומרים (מנחות סה:) משה רבנו אוהב ישראל היה; אהב את כל יהודי. ואומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן עט): מחמת שמשה רבנו זכה לשפלות אמיתית, כמו שכתוב (במדבר יב, ג): "והאיש משה ענו מאד מכל האדם, אשר על פני האדמה"; הוא הבין את כל יהודי. כי כשאדם מבטל עצמו לגמרי לאין סוף ברוך הוא, והוא כבר אינו נמצא בזה העולם כלל, ומחזיק עצמו להכי גרוע ופחות שבעולם, עד שהוא בבחינת מ״ה — אינני נמצא בזה העולם, מי שמשיג מדרגה כזו, הוא יודע מעלת נשמות ישראל. וכמובא בדברי רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א', סימן עט): כשאדם מכיר בשפלות עצמו, אז מכיר גדולת ישראל. ולכן "משה רבנו", שזכה להתבטל לגמרי אל האין סוף ברוך הוא, ונעשה בעלה למטרוניתא, כמו שכתוב בזהר (עין ח״א כא:): משה לא זז משכינתא, לא הסיח דעת ממנו יתברך כרגע, משה רבנו היה נכלל לגמרי בהקדוש־ברוך־הוא, ודיבר עמו יתברך פה אל פה, כמו שכתוב (דברים לד, י): "ולא קם עוד נביא בישראל כמשה, אשר ידעו הוי״ה פנים אל פנים", משה רבנו זכה לגלוי אלקות במדרגה הכי עליונה, עד שהאירה עליו הארת פנים אל פנים. ולכן זכה למסר נפשו בשביל כל בר ישראל, וזכה שנאמר בו (שם פסוק יא): "לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה׳ וגו', ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". משה רבנו מסר נפשו בעבור כל עם ישראל, מפני שזכה להיות בטל ומבוטל להקדוש־ברוך־הוא, עד שהכיר את הבורא יתברך שמו פנים אל פנים, ואז ידע מעלת כל בר ישראל, ומסר נפשו בעבורם. ולכן אומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א', סימן רטו): משה עומד בין שמד לרצון. שמ״ד זה עולה — שלש מאות ארבעים וארבע, רצו״ן עולה שלש מאות ארבעים ושש, מש״ה עולה שלש מאות ארבעים וחמש, וזהו מספר משה — שמ״ה, שעומד בין שמד לרצון, בין שמ״ד לשמ״ו, והכוונה היא שמשה רבנו כל־כך גדול, ונכלל באין סוף ברוך הוא, שאפילו אלו שעקרו עצמם מאין סוף ברוך הוא והגיעו לשמד, רחמנא לצלן, שאין דבר גרוע מזה, שאדם משתמד וכו', יכול להעלותו לרצו״ן, אשר אין מדרגה יותר עליונה מרעוא דרעוין, רצון שברצונות, שאינו רוצה מאומה רק את רצונו יתברך, וזו המעלה הכי עליונה, שהוא בטל ומבטל לאין סוף ברוך הוא, ואין לו שום הסתכלות בזה העולם, רק רוחניות אלקות, ואינו רואה כלום רק אלקות, אינו שומע כלום, אינו מדבר כלום רק אלקות, ומה שאוכל — אוכל אלקות, הולך על אלקות, זו המדרגה הכי עליונה — להיות בטל ומבוטל לאין סוף, רצון שברצונות, אין לי רצון אחר, רק רצונו יתברך. ולמדרגה זו צריך לזכות כל יהודי.

ולהפך, רחמנא לישזבן, הירידה הגדולה ביותר שרק יכולה להיות היא שמד. אומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן פ׳), שאנו מוצאים, שאפילו הכי גרוע, שנפל כבר למקום שנפל, אבל יגיע עד שמד, הינו אפילו ישרפוהו באש, מוכן להשרף על קדוש ה׳, ולא להשתמד, חס ושלום, כפי שמצינו משך כל הדורות, שהיו אנשים, שהיו מוכנים למסור נפשם על קדוש ה׳, העיקר לא להשתמד, וזה היה אפילו הפשוט שבפשוטים. למדים מכאן ששמ״ד זו המדרגה הכי נמוכה. ואומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן רמד), שהרשעים עוסקים שנים על גבי שנים לעקור עצמם מהקדוש־ברוך־הוא, ואין עולה בידם, כי נקודת האמונה מאירה בהם כל פעם מחדש, ואפילו שבונים בנינים נגד האמונה, והנה פתאים באה להם מחשבה — אולי יש כן הקדוש־ברוך־הוא, שמחיה ומהוה ומקיים את הבריאה, ונהרס להם כל הבניין, ומתחילים שוב לבנות בנינים של כפירות ואפיקורסות, ולעקור עצמם ממנו יתברך, ופתאום הנשמה נותנת להם זעזוע — אולי בכל זאת יש הקדוש־ברוך־הוא, שמנהיג את העולם. ולכן הרשעים מסכנים, אין להם תענוג בחיים, מחמת שעוקרים עצמם מהקדוש־ברוך־הוא, ונשמתם מנענעת אותם מחדש בכל פעם. ובפרט כשרואים יהודי עם זקן ופאות, שומר שבת, הולך בציצית ותפלין, זה מזעזע אותם לגמרי לחשוב — אולי בכל זאת יש אלקים חיים ומלך עולם, וזה מפיל את רשעותם וכו׳. למדים מכאן, שכל זמן שאדם, רחמנא לצלן, לא השתמד, עדין יש לו תקוה.

עם כל זאת אומר רבנו ז״ל, שגדולת משה — שעומד בין שמד לרצון, אדם שרחמנא לצלן, השתמד, אשר אין דבר חמור מזה, ואפילו הרשעים שנמצאים היום בעולם, הם עדין נשמות קדושות, כמאמרם ז״ל (סנהדרין מד.): ישראל אף־על־פי שחטא — ישראל הוא; הוא עושה שטויות, עדין לא הכיר את הקדוש־ברוך־הוא וכו׳, אבל לא השתמד עדין. וכמאמרם ז״ל (ברכות נז): אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרמון; ולמה דיקא רמון? אלא מובא בשם המקבלים, שרימון יש בזה תרי״ג גרעינים כתרי״ג מצוות; ויש מצוה אחת, ששקולה כנגד כל המצוות, ומהי? אמונה, כמו שכתוב (תהלים קיט, פו): "כל מצוותיך אמונה", ואומרים חכמינו הקדושים (מגלה יג.), שמרדכי נקרא ׳איש יהודי׳, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי; נמצא, יהודי הכופר בעבודה זרה, אפילו שאוכל טרפות ונבלות, רחמנא לצלן, אפילו שמחלל שבת, בר מינן, אף־על־פי־כן אינו משתמד, סימן שהוא מלא מצוות כרמון, כי י.ש לו מצוה אחת — אמונה, ששקולה כתרי״ג מצוות. וכן אנו רואים מצות מילה, עם ישראל עושים אותה בשמחה גדולה. ולכן רואים אפילו רשעים גדולים, אבל כשנזדמן להם לקיים מצות מילה — מקימים אותה בשמחה עצומה "וברב עם הדרת מלך".

כי ישראל עם קדוש, אך התערב בינינו ערב־רב שמזרע עמלק, המקררים את נשמות ישראל, שזהו עמלק — שרש הערב־רב. ואצלו כתוב (דברים כה, יח): "אשר קרך בדרך", מקרר את האדם מעבודתו יתברך.

והנה משה רבנו, הצדיק האמת, יש לו כח להעלות את האדם משמד עד רצון, רעוא דרעוין, זהו כח הצדיק, שמצד אחד יכול לעלות מעלה מעלה עד רצון שברצונות, שנסתלק בשבת במנחה, ומצד שני יכול לרדת ולקרב את כלל נשמות ישראל אליו יתברך. זו מעלת משה רבנו. ורבנו ז״ל אומר (לקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן ב׳), שכל צדיק וצדיק נקרא משה, וכפי שמצינו, שהתנאים קראו זה לזה: משה שפיר קאמרת (שבת קא:). ואומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן עט), שכל צדיק וצדיק יש בו בחינת משה־משיח, שיכול לחזק ולעודד ולשמח את נשמות ישראל. וזה היה משה רבנו, שמסר נפשו בעבור ישראל. ואומרים חכמינו הקדושים (עיין פרקי דרבי אליעזר, פרק מז): תארו של משה כמלאך אלקים, שהיה דבוק בהקדוש־ברוך־הוא.

עם כל זאת למשה רבנו לא היו חסרים מתנגדים ליצנים, כמאמרם ז״ל (שמות רבה, פרשה נב), שהיו ליצני הדור אומרים: וכי אפשר שהשכינה שורה על־ידי בן עמרם?! שמו שמים, משה רבנו הוציא את עם ישראל ממצרים, ונכנס לפרעה ומסר לו את דברי השם יתברך, ודרכו עברו כל עשר המכות, שכל מכה ומכה היתה נס נפלא, משה רבנו קרע את הים, ועם ישראל הלכו בתוכו בחרבה, משה רבנו הוליכנו במדבר, משה רבנו עלה לשמים, והוריד לנו את התורה, ומסר נפשו בעבור ישראל. והנה באים ליצנים, ואינם מזכירים את שמו, אלא אומרים בזלזול: וכי בן עמרם יקים לנו את המשכן?! ואם לא די בזה, קמו עליו שני רשעים: דתן ואבירם, שהציקו לו לאורך כל הדרך, עד שקם עליו קרח וכל עדתו, ואם לא די בזה, משכו אחריהם גם מאתים וחמשים ראשי סנהדרין וכו', וחשדו את משה באשת איש, בגנבה וכו', הרי זהו דבר פלא, משה רבנו תארו כשל מלאך אלקים, דבוק בהקדוש־ברוך־הוא, ויחשדוהו באשת איש?! עד שאומר הכתוב (במדבר טז, ד): "ויפל על פניו", אומר התרגום יונתן: מחמת הבושה. ודיברו עליו כל דבר אסור וכו', למדים מכאן, שעלינו לבקשו יתברך בכל יום ויום, להיות מקרבים לצדיק האמת, ושלא נחלק עליו אף פעם. ואומרים חכמינו הקדושים (עין תקוני זהר, דף קיד.): בכל דור ודור יש צדיק כדוגמת משה, שמגלה ומפרסם את הקדוש־ברוך־הוא, ומחזק ומעודד את נשמות ישראל, שלא יפלו ביאוש, לומד עמהם תורה, מגלה להם סדר־דרך־הלמוד, שכל אחד יכול ללמוד מקרא, משנה, גמרא, מדרש, ונותן להם דרך נכונה, איך להגיע אל הקדוש־ברוך־הוא, ולהשיג את התורה. אבל זה לעמת זה יש רמאים, צבועים, העובדים על בני־אדם, העיקר לנתקם מהצדיק האמת. ואומרים חכמינו הקדושים (דברים רבה, פרשה יא): משה שקול כששים רבוא נשמות ישראל; כי היה יכול להחדיר את הקדוש־ברוך־הוא בין נשמות ישראל.

וכתוב בזהר (עיין זהר ח״ב יט.): מיום שנולד משה, לא נסתלקה שכינה ממנו, והיתה עמו תמיד כאמא שמסככת על בנה; משה רבנו נולד עם טוב, "ותרא אתו כי טוב" (שמות ב, ב), היה איש טוב, והנה תראו מה שלמו לו בחזרה? חרפוהו, ביזוהו ודברו עליו כל דבר אסור. ודבר זה הולך ונשנה בכל דור ודור, מי שמקרב אנשים אל הקדוש־ברוך־הוא — נקרא משה, ועליו מדברים כל דבר אסור. ואומר רבנו ז״ל (לקוטי-מוהר״ן, חלק א׳, סימן קכח), שנשמה שיכולה לקרב אנשים אליו יתברך, ולהחדיר בהם איך ללמוד תורה ולהשיגה, הקדוש־ברוך־הוא בעצמו מקים עליה מתנגד, רודף, כדי שההתקרבות תהיה עם אמת, כי אם לא היתה התנגדות על אותה נשמה, על אותו צדיק, כולם היו מתקרבים אליו, וברגע שיש ליצנים וכו', אומרים שזהו איננו צדיק וכו', אבל ישנם מעוט שאינם עוזבים את הצדיק הזה, ואומרים לעצמם: "הלא אני הייתי בדיוטה התחתונה, והנה בזכותו יצאתי מן הבוץ, והחילותי ללמוד חמש ורש״י, עד כה אף פעם לא פתחתי חומש, והנה על־ידי הצדיק הזה אני מסים שנים מקרא ואחד תרגום, אז כבר היה לי כדאי להתקרב אליו, ואם לא די בזה, הצדיק הזה הכניס בי תשוקה עצומה ללמוד ששה סדרי משנה, עד שאני לומד ללא הפסק, וסימתי כבר כמה פעמים, וזה מה שישאר ממני. ואם לא די בזה, הכניס בי תשוקה עצומה ללמוד גמרא, ואני בונה לי בי״ת: ב׳בלי, י׳רושלמי, ת׳וספתא, וזכיתי לסיים כבר כמה פעמים את כל הש״ס, זה מה שישאר לי וילווה אותי, ואם לא די בזה, הוא מחדיר בי מה זה ללמוד מדרש רבה ותנחומא בכל שבוע, ואם לא די בזה הוא מעורר ומחזק אותי ללמוד זהר ותקוני זהר" וכו' וכו', וכך מחדיר בנו הצדיק תשוקה עצומה ללמוד תורה, אשר אין ערך אליה, ואם לא די בזה הוא מחזק אותנו להתפלל אל הקדוש־ברוך־הוא שלש תפלות: שחרית, מנחה, ערבית, וכן תפלת חצות, ולבקש על צרות ישראל ובניין בית־המקדש, זה נקרא צדיק אמת, שמחזק ומעודד ומשמח אותי, ומקרבני אל הקדוש־ברוך־הוא. לא־כן כל אלו המדברים עליו, הם סתם ליצנים נואפים ככלבים. כלב הוא נואף, ודרכו לנבוח על כל עובר ושב ללא סיבה.

וכן אומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן נ׳), שאלו העזי פנים הם כלבים נובחים, כי אם אחד מדבר על צדיק הדבוק בהקדוש־ברוך־הוא, המעורר ומחזק את נשמות ישראל, אם יש לו עזות לדבר על הצדיק — סימן שאיננו יותר מכלב, שהוא נואף שבחיות. וכן אומרים חכמינו הקדושים (תענית ז.): כל מי שיש בו עזות פנים, בידוע שעבר עברה; אם רואים אדם המדבר על צדיק הדבוק בהקדוש־ברוך־הוא, תדעו לכם שמגלה מעשיו ברבים, ועבר על אשת איש, על עריות, אחרת לא היה מדבר על הצדיק. וזהו שאומר דוד המלך (תהלים נה, כ): "שלח ידו בשלומיו (של הצדיק) חלל בריתו", אם אדם מדבר על הצדיק, שהוא שלומיו של הקדוש־ברוך־הוא, שעושה שלום בין עם ישראל, סימן שאותו אדם חלל בריתו. ולכן צריך להתרחק מרשעים ארורים אלו, המדברים על הצדיק האמת, שהוא בחינת משה. ולכן עלינו לבקש בכל יום ויום ובכל שעה ושעה: "רבונו של עולם, זכני להיות מקרב אל הצדיק האמת, שהוא בחינת משה, שיכול להעלותני אפילו משמד, שנפלתי בכפירות ואפיקורסות, עד שרב היום ולרבות הלילה אינני זוכר מהקדוש־ברוך־הוא. והנה יש צדיק אמת, שיכול לקרבני אליך, ולהדביק נשמתי אליך, שלא אסיח דעתי ממך כל היום והלילה, אנא ממך הקדוש־ברוך־הוא, עזור לי, שאלו העזי פנים, שהם בחינת כלבים, כמו שכתוב (ישעיה נט): ׳והכלבים עזי נפש׳, שלא יתקרבו אלי, ולא יקררו אותי", כי הם עמלקים, כמאמרם ז״ל (פסיקתא רבתי יב): כלב זה עמלק; הסמל של עמלק היה כלב, ומה הקשר בזה? אלא כלב נובח על כל עובר ושב, וכן עמלק מקרר את כולם, ולכן כלב ועמלק הם הינו הך. ולכן נרבה לבקשו יתברך, שנהיה מקרבים אל הצדיק ולציתו. וכמו שאמר רבנו ז״ל (שיחות־הר״ן, סימן נא): את זה תקבלו ממני, שהעולם לא יטעה אתכם, כי העולם מטעה מאד; ולכן עלינו לבקשו יתברך, שנצא מהדמיונות, כמובא בדברי רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק ב', סימן כה), שהיצר הרע נקרא כח המדמה, ואדם צריך לעבד על עצמו לצאת מדמיונותיו, ולבוא אל השכל, ומהו? להכיר את הקדוש־ברוך־הוא. ואומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן א׳), שאיש הישראלי צריך להסתכל על השכל שיש בכל דבר, על רוחניות חיות אלקות.

ואומר רבנו ז״ל (שיחות־הר״ן, סימן נב): מכל הדברים צריכים להתקרב אל הקדוש־ברוך־הוא. ודבר זה מגלה לנו הצדיק האמת. לכן אומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א', סימן קלה), שהצדיק זכה למ״ט שערי בינה, משה רבנו זכה להיות ענו מכל האדם. ולכן זכה להשיג מ״ט שערי בינה. וכל יהודי שמתקרב אל הצדיק הזה, גם אצלו מזדכך המח, ומתחיל להתבונן אל הקדוש־ברוך־הוא. ואומר רבנו ז״ל (לקוטי- מוהר״ן, חלק ב', סימן כו), שמשה רבנו נמצא בכל איבר ואיבר, ומעורר אותו: תעשה מצרה, תעשה מצרה; משה רבנו מלובש בכל רמ״ח איברי האדם, ומעורר כל איבר ואיבר שיעשה מצוה. ולכן עלינו לבקשו יתברך, שנזכה להתקרב אל הצדיק האמת, שהוא בחינת משה, ושלא נתרחק מהצדיק הזה, שזהו נסיון קשה מאד, כי על משה רבנו חולקים. וכן הצדיק האמת, שיש בכוחו לקרב נשמות ישראל אל הקדוש־ברוך־הוא, עליו מתרבה המחלקת, ורוצים לנתק את האדם ממנו. אבל אם אדם ישאר דבוק בצדיק האמת, שהוא בחינת משה, יהיה בטוח, שישוב בתשובה. ולכן לא בחינם שאמר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן ח׳), שאדם צריך לחפש ולבקש היכן הצדיק האמת, שיכול לקרבני אל הקדוש־ברוך־הוא. ואומר מוהרנ״ת ז״ל (לקוטי־הלכות, שלוחין, הלכה ה׳), שאדם צריך יומם ולילה לחפש היכן הצדיק האמת, שיכול לקרבו אליו יתברך, היכן הצדיק האמת, שיכול להכניס בו התמדה בלמוד התורה הקדושה, כי סוף כל סוף מה נותר מהאדם — אם לא התורה; והתנא רבי יוסי בן קסמא אומר (אבות ו): אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב, ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומצוות ומעשים טובים בלבד; בחור צעיר צריך לראות ללמוד בכל יום חמש ורש״י עם התרגום, בחור צעיר צריך ללמוד הרבה משניות, משנ״ה אותיות משנה, שמשנה טבע הבחור; כי בטבעו יש לו יצר לבטל הזמן, משנה אותיות נשמה, אם לומד הרבה משנה, מקבל נשמה חדשה.

וכתוב במדרש תלפיות (ערך משנה), שאשר בן יעקב עומד על פתחו של גיהנום, ואינו מניח למי שלמד משניות להיכנס. באה נעמה פגומה, ובאים מלאכי חבלה ומאיימים לקחתה עמהם, והנשמה פוחדת מהם מאד, ולפתע רץ אשר בן יעקב, וצועק: "רגע, רגע, עזבו את הנעמה הזו", והם מגרשים אותו, אבל אשר בן יעקב אומר: "תסלחו לי, זה עלי", והם מתעקשים: "זה שלנו", והוא מתעקש: "זה למד הרבה משניות", ואינו מניחם לקחתו וכו'. ולכן כדאי ללמוד הרבה משניות, ולהתחיל מימי נעוריו ובבחרותו, ואל תהיו בטלנים! ולכן מ׳ש׳נ׳ה׳ זה אותיות משה נ׳, משה רבנו לבסוף זכה להיכנס אל שער נ׳, כמו שכתוב: הר נבו, רצה לומר נ׳ בו, שזכה להגיע אל שער נו״ן, על־ידי שהביט בארץ ישראל, היכן שעלה להסתכל על ארץ ישראל, ואמרו חכמינו הקרועים (סנהדרין קיא.): מה ראה? אמת ראה, ארך אפים ראה. ואמר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן קנה), שבארץ ישראל נתגלה אמת ואריכת אפים שהוא שער נו״ן, תקף האמונה, שזה הר נבו — הר נ׳. וזה משנ״ה אותיות משה נ׳, מי שלומד הרבה מענה — זוכה לשער נ׳. ולכן הבית־יוסף זכה למגיד מן העמים, רק בזכות שלמד הרבה משנה. ולכן מי שיודע, שבוערות בו המחשבות רעות, שילמד הרבה משניות. וכן אומרים חכמינו הקדושים (ויקרא רבה, פרשה ז׳, סימן ג׳): אין הגליות מתכנסות, אלא בזכות למוד משניות; ועל כולם — להיות בקי בהלכה. ואמר רבנו ז״ל (שיחות-הר"ן, סימן כט), שכל יהודי מחויב ללמוד בכל יום הלכה; וכן אמר (לקוטי־מוהר״ן, חלק ב; סימן מא), שאלו שיודעים פוסקים, שהם מפוסקי הדור, יש להם כח לפסוק גם בשמים, יש להם דעה בשמים, כי הצדיקים שלומדים הרבה פוסקים, הם בעלי מופתים.

ואומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א', סימן רמו): מי שלומד פוסקים, נעשה בעל־הבית על העולם. וזאת מגלה לנו רבנו ז״ל. ולכן ברבנו ז״ל מתעברת נשמת משה רבנו, ואם אנו רוצים להיות מקרבים אל רבנו ז״ל, עלינו ללמוד הרבה "לקוטי־מוהר״ן", עד שיהיה שגור על לשוננו בעל־פה, עלינו ללמוד הרבה "ספר המדות", כי המדות הן עיקר האדם. ורבנו ז״ל רצה שנלמד בזה, עד שנהיה בקיאים בו בעל־פה, ונלמד הרבה "ספורי־מעשיות", כמובא בדבריו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א', סימן ס׳), שהספורי־מעשיות מעוררים מהשנה, כי יש בני־ אדם שישנים ימיהם; ולכן אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, שזכינו להתקרב אל רבנו ז״ל, שהוא משה רבנו של הדור הזה. ולכן כל אחד ואחד מאתנו צריך לילך להפיץ את אור רבנו ז״ל ולא להתבייש, כי בפרוש גילה לנו רבנו ז״ל: מה יש לכם להתבייש? רבנו הולך לפניכם ! ועלינו לא להטעות את עצמנו. וזהו כח משה רבנו, שהחדיר בעם ישראל אלקות, וכמאמרם ז״ל (מכילתא בשלח): ראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי; יחזקאל בן בוזי סבל ביזיונות רבים מאד, ובזכות זה זכה לנבואה.

יש צדיק שכלם מבזים אותו, כמו שאומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן קסג), שיש צדיק שנעשה מכל כולו דיבור, שכל אחד צריך לדבר ממנו וללעוס אותו, אף שאין מכירים אותו. וזהו הניסיון הכי קשה, שאדם אומר: "אבל מדברים עליו, ואיך אתקרב אליו?!" אומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן ה׳) אתה יודע למה מדברים עליו? כי פגמת בברית, ואינך ראוי שיקבלו אותך בתשובה, אבל הצדיק רחמן, ורוצה שיקבלו גם אותך, אזי מה עושה הקדוש־ברוך־הוא? מקים על הצדיק מחלוקת, ואם יש לאדם שכל, ואומר: "מה אכפת לי מה שכלבים נובחים, אבל הצדיק מקרבני אל הקדוש־ברוך־הוא, ומכניס בי חשק ללמוד תורה, ומאיר בי נעימות התורה, אז מה אכפת לי מאחרים?!" אדם זה זוכה לתשובה. אבל אם אין לאדם שכל — הוא מתרחק. ולכן עלינו לבקש הרבה את הקדוש־ברוך־הוא, שנהיה דבוקים בצדיק האמת, ולא תהיינה לנו שום קשיות עליו, כמובא בדברי רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק ב׳, סימן נב): כמו שיש קשיות על הקדוש־ברוך־הוא, כך יש קשיות על הצדיק; על הקדוש־ברוך־הוא לכל אחד יש קשיות, אחד מסכן רווק, וחושב למה איני מוצא את זווגי?! ויש לו ספקות, למה ההוא מצא את בת זוגו וכו׳, אחד אין לו פרנסה(ויש לו קושיות עליו יתברך וכו'.

אומר רבנו ז״ל, גם על הצדיק יש קושיות וספקות — למה הצדיק לא עושה כזאת?! למה קרה לצדיק דבר כזה, בזיון כזה וכר'?! ולמה ולמה וכו', אומר רבנו ז״ל: אשרי האדם, שאין לו שום קשיות — לא על הצדיק ולא על שום בר ישראל, אלא יודע, אשר "צדיק הוי״ה כי פיהו מריתי" (איכה א, יח), אין לי שום קושיות על הקדוש־ברוך־הוא ועל הצדיק, "צדיק וישר הוא". אם אדם מגיע למדרגה זו, זוכה לכל טוב אמתי ונצחי; אשרי לו בזה ואשרי לו בבא!

תם ונשלם, שבח לאל בורא עולם!

הגב

avatar
  הירשם  
Notify of
שלום לכם!
איך אפשר לעזור?
Powered by
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן