WhatsApp Image 2019-04-12 at 15.56.15.jpeg

אשי ישראל • פ' מצורע • ה'תשע"ט

– לא מוגה –

חסדי השי"ת הגענו לפרשת מצורע, 'תורת המצורע', כמ"ש "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו",  זאת אומרת שהתורה הק' קבעה לנו פרשה שלימה בעניין 'טהרת המצורע'.

כי הנה בפרשת שבוע שעבר, פרשת תזריע,  היו כל ההלכות של מצורע, בעניין 'טומאת הצרעת', איך זה נראה, והיכן זה בא, וכיצד הכהן בודק ומסתכל וקובע אם זה נגע מוחלט או לא. אבל בפרשת השבוע התורה הק' מתחילה "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו", זאת אומרת שקבעה לנו התורה הק' פרשה שלימה להורות שהמצורע הזה בוודאי יש לו תיקון. ללמדנו שאין דבר כזה שאין דבר כזה שמשאירים בן אדם בטומאתו,  שהוא מחוץ למחנה ואין לו תקווה. אין דבר כזה. כי יש עניין של טהרת המצורע, שיש לו סדר טהרה.

והדבר הראשון הוא בוודאי: "והובא אל הכהן", שעליו לבוא אל הכהן. והנה הדקדוק ידוע, מהו 'והובא אל הכהן', היה לו לומר "ובא אל הכהן", אלא שידוע שהאדם הזה שקיבל את הצרעת, מאיזו סיבה שהיא, אם מחמת שדיבר לשון הרע, או שהיה לו גסות הרוח כמובא ברש"י, ממה זה בא לו? מדוע דיבר לשון הרע? זה בא מזה שאין לו צדיק, הוא לא בא לכהן, הוא לא יודע כלל מהכהן. כי היה סגור בתוך עצמו, וכמו שהתרגום מתרגם על 'מצורע'  – 'סגירו'.  היינו שהוא סגור.

הזוהר אומר שסגור ממנו האור העליון, הוא לא מבין שום דבר, עד שחושב שמותר לו לעשות עם הדיבור מה שרוצה. כי הנה באמת הדיבור הוא כל כך יקר, כל דבור ודבור של האדם, כמו שאומר שלמה המלך: "מות וחיים ביד הלשון", כי הדבור של האדם יכול להביא את האדם לחיים או ח"ו להיפך. הקב"ה נתן לאדם כזה כח – הלשון והדבור שלו, שהוא עיקר החיים של האדם. וכמו שכבר דברנו מזה שעניין ה'דיבור' הוא מלשון 'דַבָּר', לשון מנהיג, כפי שאדם מדבר כן הוא החיים שלו. ומהדבור של האדם אפשר לדעת איפה הוא אוחז.

מוהרא"ש הק' היה תמיד אומר הגמרא: "רב בדיק בלישניה", שעניינה הפשוט הוא, לעניין בדיקת סכין השחיטה, אשר יש כל מיני בדיקות שבהם בודקים את כשרות הסכין, בצפרניים וכו', ואומרת הגמרא שרב היה בודקו בלשונו, שהיה מעביר הסכין על לשונו, וכך היה בודק אם אין בזה שום פגימה. והיה מבאר מוהרא"ש על פי הגמרא הזו – 'רב בדיק בלישניה', שהיה בודק אנשים על פי הלשון והדיבור שלהם, שהוא רק היה שומע כמה דבורים מבן אדם והיה כבר יודע עניינו. ובאמת מוהרא"ש בעצמו היה ג"כ מתנהג בזה הדרך, והיה אומר שכך הוא יכול לדעת על האדם מהו, שאין הוא צריך לבדוק את כף היד או הפרצוף כו', רק צריך שתגיד משהו, וכבר יכול להכירו. כמ"ש "מפיו דעת ותבונה", שעל ידי דיבור האדם אפשר להכיר את כל מה שבפנימיות דעתו ומוחו.

וזה חכמה מיוחדת אשר לזה  מסוגל רק אדם כזה ששומר על הדבור שלו, שמכיר את גודל חשיבות הדבור. אשר אפשר לפעול נוראות על ידי כל דבור. הן דבור של תורה, הן דבור של תפילה, הן דבור של צדקה, ומהו דבור של צדקה? דהיינו שמדברים עם בן אדם איזה דבור של אמונה, מחזקים אותו, נותנים לו איזה דבור טוב ומחמאה, שבכך נותנים לו תקווה בחיים שלו. כי יש בני אדם שחושבים מרוב מרירות שבהם – בשביל מה יש לי לחיות. עוברים עליהם כל כך הרבה בעיות ובלבולים, הוא חושב שהוא כבר אבוד, וחושב והוא באמת נתפס בעניין המוות וחיים ביד הלשון, כי אתה משתמש עם לשונך לדברים לא טובים הפה שלך עסוק בדיבורים רעים, ולכן אתה מרגיש כל מיני מיתה, אבל אם אדם היה מרגיל את עצמו לדבר דבורים חיוביים.

רבינו אומר בתורה כ"ט, שדבור טוב הכל חפצים לשמוע. אם יש לך משהו טוב להגיד? אדרבה! אין בן אדם בעולם שלא ירצה לשמוע איזה דבור טוב. למה? כי זה מה שמחיה את האדם. אם יש לך לתת לי איזה דבור טוב? איזה חיזוק או איזו מחמאה? זה כל אחד אוהב.אשר זהו המפתח של שלום בית,  כי איך אדם מחזיק שלום בית? העיקר על ידי הדיבור. כי  דבור טוב שווה מכל כסף ומתנות, שישמעו דבורים טובים: תודה או מחמאה, איזה דיבור טוב.  שזה עיקר הקשר בין בני אדם.

הנה יכול להיות שני בני אדם שיושבים במטוס אחד על יד השני משך טיסה ארוכה, כמו מפה לניו יורק, שתיים עשרה שעות והנה יכול להיות שיושבים כל משך הטיסה אחד ליד השני, ולא מדברים אחד עם השני, מחמת איזו סיבה, ואף שישבן זה ליד זה שתים עשרה שעות, לא נוצר שום קשר ביניהם, ומשנגמרה הטיסה הולכים כל אחד לדרכו, וזהו…  ולמה? כי לא דיברו שום דיבור, וממילא לא היה ביניהם שום חיבור.

אבל מיד שאדם יש לו איזה דיבור טוב, שזהו דבור של צדקה. כי זוהי הצדקה הכי גדולה שאפשר לתת  לאדם שני – דיבור טוב, כמ"ש 'אשרי משכיל אל דל', כי מיהו הדל? זהו מי שאין לו שכל. כי הנה לא לכל אחד יש שכל, ומוהרא"ש היה אומר תמיד: הלוואי שהיה מקום שבו היו מוכרים שכל, שאז היה בעל הבית נעשה עשיר גדול…  אבל באמת צריכים לעבוד על זה, לבקש הרבה את הקב"ה "חננו מאתך חכמה בינה ודעת,  דעה בינה והשכל". כי אדם שיש לו שכל – לא חסר לו שום דבר. הגמרא אומרת בנדרים – 'דדא ביה – כולא ביה, דלא דא ביה – מה ביה…' (מי שיש בו דעת יש בו הכל, ומי שזה חסר ממנו, אין לו כלום). כי אם אין לך שכל ואתה זורק דבורים מפיך, אזי על ידי הדבור שלך אתה חופר בור שהכל נופל לך שם, והכל נאבד ממך. כי בלי שכל ודעת, לא שווה שום דבר. משא"כ אדם שיש לו שכל אצלו חשוב כל דבר, אפילו דיבור אחד טוב. אם בבית אם בחוץ, בין החברים, ואין זה עולה כסף…

אלא שיש איזה אגו בבן אדם, שלא נותן לו לומר דבור טוב. הרי זה לא עולה לך כסף? מילא אם אתה קמצן ואין אתה אוהב להוציא כסף מכיסך בשביל השני, זה גם כן מידה מאוד גרועה, אבל מילה טובה? הרי אין זה עולה כסף.

תפרגן לבנך או לבתך, או מלמד ומורה, לתלמידך או תלמידתך, תנדב מילה טובה.  אדם חושב 'אני צריך להיות תקיף'… אם תהיה תקיף הכל יברחו ממך, בחינוך עם תלמידים אסור להיות תקיף, צריך להיות רך איתם. לרדת אליהם לספר להם סיפורים ולשחק איתם, אבל אדם אומר – אין לי זמן לשחק…  והרי אדם מוכן להשקיע כל מיני כספים על כל מיני טיפולים, פסיכיאטרים וכו' , עבור ילדיו, ולוקח אותם לטיפול רגשי וכדו', היית רק צריך להשקיע מזמנך ולשחק עמהם באיזה משחק? לגו או משחק המתאים לפי גילם, ותשחק איתם יחד. אבל אדם יגיד: לא, זה לא מתאים, זה הרי ביטול תורה… אבל זה לא ביטול תורה!  כי רק כך אתה מתחבר אליהם, ורק אחרי שיהיה חיבור לך עמהם, רק אז תוכל לדבר איתם דברי תורה, כי מיד שיש קשר בין ההורים לילדיהם, הרי הילד יודע שהאבא קשור עימו, ולכן אפילו שהאבא שלו יותר חכם ויודע מבנו או מביתו, אבל הוא קשור איתו. שזוהי כל  החכמה בחינוך, להוריד את עצמו.

מוהרא"ש תמיד היה מדבר מזה, שעיקר היסוד בחינוך הוא שצריכים לרדת אליהם, ולתקשר עימם לפי רמתם. והיה מוהרא"ש נותן דוגמא לזה מהמלמד הזה שמלמד אל"ף בי"ת, והוא מוריד עצמו ויושב על הרצפה ומשחק איתם ב'לגו' ובונה עמהם צורות של אל"ף ובי"ת. והנה מי שיכנס אז לכיתה מבחוץ ויראה אותו יושב ומשחק איתם, יאמר – איזה טיפש המלמד הזה… שיושב על הרצפה ומשחק עם הילדים…  אבל באמת רק ככה יידע הילד ויחזור אחר כך הביתה ויאמר להוריו: אני יודע צורת האלף, והנה אני יודע לבנותו ב'לגו'… הרי שככה הכנסת בו את הלימוד, יותר טוב אלף פעמים ממה שתאמר לו זה אל"ף, וזה בי"ת.  וכל זה בכך שהורדת את עצמך ושחקת איתם.

זהו כח הדיבור, 'דבר זה לשון של מנהיג'. אדם שמדבר תמיד טוב הוא בן אדם טוב. אדם שמדבר רע, הוא בן אדם רע. אי אפשר להיות בן אדם טוב אם מדבר דברים רעים. זה תרתי דסתרי… בן אדם טוב  – מוכרחים לשמוע מפיו דבורים טובים, דיבורים ליוביים, איזה התחזקות, או אפילו רק חיוך ומילה של נחמה, איזה דבר טוב. הפוך – אדם שהוא חתיכת רע, כדוגמת המצורע הזה, שזה כל בעיתו שמפיו יוצא תמיד רק רע. וכן מה שהוא צר עין. שתמיד מסתכל בצרות עין. ובכן מה, האם הוא אבוד?

 

אבל הבעיה הראשונה של בני אדם אלו שנתפסו ברשת זו, שדיבורם מאוד גרוע, הרי זה סימן שאינו מקורב לצדיק אמתי. כי זה עניין הצדיק האמתי, שעל זה מעורר את אנשיו תמיד, שמגלה להם את כח ומעלת הדבור. ומגלה לכולם שמה שאני זכיתי למה שרק יהיה, הוא רק על ידי כח הדבור, שהכנסתי אותו בדבורי תורה, דבורי תפילה בשאר דבורים טובים, וכו'. וזה בעצמו גורם לבני אדם שנמשכים אחריו, והוא נעשה 'דבר', מנהיג. כי זהו לשון דיבור כנ"ל, שעל ידו נעשה מנהיג.

כי מצינו שמשה רבינו אומר ליהושע שאתה תהיה המנהיג, ותדע כי 'דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור'. היינו שלימד אותו שהדור צריך מנהיג אחד כללי שהוא ינהיג את הדור. ושם רואים מפורש שדבר לשון מנהיג. וזהו עצם מהות האדם. והנה זה העושה אדם למנהיג –  אדם שמדבר טוב, אנשים נמשכים אחריו, כי בני אדם מסתובבים עם כל מיני רעיונות ומחשבות מאוד מאוד גרועות, שאין להם שום תקווה בחיים, ומגיע האדם הזה ואומר להם  – למה תדבר ככה? למה אתה חושב ככה? כמובן שאדם שלא שומר את עצמו, ועבר כל מיני קשיים בחיים, והס"מ מתגבר עליו, זה מביאו לכל מיני מחשבות כאלו.

אבל אדם שמקורב לצדיק – הדבר הראשון  הוא שומע כזאת, ואומר:  וואו, מה אני שומע… דברים שלא שמעתי עד כה. ואם יש  כזה מקום שאפשר לשמוע כאלו דבורים, הרי אני רוצה לשמוע עוד ועוד, ולקבל. זוהי המעלה של התקרבות לצדיקים, שהם מעלים את האדם ומראה לו איך לחיות. איך לעבור את החיים בשלום.

לכן הבעיה של המצורע הזה הוא שאינו מגיע לכהן. ולכן קשה מאוד לכתוב ולצוות אותו – זאת תהיה תורת המצורע  ביום טהרתו 'ובא' אל הכהן…  כי זאת היא עיקר הבעיה שלו, שלא בא אל הכהן, לכן "והובא אל הכהן", שמביאים אותו אל הכהן.

וכן אומר הרבי ר' אלימלך בפרשה שלנו, שכשרואים אנשים שיש אדם כזה שיש לו פה רע ותמיד עושה מחלוקת, אז חבריו הנאמנים צריכים 'להביא' אותו אל הכהן: בא תשמע כמה דבורים טובים. אם האדם לא רוצה לשמוע ולקבל, הרי הוא בבעיה, מה לעשות… חבריו רוצים להציל אותו והוא לא רוצה… והרי זה כמי שטובע בים ר"ל, וחבריו מושיטים לו חבל והוא איננו מוכן לקבלו… שזהו המשל שרבינו בעצמו מביא בדבריו, בסוף שיחות הר"ן (סי' ש"ח) . ואלו הם דבריו של רבינו בשיחה ש"ח: הדברים מבוארים ומובנים מאוד, ומי שמתלוצץ מהם, הרי הוא מתלוצץ מעצמו. ודומה כמי שטובע במים והולך לאיבוד, ובא אחד ושולח את ידו ורוצה להוציאו משם, והלה פונה ונותן כתף סוררת ואינו מניח את עצמו לצאת.  ומי ימחה בידו?…. כן היא השיחה שבסוף שיחות הר"ן ומסיים שם: ולשומע יונעם בזה ובבא.

אדם שיש לו שכל, מתבונן ורואה שבאופן שאני מנהיג עתה את החיים שלי – משהו לא בסדר. והדברים מובנים ומבוארים מאוד.  אדם צריך להתבונן ולראות – שאיך שאני מנהיג את החיים שלי, אין זה מאה אחוז, ואף לא תשעים אחוז ואפילו לא עשר אחוז.

אדם שאין לו שום מושג באמונת חכמים, ואין לו מושג מה זה צדיקים, הוא חושב  שאין עצה וזהו, וחושב לעצמו – אם אני ככה מן הסתם כולם ככה וזהו, אבל אדם שיש לו אמונה ושכל, יודע – שמוכרח להיות שיש איזו תקווה, מוכרח להיות שיש איזה מציל באיזה מקום, הנה אדם שנמצא באיזה מצב קשה בגשמיות הרי הוא מיד קורא וזועק לעזרה ו'הצלהה, כי יודע שיש בוודאי הצלה, ומצפה שיבואו להצילו בזמן… וכמו בגשמיות, כמו כן הוא ברוחניות, אין לאדם לחשוב לרגע ש'זהו, אין לי תקווה, זהו דור חשוך…'. איך תאמר שהדור חשוך וכו'? והרי רבינו למדנו אחרת, שאין זה כך, רק אדרבה הדור נעשה יותר ויותר יפה. ומצטט את דברי שלמה המלך בקהלת: "אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת זאת". אדרבה הקב"ה מנהיג את העולם יותר ויותר יפה. אלא שכמובן הרי זה לעומת זה עשה האלקים, זה לשני הכיוונים. כמו שנעשה יותר יפה מצד הקדושה, כמן כן נעשה להפך שמתחדש הסט"א ומתגבר יותר, בשביל הבחירה. כי דווקא בגלל שיש התגברות האור בימים האלו, של עקבתא דמשיחא, דייקא לכן יש ג"כ כל-כך התגברות הסט"א באלו העתים. וכדוגמת שני אנשים שנלחמים ונאבקים זה בזה,  ורואה אחד שהשני עוד מעט יתגבר עליו, אזי הוא מתגבר בכל הכוחות שלו ממש. וזה מה שמסביר רבינו, שזה מה שקורה היום, וזה נאמר לפני מאתיים שנה… ק"ו היום, וכך זה הולך מיום ליום יותר ויותר. כי בסטרא דקדושה מתגבר והולך, כי רבינו כבר הכין את הכל, ומי שזוכה להכניס עצמו בתורתו ודרכיו של רבינו, ולקיים את העצות של רבינו בתמימות ופשיטות. עצה של סדר דרך הלימוד, מכניס עצמו בלימוד, מתחיל ללמוד סדר-דרך-הלימוד, גורס ומטייל בכל חלקי התורה. ולומד משניות וגמרא וכו' וכו', ולא מתחיל לחקור אם זה כן נקרא לימוד או לא. 

זו התורה, אתה מבין? תלמד בהבנה, לא מבין? תגרוס. ובאמת איך תגיע להבנה? הנה רבינו כבר קבע לנו בכמה מקומות בליקו"מ, איך מגיעים לתבונות התורה לעמקה – כמו שרבינו אומר בתורה י"א, שזה על ידי אמירה. כי באמת בוודאי צריכים לבוא אל תבונות התורה לעמקה, כמו שרבינו אומר שם בפירוש, שצריכים ללמוד בעיון, השאלה רק איך מגיעים לזה. הרי אם תיקח תינוק בן כמה ימים ותביא לו גמרא ללמוד? הוא אפילו לא יודע איך קוראים את המילים. ומה העצה להגיע לזה? על ידי דבורים. "שאדם מתחל לדבר בתורה דבורים, על ידי אמצעות הדיבור הוא יכול להגיע לתבונות התורה לעמקה". כעניין "פתח פיך ויאירו דבריך". בכל פעם שאתה פותח את הפה שלך, וקורא עוד פרק משניות, עוד דף גמרא, עוד חתיכת מדרש ודף זוהר, וכו' וכו' אתה גורס, בכל פעם אתה מגיע לתבונות התורה לעמקה. ויש עוד מקומות שרבינו מדבר מזה, תורה ע"ד בחלק א' ג"כ בנוי על יסוד זה: שיש דבור בדעה ודבור בלא דעה, ובכל פעם צריכים להקדים דבור בלא דעה לדיבור בדעה. ומבאר שכמו שהושענא רבא זה לפני שמח"ת כך מוכרחים להקדים דבורים שלא בדעה לדבורים בדעה, כי הושענא רבא זה ענין הערבות הדומות לשפתיים, שרק צועקים וצועקים אפילו בלא דעה. ורק אח"כ מגיעים ביום שני מגיעים לשמחת התורה, שזהו שמחת ולימוד התורה בהבנה ודעה. וזה מובן פשוט בדברי רבינו. וכן כתוב בכל הספרים עניין כח ומעלת הדבורים.

וזהו "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו", שהתורה אומרת לאדם, אם פגמת בדבור שלך, דיברת כל מיני דיבורי לשון הרע ומחלוקת, מה שכל כך חבל על כל דבור… הרי סתם בזבזת את הזמן והכוחות שהיית יכול לקנות לעצמך יהלומים, ולא רק שאינך קונה יהלומים, ר"ל קשה להזכיר מה שאתה קונה לעצמך, הנה היית יכול לפעול דברים טובים בקדושה עד אין סוף, ואתה מוריד עצמך לנוקבא דתהומא רבא, השם ישמור. והבחירה בידך, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה.  אבל אם אדם לא מקורב לצדיק, אין לו שום מורה דרך בחיים, מאיפה ייקח את זה? מעצמו? הרי זה קשה מאוד מאוד.

וכמה חביבה מילתו של הרבי ר' אלימלך זי"ע, הווארט מובן יותר בלשון האידיש אבל זה הולך כך: הפסוק אומר: "והם לא ידעו דרכי", ו'הם' זהו בית באידיש (היים), שאלו שיושבים בבית וחושבים, אני יושב בביתי, וכאן יש לי ג"כ 'טיש' אני הצדיק ואינני צריך לבוא אל הצדיק… [טיש זה שולחן, שלכן נקרא עריכת שולחנם של הצדיקים בשבתות וכו' 'טיש'. ועיקר הכוונה במילה זו, על תכונו של עריכת ה'טיש', הזמירות והתשבחות ששרים בצוותא, ודברי התורה שמשמיע הצדיק שם.) כי הנה כתיב: "וידבר אלי, זה השולחן אשר לפני ה'", שה'דבורים' שנדברים, זהו עיקר ה'שולחן', שכשמדברים דבורי אמונה וחיזוק – זה עיקר הטיש.

והרי זה מעניינא דיומא, דהנה השבת הזו, היא שבת הגדול, ורבינו מביא בשיחות הר"ן סי' פ"ח, שבשבת  הגדול יש מנהג של 'הפיכת השולחן',  והנה הרבה אנשים לא מבינים כל כך מהו העניין הזה של הפיכת השולחן,  אבל הנה העניין הוא פשוט, כי מאחר שבדרך כלל כבר ניקו את הבית לפסח ברוב בתי ישראל, ומאחר שכבר עבדו קשה לנקות את כל הבית לפסח, ובפרט את החדר המרכזי, והשולחן שבו, כי מכינים אותו על פסח, אזי לא רוצים שהילדים יבואו עם החמץ וימלאו את המקום עם החמץ, אזי הופכים את השולחן בסלון, ואוכלים במקום אחר. יש אוכלים בחצר, יש במקום אחר,  במרפסת וכדו', הכל כדי למנוע שלא לחשוש כל מיני חששות. וזהו פירוש השיחה שם, המתחילה: "הפיכת השולחן בשבת הגדול…", היינו שרבינו פותח ומביא מנהג זה כדבר פשוט, ואחר כך מבאר פנימיות הסוד במנהג זה. ולכן זו הכוונה שהופכים את השולחן, או שאוכלים במקום אחר.

ובא רבינו ומבאר הסוד של זה, כי הנה אצל רבינו אין דבר שהוא סתם, שלא תאמר הרי זה דבר פשוט, כי הלא האישה ניקתה הבית ולא מניחה לאכול שם, אבל אין דבר כזה, רק בוודאי  בכל דבר אפילו דבר שנראה פשוט  יש בו סוד עליון, רק צריך שיבוא צדיק ויגלה את זה. ואומר רבנו: " השולחן הוא הדבור", כמ"ש "וידבר אלי, זה השלחן אשר לפני ה'", היינו שאדם שמדבר אל הקדוש-ברוך-הוא הרי הוא כיושב בשולחנו של הקדוש-ברוך-הוא .

וזהו כל השנה, שזוהי שבת רגילה, אבל בשבת זו – שבת הגדול, אין זה דבר פשוט כלל, וכן זהו מאוד מקושר לפרשת השבוע 'טהרת המצורע': כי הנה ידוע שבגלות מצרים היה הדיבור בגלות, וכמובא בדברי האר"י ז"ל דרושים ארוכים על כך, ולפי מה שאמרנו מקודם שעיקר האדם הוא הדיבור שלו, עד שאפשר להכיר את כל מהות ומעמד האדם על ידי דבורו לבד, כנ"ל. נמצא שהאדם הוא הדבור שלו, וכמאמר – 'הדעה והדבור לחי עולמים',  שהדעת והדבור דבר אחד הם. ולכן עם ישראל היו בגלות, עיקרה היא מה שדעתם ודבורם היו בגלות, היינו שלא הרגישו אלוקות, לדעת שהקב"ה אתם עמם ואצלם בכל דבר. כי הנה למה אדם עובד כמו חמור, עד שמוסר עצמו תחת מישהו, הרודה בו בפרך, עד שהוא מוכן לעבוד קשה עבורו, לסחוב  אבנים וכו'? זהו רק כי איבד את הדעת, וחושב במצבו – מה אני יכול לעשות… אין לי ברירה…

ולכן כל קושי השעבוד שסובלים הוא רק מחמת 'חסרון הדעת'. ואם יש חסרון הדעת, סימן שיש חסרון בדבור. כי הם הולכים יחד, כך מבאר האר"י הק', שאם הדעת היה בגלות סימן שהדבור בגלות, כי מצרי"ם זהו 'מיצר ים', שהחכמה והדעת בגלות, וממליא גם הדבור בגלות, שאי אפשר להוציאו מהגרון, כי אדם כל כך מתוסכל ומבולבל  עד שאומר 'תעזוב אותי, מה אתה רוצה ממני? להתבודד, הוא לא יודע מה זה… אתה אומר לי לדבר עם ה' לא מבין מה אני אדבר ומה אבקש…הוא כל כך מסכן, וחושב אני לא יודע מה זה…

עד שבא משה רבינו והתחיל להאיר בהם – מה אנחנו עושים פה ? כי הנה ירדנו לכאן באונס – "וירד מצרימה" – 'אנוס על פי הדבור'. שמאחר ופגמנו בדיבור, בדבורים לא טובים, לכן הוכרחנו לאונסנו לרדת למצרימה, כך הוא הפירוש על פי דברי האר"י ז"ל, שאנו אנוסים מפאת הדבור, מפאת שלא השתמשנו בדבור כמו שצריכים, לכן נפלנו בגלות.

אבל הנה במילים אלו עצמם של נתינת הטעם על הגלות, פה כבר טמון וגנוז סוד הישועה והגאולה. כי אנוס, זהו גם לשון 'הצלה', וכעין מה שעתיד פרעה לומר בעת יציאת מצרים – "אנוסה מפני ישראל", שהוא לשון בריחה, כי כמו שהם ירדו ונכנסו למצרים – אנוס על פי הדבור, בגלל שלא השתמשנו בדבור כמו שצריכים, לכן נכנסו לגלות הזו, כי לא ידענו שיש לנו כח כזה בדבור, עד שיכול להציל את עצמי, ולהוציא את עצמי מגלותי – על ידי הדבור. למה? כי לא היה מי שיגלה לנו, לא התקרבתי לצדיק שילמד אותתי זאת, והיינו כמו אנוסים.

אבל עש שבא הצדיק ומגלה שבתוך אלו המילים האלו טמונה הישועה, וירדו מצרימה" – ומה העצה – 'אנוס על פי הדבור'– אני אנוס מפה ואברח על ידי הדבור. אני אברח מכל הצרות והמרירות שלי, איך? על פי הדבור. על ידי כח הדיבור שלי. וכמו שרבנו מביא שהדבור של האדם הוא פותח לו את הפתח. כמובא בתורה קי"ב, שהדבור של האדם פותח לו פתח, "פתח פיך ויאירו דבריך", ובפרט כשאדם מדבר בתמימות אל ה', שזהו דיבור אמת, והרי אמת זהו ה' יתברך, 'ה' אורי', שזה פותח ומאיר לו לראות את הפתח איך לצאת מהחשיכה שלו.

זהו "וירד מצרימה" – 'אנוס על פי הדבור', שיש לי עצה איך לברוח מכאן, על ידי הדבור. כיצד מוצאים פתח לצאת מחשכת מחנה ההסגר הזה? זהו על ידי הדבור, כי הדבור יעזור לי למצוא את הפתח.

וזהו 'פסח', פ"ה ס"ח, כמובא בדברי האר"י הקדוש.  שאני התחלתי לשוח, [לשון שיחה, כי סמ"ך ושי"ן מתחלפים]. שזהו הפסח, שמשה רבינו בא והכניס תקווה בעם ישראל: יהודים יקרים, אתם רוצים לצאת מפה? כבר טעמתם טעם מרירת  הגלות? אני אלמד אתכם איך יוצאים  – "ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו" עליכם לצעוק, כצעקת היולדת. כמו שרבינו אומר בתורה כ"א חלק א', שבתפילה להקב"ה, בתחילה צריכים הרבה צעקות, לצעוק בתפילה לה' יתברך. כי עדיין לא היתה לאדם הולדה למוחין שלו, שהמח שלו עדיין לא מפותח, עדיין לא נולדו המוחין שלו, אזי צריך הוא הרבה לצעוק אל הקב"ה. וכצעקת היולדת לפני שיולדת. כמובן זהו דבר שלא עושים בפני בני אדם, אלא אדם צריך למצוא מקום באיזה מרתף או עלית גג או איזו שדה, וכל אנשי שלומינו נהגו ועשו כן, כי זה מוכרח לפני שמולידים את המוחין, צריכים לצעוק הרבה. וכמו שרבנו אומר בליקו"מ חלק א' סי' ה', "קול רעמך בגלגל", שצריכים קולות רעמים, היינו קולות תפילה היוצאת בכח, שיפגע בגלגל המח. צעקות כאלו שישמע מחך את הצעקות, לא שישמעו בני אדם אחרים, רק שתשמע אתה, שישמע מחך את הצעקות עד שיוולדו ויצאו ויתגלו המוחין שלך. וזה עושים כמובן במקום שאין בני אדם, ששם הצעקות הם רק לשם שמיים לבדו ולא שישמעו אחרים.

ומי שפעם שמע את מוהרא"ש צועק בתפילה, יודע הפירוש של זה. כי רבינו אומר בפירוש שא"א להגיע ליישוב הדעת, בחינת שמן, כי אם על ידי בחינה זו של יין. כי זה ההבדל בין בחינת יין לבחינת שמן, כי הזוהר אומר 'יין, לארמא קלא', היינו שהיין דרכו הוא שמשמיע קול בעת מזיגתו, וזה הבחינה הראשונה, שמשמיעים קול בתפילתו. ואחר כך, בחינת 'שמן בחשאי'.  שאלו הם שני הבחינות המובאות הזוהר הקדוש.

ואין צריכים להתבייש בזה, כי אנחנו עדיין צריכים הרבה הרבה לפעול שנוליד את המוחין האלו, ולהתפלל בקול, כמו שפעם שמעו את רבי נתן שהתפלל בקולי קולות, ושאלו אותו, הרי  רבינו לא התפלל בקול ? רק התפלל בשקט. ענה ואמר להם , אתם מדמה אותי לרבינו, רבינו הוא כבר בבחינת 'שמן בחשאי' – בשקט, שיש לו מוחין דביקים בהקב"ה, בוודאי מתפלל בשקט, אבל אני עדיין בבחינת יין לארמא קלא, וצריך לצעוק. ולכן לא צריכים להתבייש, כי מה זה גורם? שסוף כל סוף מתרוממים לו כל המוחין, עד שזוכה שגם כשמתפלל בשקט ובחשאי הרי הוא ג"כ דבוק בהקב"ה כמדבר אליו פנים אל פנים.

וזה היה כל עניין גאולת מצרים, שבא משה רבינו ולימדם שצריכים לצעוק אל ה'. שזה עניין "ונצעק אל ה' אלקי אבותינו" "ויצעקו בני ישראל", והרי הסיפור הידוע, שקשור עם ההגדה של פסח שאנו מקיימים 'ונצעק אל ה' אלקי אבותינו', כי עתה בעת תחילת הכניסה לעבודת ה', צריכים הרבה לצעוק, כי כדי שאנו נאמין שהקב"ה שומע אותנו, עלינו לצעוק, ואין הכוונה שהשם יתברך לא שומע כי אם בצעקה, כי בוודאי הוא ית' שומע גם בלחש, אבל כדי שאנחנו נאמין  ונדע שהקב"ה שומע קול תפילתנו עלינו לצעוק הרבה, וזה המנהג אצל אנ"ש שהיו עומדים בקטע הזה "ונצעק", והיו מתחילים לצעוק אל ה'.

וזהו המעשה הידוע מהבעש"ט הק' זי"ע, שאמר אל אחד שבא אליו והתאונן על גודל עניותו ולא היה לו כסך על הוצאות החג, אמר לו אל תפחד, תלווה כסף ותקנה בשפע, וכשתבוא אל הקטע הזה של 'ונצעק', תעשו תחנה ותתחילו לצעוק ולא תזוזו משם עד שתראו ישועה.  ואכן כך עשו, וכשבאו אל הקטע הזה עמדו והחלו לצעוק אל ה' בקולי קולות, וכך עמדו וצעקו עד שלפתע נשמעו דפיקות בדלת, והנה בפתח עומד לו אחד משכיניהם הגוי, חיוור כולו, ומתחיל להתנצל איך שהיתה לו מריבה עם אשתו והוא דקר אותה ונהרגה, ועכשיו הוא יודע שהמשטרה תחפש אחריו, לכן אני צריך לברוח ויש ברשותי סכום כסף גדול וכיון שהוא נחפז להימלט, חשב היכן אשאיר אותו והרי זו שעת לילה מאוחרת שכולם ישנים, אבל הנה הוא שומע פתאום צעקות מביתם, והרי אנ מכיר אתכם כאנשים נאמנים, והרי אתם ערים שהרי שמעתי אתכם צועקים… הנה אני משאיר אצלכם הכסף עד שאחזור… והשאיר אצלם הצרור,ונעלם ולא חזרוברוך ה' לא חסר להם כלום..

זהו הסוד של "ונצעק", שתפסו אומנות אבותם אברהם יצחק ויעקב, וצעקו להקב"ה, שזהו סוד הגאולה. ונעשה מן הגלות הזו, שהייתה גלות הדבור והדעה, מזה נעשה פס"ח – שהפה התחיל ללשוח להקב"ה. ומזה נעשה כמובן חג הפסח בעצמו. כי זהו הפסח, אותיות פתח, (אותיות סמ"ך ותי"ו מתחלפות), שזה מה שפותח לאדם את הפתח לצאת מגלותו.

שבת הגדול שעדיין אנחנו בגלות, וכי זה משחק? גלות גאולה… לא ולא! אין זה פשוט,  כי אם אנחנו מכינים עצמנו בעזרת ה' לחג הפסח, שאנו יוצאים מהגלות, ומקווים שכך אכן עתיד להתקיים. כי הנה מה שחכמינו הקדושים אומרים – "בניסן נגאלו, ובניסן עתידים להגאל", אין זה רק דבר רחוק לעתיד לבא, רק זה מתקיים בכל שנה ושנה.  "בימים ההם בזמן הזה", וכל הסדר שאנחנו עורכים, זהו סדר חי, זה סדר של הגאולה, שאנחנו זוכים לצאת מהגלות שלנו, שזה גלות הדעת והדבור. וצועקים ההגדה בקול רם, כי כך אומר רבינו, שזו מצווה להגיד ההגדה בקול רם ומלביש זאת בפסוק: "ויגד לכם את בריתו". וכך הוא גם המנהג בכל תפוצות ישראל, שנוהגים לומר את ההגדה בקול רם: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא וכו'. לא שייך שישב אחד ויתבייש ויאמר ההגדה בלחש.  רק  יש מצווה לאמרה בקול רם, בקול גדול. אמנם לא צריכים לצעוק, מלבד בקטע של  'ונצעק', שאז כולם צועקים האבות והילדים, אבל מלבד זאת יש עניין להגיד את כל ההגדה בקול רם.

כי בכך אנחנו מולידים את המוחין, וזוכין לגאולה. כי הנה אנחנו מקווים ומצפים כבר שיבוא משיח בקרוב, ובזמן זה אנחנו גם מקיימים את מה שהבעש"ט אמר, 'קרבה אל נפשי גאלה'. וכשאדם יושב בסדר מסב על מיטתו בחירות, עליו לדעת שזהו התכלית ! שאנחנו מוכנים כבר עכשיו להגאל, וזוהי גאולתנו. והכל על ידי שהדבור יוצא מהגלות.

ומה עושים שבוע קודם, בשבת הגדול. צריכים תמיד להקדים עניין זה כמו שאומר שלמה המלך : "וראיתי את החכמה וכו' כיתרון האור מן החושך", והזוהר הק' שואל  וכי יש מישהו שלא יודע ומכיר את היתרון של החכמה שהוא כיתרון האור מן החושך? ומתרץ, שבאמת יתרון האור מכירים רק דייקא מתוך החושך. כי מי שלא ראה מעולם חושך, כמו ילד שנולד לתוך אור, ולא ראה אף פעם חושך, איך תסביר לו מה זה חושך? ואיך תסביר לו אפילו מה זה אור? מתי יתוודע מהו אור? רק אם יצא לחוץ באמצע הלילה אל מקום חשוך, ורואה את החושך, ועכשיו חוזר אל האור, ורואה שפתאום מהחושך נעשה אור –  וואו… זהו אור ! איך ידעת שזה אור? כי ראית מה זה חושך. זהו הפירוש של 'יתרון האור מן החושך'. שעכשיו אתה מבין מהו אור, דייקא מתוך החושך, וזהו סוד שבת הגדול.

שבשבת הגדול מהפכין את השולחן, ומביא רבינו שהשולחן זהו הדבור. והשולחן הפוך, [שבזה יש לרמז עניין ה'טיש' של הצדיקים, שזהו כל עניין ה'טיש' היינו הדבורים שמדברים שם, להוציא מלב האדם שאומר, אני יש לי שולחן וטיש בביתי, ומה אני צריך ללכת לטיש של הצדיק… אבל הטיש של צדיקים זה משהו אחר, "וידבר אליי", שעיקרו זה הדבורים שמדברים שם]. והנה השולחן הפוך, שעד כה השולחן הפוך, שלא כמו שיהיה בסדר, ומה זה אומר לנו? הנה הילדים שמחים… השולחן הפוך… או שאוכלים במטבח…. אבל מה זה אומר לנו? להזכיר לנו שעכשיו השולחן עדיין לא תקין…

וכעין המעשה של הגוי שבא אל ביתו של הבעש"ט, ושאל אתו האם יש משהו בביתו שצריך תיקון. וענה לו הבעש"ט, לא לא אצלי הכל מתוקן, שאל אותו אולי בכל זאת השולחן צריך תיקון – לא לא גם השולחן מתוקן כדבעי. וכו'.

אבל כי עכשיו לפני פסח צריכים להרגיש ולדעת שעדיין אין השולחן מתוקן, שיש עניין הדבור שצריכים לתקן אותו, שזהו עניין היציאה מהגלות, ואומר רבינו שם שעיקר באכילה והפרנסה הוא משם, מתיקון הדיבור, כמ"ש וידבר אליי, לכן עכשיו שהשולחן הפוך מורה שעדיין לא נתקן הדבור, עד הגאולה שאז ייצא הדביור מהגלות. על ידי זה זוכים ג"כ לפרנסה והשולחן מרמז ג"כ על שפע הפרנסה, כמו בבית המקדש, ששולחן בצפון, ומרמז על שפע הפרנסה. הרוצה להעשיר יצפין.

לכן עכשיו אנחנו לפני פסח אנו עדיין בגלות, אף אם באמת אנחנו כן מתפללי וצועקים, אבל לפי מה שאנחנו יכולים עוד להגיע – עדיין לא התחלתי. לכן מזכירים אותנו בשבת הגדול, שמהפכין את השולחן, ומזכירים לנון שיש לנו עדיין הרבה הרבה לצעוק להקב"ה, ולתקן את הדבור, שזהו עניין השולחן, וממילא יהיה שפע של פרנסה, שזה עניין תיקון השלחן בתכלית השלימות.

ורבינו משתמש בלשון של 'הפיכת השולחן', כמו שנאמר בפסוק, "כי אז אהפוך אל עמים לקרוא כולם בשם ה'", שיתהפך הדבור לטובה. כי צריכים להפוך אתה שולחן הזה, הדיבור הזה, המצורע הזה, להפוך את הנג'ע לענ'ג. כי מהמצורע הזה שכבר למדנו ממנו את הצרות עין, שכל כך לא מפרגן לאף אחד לחיות כמו שצריכים, אבל מיד שאנחנו מהפכים את זה זוהי  הגאולה.

ולכן צריכים לבוא אל הכהן, כמו שאמרנו בשם הרבי ר' אלימלך "והם לא ידעו דרכי", שאם אתה ב'היים', בבית, אין לך ידיעת דרכיו. אם אדם חושב שאין צדיק, והטיש שלי זה מספיק. כי הרי יש לי טיש ושולחן בבית. אבל אכן יש לך טיש, אולם מה יש בטיש שלך? הנה אתה אוכל והולך לישון, ואולי עוד יותר גרוע השם ישמור עוד יותר – שאתה כועס ומדבר שם כל מיני לשון הרע וכו'. והולך לישון.

אבל אדם שזוכה ויודע אני צריך להפוך את השולחן. אבל אדם שלא זכה לזה עליו נאמר "והובא אל הכהן", שהיה לו לומר ובא אל הכהן, שיבוא מאליו, אבל אם לא – עכ"פ ראוי שהחברים שלו יביאו אותו אל הכהן – חביבי בא אל הכהן, אל הטיש. כמו שאומר הרבי ר' אלימלך על 'והובא אל הכהן', צריכים לרחם עליו ולהביא אותו. כמובן לא כל אחד זוכה להבין ולדעת, כי רבינו אומר שאם יש אחד שבא לקנטר, הוא מוצא מה לקנטר. אבל אדם שמרגיש שהוא מצורע, שסגור ממנו הכל, ורואה שיש לו כאלו מחשבות השם ישמור, הרי הוא אומר אולי אולי אזכה לתיקון על ידי הצדיק. 'אולי'… 'כולי האי ואולי'. אולי אמצא איזה דבור שיכול לחזק אותי, 'טעמה כי טוב סחרה', שאדם שטועם את הטעם של דבור אחד, ואם יש לו שכל, זוכה לעוד ועוד דיבור.

יש שיחה שאדם אחד שהיה מקורב אל רבינו ואחר כך נתרחק, אבל בעוד שהיה אצל רבינו שמע דיבור אחד, שאמר רבינו התורה הקטנה על  'טעמה כי טוב סחרה'. ששם מבאר שהאדם שטעם פעם אחת את טעם הצדיק, 'לא יכבה בלילה נרה', שישאר הטעם אצלו תמיד.

ואותו האדם שנתרחק אחר כך בא וישב במקום אחר, והתגלגל ונעשה ממקורבי איזה מפורסם שהיה מתנגד אל רבינו וכך היה המעשה: שהמפורסם ההוא היה חולק על רבינו, והלה היה יושב אצלו בטיש, ומישהו בא והראה לאותו מפורסם קטע מדברי רבינו שרבינו מגלה שם סוד נורא על התורה , ומלבישו במילים של מה נמלצו לחכי וכו', ואומר שם רבינו בתוך דבריו ש"אשה בגימטריא דבש", והראה אחד זאת למפורסם ההוא כמתלוצץ, ואותו מפורסם קם והחל לצעוק – פע פע… כך צעק על דברי רבינו, בלי להתבייש,  השם ישמור… ואז אותו יהודי, שהוא כבר הגיע למקום של הקדושה, ועם מטעמו של בינו אף שהתרחק, ועתה ישב ושמע דבורים של כאלו  מנהיג מפורסם, שהתלוצץ מדברי רבינו. אשר באמת רבינו מגלה שם סוד נורא, וזה מובא כבר בכוונות  מהאר"י ז"ל על ראש השנה, והוא שמע זאת שכך מעז נגד רבינו, ולא יכול היה לשתוק, וקם ואמר נגד אותו מפורסם – 'לא בכל מקום שהוא היה, אתה היית'.  ומיד הוא ברח, כי הרי רצו להרוג אותו, שכך דיבר כנגדו… עכ"פ מפה רואים שכיון שאותו תלמיד  כיוון שטעם את הטעם של הצדיק, כבר לא שכח את הטעם הטוב ועמד לו בעת ההיא.

אדם שזוכה לטעום טעם צדיק, זה מלווה אותו לעד, הוא יודע – אני שמעתי דבור מהצדיק, טעמתי טעם טוב, ואני רוצה להכניס זאת בעוד מישהו, שזהו "והובא אל הכהן" להביא את אחרים., היינו חברים טובים שמושכים את האדם אל הכהן – הצדיק. כי בוודאי צריכים לרחם על נשמות ישראל.

וזה הקשר לשבת הגדול, שצריכים לטהר את הדבור שלנו להכניס אותו.

ובוודאי מקווים שהקב"ה יעזור שנזכה לגאולה השלימה, שאז נעשה פסח בירושלים, ונאכל מן הזבחים ומן הפסחים, אולם אין זה סותר למה שנזכה לגאולה הפרטית שלנו. ואפילו לא זכינו עדיין "לשנה הבאה בירושלים", שנמתפללים תמיד, שלכן זה ג"כ דייקא בסוף הסדר, כי את קרבן הפסח אמנם צריכים להביא בערב פסח ולאכלו בירושלים, ולכן כשבאים לזה מקווים ששנה הבאה נזכה להעלותו ולהביאו בירושלים.  אבל כל הסדר זה עושה כל אחד בביתו. .

הקב"ה יעזור לנו שנזכה לקבל את פני משיח צדקנו, ונזכה לאכול את הפסח בירושלים, ויקויים בנו ונאכל שם מן הזבחי ויהי רצון שנזכה לקיים את הפסח הירושלים ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים, אמן ואמן.

שלום לכם!
איך אפשר לעזור?
Powered by
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן