Brushstroke Picture Frame: https://www.tuxpi.com/photo-effects/brushstroke-photo-frame

קונטרס ימי פסח

קונטרס

ימי פסח

יגלה נוראות נפלאות מענין גלות ויציאת
מצרים, ואכילת מצה ואסור אכילת חמץ,
ומהי תכליתו של אדם בעולם הזה.

בנוי ומיסד על־פי דברי רבנו הקדוש והנורא, אור הגנוז והצפון בוצינא קדישא עלאה, אדוננו, מותו ורבנו
רבי נחמן מברסלב, זכותו יגן עלינו
ועל־פי דברי תלמידו, מורנו הגאון הקדוש, אור נפלא, אשר כל רז לא אניס ליה
רבי נתן מברסלב, זכותו יגן עלינו
ומשולב בפסוקי תורה, נביאים, כתובים ומאמרי חכמינו הקדושים מגמרא ומדרשים וזהר הקדוש

מוהרא״ש נ״י (ז"ל) אמר, שבימי פסח אדם צריך מאד לשמח יוותר מכל השנה, כי כל אכילתו היא רק עצם אלקותו יתברך בגלוי נפלא מאד. כי למה אדם אוכל מצה? אין זה אלא מפני שמקיים את הרצון של הקדוש־ברוך־הוא. והמצה היא עצם אלקות, כי זה רצונו יתברך. מה שאין כן כל השנה, אדם צריך להתייגע במחשבתו ולהבין ולהשכיל, שגם במאכל הגשמי כלולה בו אלקות, כמובא בדברי רבנו ז״ל. (לקוטי־מוהר״ן, חלק א', סימן סב).

(אמרי־מוהרא״ש, חלק ב', סימן תשעו)

בני ובנותי היקרים! אנו נמצאים עכשו בימי פסח הקדושים, ועלינו להתבונן מהם ימי פסח; כשברא הקדוש־ברוך־הוא את אדם הראשון, הזהירו (בראשית ב, טז): "מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל". מה זה עץ הדעת טוב ורע? אלא אנו יודעים, שהקדוש־ברוך־הוא ברא את האדם בזה העולם, כדי שיהיה מכירו בעולם העשיה הגשמי והחומרי, וזו היתה תכלית בריאת האדם, כדי שיזכה להכירו יתברך. וכן אומרים חכמינו הקדושים (תנחומא נשא ג׳): מיום שברא הקדוש־ברוך־הוא עולמו, נתאווה שיהיה לו דירה בתחתונים. הקדוש־ברוך־הוא הוא מלא כל הארץ כבודו, ואין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, דומם, צומח, חי, מדבר, זה לבוש לגבי אין סוף ברוך הוא, והכל זה אלקות ואלקות זה הכל, אבל ברא את האדם בזה העולם ?צורה כזו, שיזכה להכירו ולא יהיו לו לבושים, הינו שכביכול יוכלו לראות בעיני בשר את הקדוש־ברוך־הוא, כמו שיהיה בעת הגאולה, כמו שנאמר (ישעיה נב, ח): "כי עין בעין יראו בשוב הוי״ה ציון", אבל לעת עתה איננו יכולים לראות בעיני בשר, ולמה ? כי אדם הראשון טעם מעץ הדעת טוב ורע. אומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן ד׳): אדם צריך לידע, שכל אשר קורה עמו — בין לטוב בין להפוך — הכל לטובתו. וכשאדם מחדיר בעצמו שהכל מאתו יתברך, דבר גדול ודבר קטן אינו נעשה מעצמו, אלא בהשגחת המאציל העליון, ומבטל עצמו לגמרי לאין סוף ברוך הוא, אז הוא בא אל התכלית שאליה נברא, שזה אכילת עץ החיים, "וחי לעולם", שעל זה נאמר (דברים לב, מ): "כי אשא אל שמים ידי, ואמרתי חי אני לעולם"; כשאדם זוכה להגיע לגלוי אלקות כזה, שהכל ממנו יתברך, אדם זה חי לעולם, שאינו עושה שום הפרש בין חיים למיתה, כמובא בדברי רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן כא), שמי שדבוק בהקדוש־ברוך־הוא, אצלו יש חיים נצחיים, רק הגוף מכסה את הנשמה, אבל הנשמה היא חלק אלוק ממעל, כי יודע, שכך הולכים החיים — פעם טוב ופעם רע, וגם הרע הוא כיסוי לטוב, אף שאין יכולים להבין את זאת, ואינו נכנס בחקירות — למה אני צריך לעבר סבל כזה?! ולמה עלי עוברים משברים וגלים כאלו?! הוא מוסר עצמו להקדוש־ברוך־הוא. ברגע שאדם הראשון טעם מעץ הדעת טוב ורע, אזי כבר עשה הפרש בין טוב לרע, ואז התחילו לעבר עליו משברים וגלים. שזה מה שכתוב (בראשית ב, יז): "ומעץ הדעת טוב ורע לא תיאכל, כי ביום אכלך ממנו מות תמות". מהי מיתה? עבירה, שאדם נשבר ושוכח מה תכליתו בזה העולם, מה עושה פה, ולשם מה מסתובב כאן; ועוברים עליו משברים וגלים. וזו היתה עצת הנחש — שאדם הראשון יטעם מעץ הרעת טוב ורע, שיעשה הפרש בין טוב לרע, כמובא בדברי מוהרנ״ת ז״ל (לקוטי־הלכות, כלאי הכרם, הלכה ב׳): ברגע שאדם עושה הפרש בין טוב לרע, כשטוב לו הוא שמח, כשרע לו הוא שבור, נמצא, שהוא עוקר עצמו מהקדוש־ברוך־הוא, כי חושב שהטוב זה מהקדוש־ברוך־הוא והרע זה מהסטרא אחרא, ואינו יודע, אשר הוא בעצמו בורא את הקלפות והסטרא אחרא, על־ידי־זה מרים חייו מאד מאד. ועל־ידי חטא אדם הראשון, רחמנא לצלן, כל הנשמות שכלולות בו גם־כן חטאו, ומזה נתאוה גם דור אנוש, שעבדו עבודה זרה, ודור ההפלגה, שכביכול, רצו ללחום עמו יתברך, להעלים ולהסתיר את הקדוש־ברוך־הוא, כביכול. והם סלקו את השכינה. וכל אלו הנשמות הוצרכו לרדת למצרים ולהזדכך שם בכור הברזל.

וזו גלות מצרים, שהנשמות הוצרכו לעבוד עבודת פרך אצל פרעה, ולבנות את פתם ורעמסס, וסבלו סבל גדול, כמו שכתוב (שמות א, יד): "וימררו חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה" וגו׳. ולמה הוצרכו להיות בגלות מצרים? על־ידי חטא אדם הראשון. עד שחמל הקדוש־ברוך־הוא על עם ישראל, שצעקו אליו יתברך, כמו שכתוב (שם ב, כג): "וייאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים וגו׳, וישמע אלקים את נאקתם ויזכור אלקים את בריתו וגו׳, וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים" וגו׳; בזכות התפלה שעם ישראל לא התייאשו במצבים הכי קשים, שהיה מר מאד במצרים, אבל תפסו אמנות אבותיהם: אברהם, יצחק ויעקב, ובכו אליו יתברך, וצעקו והתבודדו לפניו יתברך, זה הביאם אחר־כך שהקדוש־ברוך־הוא גאלם מגלות מצרים. ואיך? על-­ידי  ששלח את משה רבנו, אשר החדיר בעם ישראל את הדעת לידע ולהודיע ולהוודע, אשר אין בלעדיו יתברך כלל, ששה (דברים ד, לה): "אתה הראת לדעת, כי הוי״ה הוא אלקים, אין עוד מלבדו". כי קדם לכן, כשעם ישראל היו הגלות מצרים, המוח היה בגלות, הדעת היתה הגלות, לא זכו להכירו יתברך, ולמה ? כי המוחין הנקראים ים — מים שאין להם סוף, היו במצר. שזה אותיות: מצרי״ם — מצר־ים, המוחין הם במצר; הנה הרבה פעמים בני־אדם נחלשים, נשברים, נכנסים בדיכאון, שבורים ורצוצים, ומאין זה בא? מחמת שהמוחין הם במצר, נדמה לאדם שזה סוף העולם, ואת האור אף פעם לא יראה, כי נפל במצב עגום וקשה כל־כך, שאף פעם לא יוכל לצאת הימנו, וזה נקרא מצר־ים — המוחין במצר. ומאין זה בא? מפרעה. אומר האר״י ז״ל: פרע״ה אלו שתי תבות: פה־רע, על־ידי שאדם מדבר רע — לשון־הרע על הזולת, רכילות — שמרכל על חברו, או שמנבל פיו או מקלל, בר מינן, זה אשר גורם לו, שהמוחין אצלו יהיו במצר-ים — במצרי״ם.

ולכן פרע״ה — פה־רע, מלך על מצרי״ם — מצר־ים — על המוחין. וזאת רואים עד היום, כל אלו שהם בקטנות המוחין, הם אשר גורמים מחלקת הנובעת מקנאה סרוחה שיש בהם, וזה מה שאנחנו צריכים לעקור מאתנו, אשר זה סוד יציאת מצרים. וכך אומרים חכמינו הקדושים (פסחים קטז:): בכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, כי כל אחד ואחד מאתנו, שנכשל, בר מינן, בעוונות חמורים, הוא גם־כן נפל למצרים, כמאמרם ז״ל (ויקרא רבה, פרשה יג, סימן ד׳): כל המלכיות נקראו על שם מצרים, שהיו מצרים את ישראל. ואומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן ד׳), שכל הצרות והיסורים שכל אחד ואחד עובר, זה גלות מצרים. ולכן גם אנו נמצאים בגלות מצרים, ורוצים לצאת משם, אבל הקדוש־ברוך־הוא מרחם על עם ישראל, ושולח לנו בכל דור ודור צדיקי הדור, מנהיגי רחמים, חכמי התורה, חכמי ישראל, שהם מחדירים את הדעת לעם ישראל, שיתחילו להבין ולהשכיל מהי תכליתם בזה העולם, למה ירדנו לזה העולם, ולמה אנו סובלים ? ! אין זאת כי אנו סובלים על שהפקרנו את פינו לדבר לשון־הרע, אשר אומרים חכמינו הקדושים (ירושלמי פאה א׳): אין אדם אומר לשון־הרע, עד שכופר בעיקר; כי המאמין האמתי, שמאמין שאין בלעדיו יתברך כלל, ודבר גדול ודבר קטן אינו נעשה מעצמו, אלא בהשגחת המאציל העליון, וכל אחד ואחד הוא חלק אלוק ממעל, אזי אף פעם לא ידבר על שום יהודי, ברגע שמדבר על איזה יהודי, בזה עוקר את עצמו וכן את הזולת, כביכול, ממנו יתברך.

ולכן אומרים חכמינו הקדושים (ערכין טו:): כל המספר לשון־הרע, אמר הקדוש־ברוך־הוא אין אני והוא יכולים לדור בעולם, כי מי שמאמין שהוא יתברך נמצא ואין בלעדיו נמצא, אף פעם לא ידבר רע. ואם מדבר רע סימן שנפגמה אצלו האמונה. וזה עיקר הגלות, כמובא בדברי רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן ז׳), שעיקר הגלות זה מחמת חסרון אמונה. כי להפך — הגאולה תהיה רק על־ידי אמונה, כמאמרם ז״ל (ילקוט הושע, סימן תקיט): את מוצא שלא נגאלו ישראל, אלא בזכות האמונה שהיתה בהם. וכן עתידים להגאל אלא בזכות האמונה. וכמו שלא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות האמונה, שהאמינו במשה ובהקדוש־ברוך־הוא, שהיתה להם אמונת חכמים, אשר זה הביאם לאמונה בבורא יתברך שמו, כמו שכתוב (שמות יד): "האמינו בהוי״ה ובמשה עבדו", שואלים חכמינו הקדושים (מכילתא בשלח): אם במשה האמינו בהוי״ה לא כל שכן? אלא שאי אפשר להגיע לאמונת ה׳ רק על־ידי אמונת חכמים. משה רבנו גלה לעם ישראל, למה סובלים סבל זה? מפני שאתם רבים זה עם זה, יש דלטורין ביניכם, כי כך אומרים חכמינו הקדושים (מדרש אגדה): משה רבנו ביקש את הקדוש־ברוך־הוא: למה נשתנו עם ישראל מכל האמות, שצריכים לסבל את הסבל הנורא הזה? והנה יוצא בחוץ, ומה רואה? "והנה שני אנשים עיברים נצים, ויאמר לרשע: למה תכה רעך? ויאמר: מי שמך לאיש, הלהרגני אתה אומר וגו', ויאמר משה: אכן נודע הדבר". עתה אני מבין למה סובלים עם ישראל? מחמת שיש דלטורין. למדים מכאן, שכל גלות מצרים היתה מחמת הלשון־הרע שמדברים זה על זה. וכן כל הסבל שאנו סובלים, זה מחמת שאחד מדבר רע על זולתו, וכן עושים פרודים בעם, ומפלגים בין עדות לעדות, מפרידים את הבריות כדור ההפלגה, מפלגות מפלגות, העיקר שלא תהיה אחדות בעם ישראל, שזה עוון לשון הרע, ומי היה הראשון בזה? הנחש הקדמוני שדבר נגד הקדוש־ברוך־הוא, והסית את אדם וחוה, שיאכלו מעץ הדעת טוב ורע, אז תדעו ההפרש בין טוב לרע, ובזה גרם להם לחטא. ולכן אומרים חכמינו הקדושים (ערכין טו:): כל המספר לעוון הרע, מגדיל עוונות כנגד עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים. לשון־הרע חמור יותר מהשלוש עברות הכי חמורות. ולכן משה רבנו, כשהחדיר בעם ישראל ענין גלוי אלקות, לשמור עצמם לא לדבר כל העולה על רוחם, אלא לדבר רק אל הקדוש־ברוך־הוא, וכן שידברו זה עם זה רק ממנו יתברך,ומה מחכה עלינו על כל השנה, עלינו לקבל על עצמנו לא להרהר שום הרהור רע, העולה על דעתנו, כי חכמינו הקדושים אומרים (עיין עבודה זרה כ:): שלא יהרהר אדם ביום, ויבוא לידי טומאה בלילה; צריכים לשמור מאד על מוח־המחשבה. כי באמת אומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן כא), היכן שאדם חושב — שם כל האדם. ולכן צריכים לשמור מאד מאד על המחשבה. ואמר רבנו ז״ל (לקוטי-מוהר״ן, חלק ב, סימן נג), שצריכים מאד מאד לשמור על המחשבה, שהיא הנשמה, כי הנשמה מלובשת עם עשרה לבושים, שהם עשרה מיני מחשבות, שהן העשר ספירות. וצריכים לזכך את המחשבות ורק לחשוב מהקדוש־ברוך־הוא, וכיצד זוכים לזה? על־ידי שאדם מדבר הרבה דבורי אמונה עם זולתו, מחזק ומעודד ומשמח יהודים, אשר אומר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק ב׳, סימן מד), שעיקר האמונה תלוי רק בפה של האדם, כמו שכתוב (תהלים סט, ב): "אודיע אמונתך בפי", אדם צריך לדבר תמיד עם וחבריו וידידיו ועם כל מי שרק פוגש — ממנו יתברך, שאז מוחו גם־כן יחשוב מהקדוש־ברוך־הוא, ולא יהיו לו שום קשיות עליו יתברך, שזה אסור אכילת חמץ, שהאסור כל־כך חמור אפילו במשהו. בדרך כלל כל אסור בטל בששים, חוץ מחמץ שהוא במשהו.

ולכן אדם צריך לשמור על מוח־מחשבתו, לא להרהר הרהורים אחר הקדוש־ברוך־הוא, ולא לשאול שום קשיות וספקות עליו יתברך, כי אדם עלול מרוב צרות ויסורים ומרירות והרפתקאות שעוברים עליו — הן מעצמו, הן מאשתו, הן מילדיו. הן מידידיו, הן מהפרנסה, הן משכנים קרובים ורחוקים, שיכנס לו במחשבה הרהורים אחר הבורא יתברך שמו — על מה ולמה עשה לו הקדוש־ברוך־הוא, שהוא שונה מזולתו?! והרהור זהו חמץ, שאסור לאדם להחמיץ את מוחו, אלא לזכור תמיד, שאין שום דבר נעשה מעצמו, ודבר גדול ודבר קטן אינו, נעשה מעצמו, אלא בהשגחת המאציל העליון, ולכן בימי פסח הקדושים אנו נזהרים מאד לא לאכול חמץ, ולא להסתכל על החמץ, ששה נותן לנו את הכוח האלקי, שלא נחמיץ את המוח בשום חמוץ, שהם כלל הקושיות והספקות — הן כביכול על הקדוש־ברוך־הוא, והן על הצדיקים והחכמים הקדושים, גדולי התורה, כי כך אמר רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק ב׳, סימן נב), שכשם שעולות קשיות על הקדוש־ברוך־הוא, שאדם נמצא בקטנות, בעניות ובדחקות, ושואל שאלות: למה, מדוע נעשה עמו אחרת מחברו וכו', וזה שובר אותו, כמו־כן שואל קשיות על צדיקי הדור, גדולי התורה. ואמר רבנו ז״ל (שם): מה שקשה קושיות על הצדיקים, ההכרח שיהיה כך, כי הצדיקים מתדמים ליוצרם, וכמו שיש קושיות על השם יתברך, בהכרח שיהיו קושיות על הצדיק. עלינו להבין מהו צדיק ? דבוק בהקדוש־ברוך־הוא מקטנותו, עוסק בתורה ארבעים, חמשים וששים שנה, ואיך נוכל להבינו?! אזי בוודאי יש לנו קושיות עליו, כמו־כן איך אדם טיפה סרוחה, גוש עפר, יכול להבין דרכי המקום ברוך הוא וברוך שמו?! וסיים רבנו ז״ל: אשרי אדם שאין לו שום קושיות על הקדוש־ברוך־הוא ועל הצדיקים, והוא מאמין בו יתברך באמונה פשוטה, שזה סוד אכילת מצה, שהיא מאכל האמונה הברורה והמזככת בו יתברך, כמובא בזהר (חלק ב׳ קפג:), שהמצה זהו מאכל של רפואה; כי רבנו ז״ל אומר (לקוטי־מוהר״ן, חלק ב׳, סימן ה׳), שכל המחלות והחלאים רעים הבאים לאדם, זה רק מחמת פגם אמונה, כמו שכתוב (דברים כח, נט): "והפלה הוי״ה מכותך, מכות גדולות ונאמנות, וחלאים רעים ונאמנים"; מהו הלשון ׳ונאמנים׳? אלא כל המחלות באות מפגם האמונה, כי על־ידי נפילת האמונה באות מכות נאמנות; כל מה שאדם סובל, זה סבל עצבים, ובכל מחלה ומחלה, בכל מכה ומכה שאדם מקבל, יש בזה מחלת עצבים, כי מי שיש לו עצבים חזקים, איננו מפחד משום דבר. ומהיכן זוכים לעצבים חזקים? על־ידי תוקף האמונה, כשאדם יש לו אמונה רק בהקדוש־ברוך־הוא, ויודע ועד שאין לו בזה העולם רק את הבורא יתברך שמו, ואף אחד בעולם אינו יכול לעזרו ואינו יכול לשבור אותו, כי הכל תלוי בו יתברך, אדם זה סבלן גדול. ולכן אומר רבנו ז״ל (לקוטי-מוהר״ן, חלק א׳, סימן קנה), שהאמונה תלויה באריכות אפים — סבלנות, והסבלנות תלויה באמונה. סבלנות זה עצבים חזקים, שאדם אינו נשבר משום דבר, ומחזיק מעמד על כל משבר שעובר עליו. אבל לזה מגיעים רק על־ידי אמונה. וזאת זוכים עכשו ב"ימי פסח" הקדושים, שאנו נזהרים לא לאכל חמץ, שזהו חימוץ המוחין — קושיות וספקות על הקדוש־ברוך־הוא, ואוכלים רק מצה, שזה גלוי אלקות מאכל של אמונה, אשר על־ידי־זה אנו יוצאים מהגלות, שזה סוד יציאת מצרים.

ולכן דיקא עתה, ב״ימי פסח" הקדושים, עלינו לקבל על עצמנו קבלה לכל השנה — שלא נבטח בשום בן־אדם, כי בשר ודם אינו יכול לעזור לנו, אל תחיו באשליות, שיש בכוח איזו בריה לעזור לכם, כי אדם אינו יכול לעזור לעצמו, כמו שכתוב (תהלים קמו, ג): "אל תבטחו בנדיבים, בבן־אדם שאין לו תשועה", ואיך יעזור לכם?! ואם־כן צריך לבטוח רק בהקדוש־ברוך־הוא. ולכן אומרים חכמינו הקדושים (ירושלמי ברכות לז.): לעולם, לא יהא הפסוק הזה זז מתוך פיך, "אשרי אדם בוטח בך". וכן אומרים חכמינו הקדושים (מנחות כט:): כל התולה בטחונו בהקדוש־ברוך־הוא, הרי לו מחסה בעולם הזה ובעולם הבא; מי שבוטח רק בו יתברך. ויודע שאין לו בזה העולם רק הבורא יתברך שמו, ומדבר אליו בשפת האם שלו, אשר זו נקראת התבודדות, כמובא בדברי רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק ב׳, סימן כה): ההתבודדות היא מעלה עליונה מהכל, דהינו שאדם הולך למקום פנוי שאין שם בני־אדם, ומספר להקדוש־ברוך־הוא את כל אשר מעיק לו ומצערו, זה מדביקו באין סוף ברוך הוא, וזה מחדיר בו בטחון עצמי, וזה מכניס בו אמונה גם בעצמו, במובא בדברי רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א', סימן סא): כשם שאדם צריך להאמין בהקדוש־ברוך־הוא, שהוא אחד ואין בלעדיו כלל, הוא יתברך נמצא, ואין בלעדיו נמצא, כך אדם צריך להאמין גם בעצמו; כי הרבה פעמים אדם מקלקל, ונופל ונשבר רק מחמת שאין לו אמונה בעצמו, כמאמרם ז״ל (סוטה מח:) על הפסוק (זכריה ד): "כי מי בז ליום קטנות", מי גרם לצדיקים, שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא? קטנות [אמונה] שהיתה בהם, שלא האמינו בהקדוש־ברוך־הוא; אדם צריך להאמין בעצמו, שיש לו כוחות הנפש לחזור בתשובה שלמה, ולתקן כל אשר פגם, ולא רק הוא, אלא מה שכל הדור פגמו, ולא רק הדור הזה, אלא כל הדורות עד אדם הראשון. ואם היתה לאדם האמונה והביטחון, שבו כלול כל העולם כולו וכל הנשמות, והיה חוזר בתשובה שלמה, היה זוכה להגיע לתיקון העולם. וזה מה שאומרים חכמינו הקדושים (עין יומא פו:): יחיד ששב, מוחלים לכל העולם כלו; ולכן אם אדם בוטח רק בו יתברך, ולא בשום בריה, זוכה לתקן עצמו [את כל הדור הזה, ומכניס הרהורי תשובה בכל עם ישראל, וזה מחדיר אהבה ואחדות בנשמות ישראל. כי באמת מהו חמץ? חימוץ המוח, אחד מהרהר על הזולת — "אתה יודע, אינך שווה מאומה, עשית כך וכך, אתה רק רע", זה נקרא חמץ, שמחפש ומחטט ומוצא רק רע בזולת, שזו המחלקת והמריבות והאי הבנות שנמצאים כיום בעוונותינו הרבים, שכל זה בא מהנחש הקדמוני, שכתוב בזהר (זהר חדש בראשית), שרכב עליו הסמ״ך־מ״ם, שכל כוחו ׳הפרד ומשל׳, להפריד בין נשמות ישראל, וכך יכול לרדות בהן. והתקון יהיה על־ידי משיח, שבוא יבוא ויגאלנו. וכתוב בזוהר (חלק ג׳ רעג.) על הפסוק (קהלת א, ט): "מ׳ה ש׳היה ה׳וא שיהיה", ראשי תבות מש״ה, משה היה הגואל הראשון ומשה יהיה הגואל האחרון, ולכן משי״ח עולה כמספר נח״ש. כי רק משיח יתקן את פגם רכילות ולשון הרע, ליצנות, מחלקת ומריבות.

ולכן עכשו ב״ימי פסח" הקדושים עלינו לקבל על עצמנו, להשמר שמאתנו לא תהיה שום מחלוקת על שום בר ישראל, ולא נדבר שום רע על אף אחד, שזה בכלל חמץ. ולכן אמר האר״י ז״ל, שמי שנזהר ב״ימי פסח" מאסור חמץ, על־ידי־זה מובטח לו שישמר כל השנה מכל רע. אם אדם מקבל על עצמו עכשו ב״ימי פסח" הקדושים, שלא יריב עם אף אחד, השלים עם כל בר ישראל, שזה סוד מצה — מוחין של אמונה, מאמין בכל יהודי, שיש לו כוחות הנפש בלתי מוגבלים, כי כל יהודי יכול לשוב בתשובה שלמה, ויכול לתקן לא רק את עצמו, אלא את כל הדור הזה, ולא רק את כל הדור הזה, אלא את כל הדורות עד אדם הראשון, אם תהיה לאדם אמונה בכל יהודי, וימצא את הטוב של כל אחד, על־ידי־זה נזכה לגאלה, כמובא בדברי רבנו ז״ל (לקוטי־מוהר״ן, חלק א׳, סימן רפב), אשר צריך לדון את כל אחד לכף זכות, אפילו רשע גמור צריכים לחפש ולבקש ולמצוא בו נקודות טובות, כי איך יתכן שלא עשה איזה טוב מימיו, ועל־ידי־זה שמוצאים את הטוב אצלו, מוציאים אותו מהרע שנלכד בו, שזה מה שאומר דוד המלך (תהלים לז, י): "ועוד מעט ואין רשע, והתבוננה על מקומו ואיננו"; אם תבקש ותחפש את ה׳עוד מעט׳ טוב שיש ברשע הכי גדול, והתבוננת על מקומו, וכבר אינו אותו אדם; ולכן אמר מוהרנ״ת ז״ל (לקוטי־הלכות, השכמת הבוקר, הלכה א׳), שמשיח יכבוש את העולם רק על־ידי עצה זו, שימצא נקודות טובות בכל יהודי. ולכן עתה בימי פסח הקדושים, עלינו להתאחד זה עם זה, ולבקש רק אחר השלום בנשמות ישראל, ולהשמר מאד מאד מהסמ״ך־מ״ם הרשע, שכל כוחו רק ׳הפרד ומשל׳, ורוצה להפריד בינינו. תתבוננו כמה סבל סבלנו אלפים שנות גלות, אשר אומרים חכמינו הקדושים (יומא ט.): מקדש שני נחרב על שנאת חינם, ועדין מרקד בינן; אלפים שנה אנו בגלות גדולה מאד, כפי שהיה במצרים, רק מחמת שנאת חינם, כל אחד שונא את עצמו ביודעין ובלא יודעין; אם אדם מחזיק שאינו שוה מאומה, וממנו כבר לא יהיה כלום, הוא לא יצליח, ונולד לא יוצלח, זו נקראת גלות מצרים, שהמוחין שלו במצר־ים, נדמה לו שהכל חושך, נדמה לו, רחמנא לישזבן, שזה סוף העולם, וכבר לא יהיה  ממנו כלום! וזו נקראת גלות מצרים. ולכן עכשו ב״ימי פסח" הקדושים, עלינו להתאזר באמונה׳ שזהו סוד אכילת מצה, שכל אחד ואחד מאתנו אוכל מצה, ויתחזק באמונה בבורא יתברך שמו בביטחון עצמי, שהוא כן יכול לשוב בתשובה שלמה ולתקן הכל, ולא רק הוא, אלא לתקן את כל הדור, ולא רק את הדור הזה, אלא את כל הדורות. וזה שייך לכל יהודי.

ודבר זה מחדיר בנו הצדיק האמת, כמובא בדברי רבנו ז״ל (לקוטי-מוהר״ן, חלק ב', סימן עח), אשר הצדיק צועק: אין שום יאוש בעולם כלל! אין מושג כזה להתייאש, אפילו במצבים הכי קשים׳ שכל אחד ואחד מאתנו סובל — זה מעצמו, שהוא רוק, זה מאשתו, שאין לו שלום־בית, זה מילדים׳ שהם ממררים לו את החיים, זה אין לו פרנסה, ושאר מיני צרות העוברות על כל אחד ואחד׳ שזה שובר את האדם. ועכשו ב״ימי פסח" הקדושים מקבלים את כוחות הנפש על כל השנה — לא להתייאש, ולזכור את הנקודה הטובה שיש בנו, שברוך הוא וברוך שמו אנו נזהרים מאכילת חמץ, מחמוץ המוח, מקושיות וספקות על הקדוש־ברוך־הוא, מקושיות וספקות על חכמי ישראל, צדיקי הדור, אנו משלימים עם הקדוש־ברוך־הוא ועם בניו, וזה יביא לנו את הגאולה השלמה, שאנו מחכים ומצפים בכל יום, בכל שעה ובכל רגע להגאל, אבל זה תלוי רק בנו — אם נקבל על עצמנו עכשו ב״ימי פסח" הקדושים, מהיום והלאה לא לפול בעצבות ובמרירות ובדכאון, אפילו שעובר עלינו מה שעובר, נעשה כל מיני פעולות שבעולם להיות רק בשמחה, כי העצבות והמרירות והדכדוך זה חמץ, השמחה והדבקות באין סוף ברוך הוא — זו מצה. ולכן הוזהרנו עתה בימי הפסח לא להיות בעצבות ומרירות וקושיות, שזה אכילת חמץ, אלא נצטוינו על אכילת מצה. שזה תוקף האמונה, לידע שרק הקדוש־ברוך־הוא נמצא ואין בלעדיו נמצא, וזה מביא לנו את השמחה הכי גדולה; כי אין שמחה יותר מזו, שאדם יודע, שאין לו אלא את הבורא יתברך שמו, וכל צרכיו מבקש רק ממנו יתברך, ואינו בוטח בשום בריה, כי יודע שאף אחד אינו יכול לעזרו, אדרבה הזולת יכול לקלקל לו, על־ידי שמכניס בו ספקות באמונה, שאלו כלל הערב־רב שעלו עם ישראל ממצרים, ונדבקו בהם מיציאת מצרים, ועד היום אנו סובלים מהם, אשר אינם מזרע ישראל כלל, אלא מזרע עמלק, כי לא ימלט שאחד ידבר נגד הקדוש־ברוך־הוא ונגד התורה והמצוות ונגד כל הקדוש לעם ישראל, אלא אם הוא אינו מזרע ישראל. כי כל בר ישראל היו רגליו על הר סיני, וקבל את התורה, ותכלית יציאת מצרים היתה לקבל את התורה, כמו שכתוב (שמות ג, יב): "בהוציאך את העם תעבדון את האלקים על ההר הזה"; וכל עם ישראל עמדו רגליהם ורגלי אבותיהם על הר סיני, וקבלנו את התורה, ולא בחינם שאמות העולם שונאים אותנו, כמאמרם ז״ל (שבת פט): מיום שקבלו עם ישראל את התורה בסיני, ירדה שנאה מאמות העולם על עם עולם; כי אינם יכולים לסבל את ישראל, ומרגישים שעם ישראל חשובים יותר, ואלו הם מושפלים לעומתם, כי נשמות ישראל דבוקים בבורא יתברך. ולכן אם יש אחד המדבר נגד כל הקדוש לעם ישראל, צריכים לידע שאיננו יהודי. זהו ערב־רב, ועלינו להבדל מהם, ולשמוח שלא עשנו גוי כגויי הארצות, וזו הברכה שאנו מברכים בכל יום ויום — "שלא עשני גוי", ועלינו לשמח שזכינו להיות בחלקי הצדיקים הקדושים שבכל דור ודור, חכמי התורה, ובזכותם נזכה לגאלה השלמה במהרה בימינו, אמן ואמן!

תם ונשלם, שבח לאל בורא עולם!

שלום לכם!
איך אפשר לעזור?
Powered by
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן