color-4159770_960_720

תוך הנחל סעודה שלישית פ' במדבר ה׳תשס״א

בסעודה שלישית, סעודת רעווא דרעווין, דיבר מוהרא״ש נ״י (זי"ע) דיבורים נוראים ונפלאים מאד על פי דברי רביז״ל בליקוטי מוהר״ן חלק א׳ סי׳ קכ״ג, המדבר מאמונת חכמים וקבלת התורה, עיין שם.

פתח ואמר מוהרא״ש נ״י (זי"ע), רביז״ל אומר, הָעִקָּר וְהַיְסוֹד שֶׁהַכּל תָּלוּי בּוֹ לְקַשֵּׁר עַצְמוֹ לְהַצַּדִּיק שֶׁבַּדּוֹר וּלְקַבֵּל דְּבָרָיו עַל כָּל אֲשֶׁר יאמַר כִּי הוּא זֶה, דָּבָר קָטן וְדָבָר גָּדוֹל וְלִבְלִי לִנְטוֹת חַס וְשָׁלוֹם, מִדְּבָרָיו יָמִין וּשְׂמאל כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סִפְרִי פָּרָשַׁת שׁוֹפְטִים) : אֲפִלּוּ אוֹמֵר לְך עַל יָמִין שְׂמאל וְכוּ וּלְהַשְׁלִיך מֵאִתּוֹ כָּל הַחָכְמוֹת, וּלְסַלֵּק דַּעְתּוֹ כְּאִלּוּ אֵין לוֹ שׁוּם שֵׂכֶל בִּלְעֲדֵי אֲשֶׁר יְקַבֵּל מֵהַצַּדִּיק וְהָרַב שֶׁבַּדּוֹר וְכָל זְמַן שֶׁנִּשְׁאָר אֶצְלוֹ שׁוּם שֵׂכֶל עַצְמוֹ, אֵינוֹ בִּשְׁלֵמוּת וְאֵינוֹ מְקֻשָּׁר לְהַצַּדִּיק וְיִשְׂרָאֵל בְּעֵת קַבָּלַת הַתּוֹרָה הָיוּ לָהֶם חָכְמוֹת גְּדוֹלוֹת כִּי אָז הָיוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבִּימֵיהֶם שֶׁהָיָה טָעוּתָם עַל פִּי חָכְמוֹת וַחֲקִירוֹת גְּדוֹלוֹת כַּיָּדוּעַ וְלוּלֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַשְׁלִיכִין מֵעַצְמָן הַחָכְמוֹת לא הָיוּ מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה כִּי הָיוּ יְכוֹלִים לִכְפּר בַּכּל, חַס וְשָׁלוֹם וְלא הָיָה מוֹעִיל לָהֶם כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ עִמָּהֶם וַאֲפִלּוּ כָּל הָאוֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים הַנּוֹרָאִים שֶׁעָשָׂה לְעֵינֵיהֶם לא הָיָה מוֹעִיל לָהֶם כִּי גַּם עַתָּה נִמְצָאִים אֶפִּיקוֹרְסִים הַכּוֹפְרִים עַל יְדֵי שְׁטוּת וְטָעוּת חָכְמָתָם אַך יִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ רָאוּ הָאֱמֶת, וְהִשְׁלִיכוּ הַחָכְמוֹת, וְהֶאֱמִינוּ בַּה וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ וְעַל יְדֵי זֶה קִבְּלוּ הַתּוֹרָה (דְּבָרִים ל"ב) "עַם נָבָל וְלא חָכָם", עַמָּא דְּקַבִּילוּ אוֹרַיְתָא וְלָא חַכִּימוּ כִּי עִקַּר קַבָּלַת הַתּוֹרָה הָיָה עַל יְדֵי וְלָא חַכִּימוּ הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁהִשְׁלִיכוּ מֵאִתָּם כָּל הַחָכְמוֹת כַּנַּ"ל וְזֶה נָבָל רָאשֵׁי תֵּבוֹת לב נְתִיבוֹת, שֶׁהוּא כְּלָלִיּוּת הַתּוֹרָה וְהִיא הַחָכְמָה הָאֲמִתִּית, אֲשֶׁר אֶצְלָהּ כָּל הַחָכְמוֹת בְּטֵלִים וְהַיְנוּ נָבָל שֶׁהִיא בְּחִינַת הַתּוֹרָה, הַנִּקְרֵאת נוֹבְלוֹת הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה (בְּרֵאשִׁית רַבָּה פָּרָשָׁה יז) [וּבוֹא וּרְאֵה שֶׁעַתָּה מְבאָר וּמְיֻשָּׁב הַתַּרְגּוּם הַזֶּה שֶׁהוּא פְּלִיאָה גְּדוֹלָה, וְכָל הָעוֹלָם תְּמֵהִים עָלָיו מָה עִנְיַן תֵּבַת נָבָל, לְתַרְגְּמוֹ עַל קַבָּלַת הַתּוֹרָה אַך עַתָּה מַה נִּמְלְצוּ לַחֵך דִּבְרֵי הַתַּרְגּוּם הָאֵלּוּ] (ועיין שוח"ט תהלים קיט בתמימות קבלו ישראל את התורה וכו ע"ש) וְהָ עִקַּר הָעֲבוֹדָה, לִהְיוֹת תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלקִים וְסָר מֵרַע, בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת וּשְׁלמָה הַמֶּלֶך, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אַחַר שֶׁכָּתוּב בּוֹ (מְלָכִים א ה) "וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם" אָמַר (מִשְׁלֵי ל) : "כִּי בַעַר אָנכִי מֵאִישׁ וְלא בִינַת אָדָם לִי" וְכֵן אָמַר אָסָף (תְּהִלִּים ע"ג) : "וַאֲנִי בַעַר לא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּך" (מִשְׁלֵי כ"א) : "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה", עד כאן לשון רביז״ל.

והסביר מוהרא״ש נ״י (זי"ע), כי הנה עיקר היסוד בהתקרבות אל השם יתברך, ולזכות לקבל את התורה באמת, הוא אמונת חכמים, שיהיה לאדם התבטלות לאיזה רב ומנהיג, יהיה מי שיהיה, ויאמין בו, ויציית את דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה, וזהו סימן שיש לו אמונה בהשם יתברך, כי על ידי שמאמין בצדיק המגלה את השם יתברך, ומבטל עצמו מלפניו, זהו סימן שיש לו אמונה בו יתברך, ומבטל את עצמו מלפניו יתברך, והנה בוודאי הוא זכיה גדולה להתקרב אל חכם וצדיק אמיתי, ולקבל ממנו עצות והדרכות נפלאות לעבודת השם יתברך, ואין למעלה מזה, אבל לזה צריכין יגיעה וטרחא רבה, ולבקש הרבה מהשם יתברך שיזכה למצוא את הצדיק האמת, כי הוא נעלם ונסתר מאד, וצריכין לחפש ולבקש אותו הרבה (ליקוטי מוהר״ן חלק נ׳ סי׳ ח׳ – ועיין (טם בהתפילה בליקוטי תפלות על זה), אבל אפילו אם עדיין לא זכה למצוא את הצדיק האמת, לכל הפחות שיהיה מקורב לאיזה רב וחכם, ויהיה לו התבטלות מלפניו, ויקבל ממנו עצה ותושיה, וזהו סימן שיש לו יראת שמים, ויש לו התבטלות גם מלפניו יתברך, אבל מי שמבטל את כולם, ואומר שאינו מאמין באף אחד, ואינו צריך רב כלל, סימן שאין לו אמונה גם בהשם יתברך, וטמון בלבו כפירות ואפיקורסות רחמנא ליצלן, כי מיד שפוגם באמונת חכמים יש בו אפיקורסות רחמנא ליצלן, וכמו שכתוב ברש״י על הפסוק, (דברים א׳ פסוק י׳ב) איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם, מלמד שהיו אפיקורסין וכו׳ עיין שם, כי בלתי אפשר להגיע אל אמונה בהשם יתברך, כי אם כשיש לו אמונת חכמים, שמאמין שיש חכמים שלמדו ויגעו וטרחו בתורה ובעבודת השם יתברך, והגיעו לאיזה מעלה בהתקרבות אל השם יתברך, והחכם נעשה לו דוגמא חיה, להסתכל עליו וללמוד ממנו, וזה יביא אותו סוף כל סוף גם כן לאיזה מעלה והשגה, אבל מי שמבטל את כולם, ואין לו אמונה באף אחד, זהו סימן שהוא רק עבד, שבהפקירא ניחא ליה, ואינו רוצה לקבל על עצמו שום מרות כלל, והוא סימן שאין לו מורא גם מלפניו יתברך, וכפירות ואפיקורסות טמון בלבו רחמנא ליצלן, ולכן הראש והראשון בהתקרבות אל השם יתברך הוא אמונת חכמים, לבטל את עצמו אל חכם וצדיק שבדור ולציית דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה, ועל ידי זה יזכה להתקרב אל השם יתברך באמת.

והנה רביז״ל מדייק כאן לומר מאד, "כל זמן שנשאר אצלו שום שכל עצמו, אינו בשלמות, ואינו מקשר להצדיק", כי בהתקרבות אל הצדיק, האדם צריך לסלק את דעתו לגמרי ולקבל את כל דבריו בתמימות ופשיטות גמור, ובפרט כשבא לשאול עצה מן הצדיק, הוא צריך לקבל את דבריו כמו שאומר אותם בתחילה, ולא להתחכם ולחקור חקירות בדבריו, אולי כיוון כך או כך? כי המושכל והדיבור הראשון שיצא מפי הצדיק, זהו דעתו וכוונתו באמת, ובזה נתלבש רוח קדשו, ומה שאומר אחר כך, זהו כבר מה שבני אדם אומרים, כי אין דרך של הצדיק להתעקש על שום דבר, וכשהצדיק נותן עצה, ואין האדם רוצה לקבל עצתו, אזי שואל את הצדיק, אולי אני יכול לעשות אחרת? אזי הצדיק עונה אותו, כן, תעשה כמו שאתה אומר… ואזי נדמה לאדם שהצדיק הסכים עם דבריו, ואחר כך כשעולה לו שלא כהוגן, הוא זורק את האשמה על הצדיק, כאילו הצדיק לא נתן לו עצה טובה, ובאמת זה היה העצה שלו בעצמו, כי הרי לא בא לקבל את עצת הצדיק, רק בא שהצדיק יסכים עם העצה שלו, ואין זה התקרבות כלל, התקרבות נקרא כשאדם מסלק את דעתו לגמרי, ולא נשאר אצלו שום שכל, וכשהצדיק אומר דבר, זהו זה, ואין לנטות מדבריו ימין ושמאל, וכשאדם הולך בדרך כזה, בוודאי יצליח מאד בכל דבר שבחיים.

ואמר מוהרא״ש נ״י (זי"ע), שביותר צריכין לדעת זאת בענין ההתקרבות אל רביז״ל, שכל שיחה ודיבור של רביז״ל הוא קודש קדשים, ואין לנטות ממנה ימין ושמאל, ואסור להגיד פשטים וחקירות בשיחות רביז״ל, "רביז״ל כיוון כך" "רביז״ל כיוון כך", כוונת רביז״ל הוא פשוטם כמשמעם, כמו שהם כתובים בספריו הקדושים, בלי שום פשטים כלל, וצריכין לקיים את דברי חכמינו הקדושים (יבמות צ״ב.) יקוב הדין את ההר, שאפילו יש הר רם גבוה מאד לפניו, יחתוך אותו לשתיים כדי לקיים את הדין וההלכה, ולא להתפעל משום דבר כלל, ומי שאינו יכול לקיים את הענין מחמת איזה סיבה, יגיד "איני יכול לקיים", אבל לא יגיד שרביז״ל לא כיוון כך רק רביז״ל כיוון אחרת, כי בזה מסלף את דברי רביז״ל חס ושלום, ואין זה נקרא התקרבות והתקשרות אליו כלל, וזה שכיח מאד בענין "סדר דרך הלימוד" של רביז״ל, כי כוונת רביז״ל הם פשוטם כמשמעם, וכמו שמבוארים בשיחות הר״ן (סי ע"ו), ומי שאינו רוצה ללמוד ולציית את דברי רביז״ל, אזי מתחיל לסלף את הדברים ולומר שרביז״ל לא כיוון כך אלא כך, והוא נשאר טיפש ועם הארץ כמו שהיה מקודם, אבל מי שמסלק את דעתו לגמרי ואינו נוטה מדברי רביז״ל ימין ושמאל, הרי הוא זוכה לטייל בכל התורה כולה, פעם אחר פעם, ולהתדבק בו יתברך באמת, והוא הכי מאושר בחייו בזה ובבא לנצח.

וזהו מה שרביז״ל אומר כאן, שעם ישראל זכו לקבל את התורה רק על ידי שהשליכו וסילקו את דעתם לגמרי, והאמינו בה׳ ובמשה עבדו, כי בשעת קבלת התורה היו להם חכמות גדולות, כי עדיין לא ניתנה להם התורה, והיו הרבה עובדי עבודה זרה בימיהם, שטעו בכל מיני דרכים נבוכים, זה עבד לעץ, וזה עבד לאבן, זה לשמש וזה לירח וכו', וכמבואר ברמב״ם ההלכות עכו״ם, שהיה לכל אחד חכמות וסברות מוטעות מאד בעבודתם, ועם ישראל היו בגלות ביניהם במצרים, ובקל היו יכולים לטעות אחריהם חס ושלום, ולא היה מועיל כל האותות והמופתים שראו ממשה רבינו, שהוציאם ממצרים, וקרע להם את הים, והשפיע להם מן, באר, וענני הכבוד, כי מיד שיש לאדם חכמות והשכלות, והולך אחרי שכלו, הוא עלול לבוא לידי רעות רבות רחמנא ליצלן (ליקוטי מוהר"ן חלק ב׳ סי׳ י"ב), ולכן עיקר המעלה של נשמות ישראל היו מה שבעת קבלת התורה השליכו את דעתם ושכלם לגמרי, וצייתו את דברי משה רבינו בתמימות ובפשיטות גמור, ועל ידי זה היו יכולים לקבל את התורה, ולהבין הדרכה ישרה איך להתקרב אל השם יתברך באמת, שזהו דברי התרגום על הפסוק (דברים ל״ב) עם נבל ולא חכם, עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו, שלכאורה הוא פלא, מהו ענין "עם נבל ולא חכם" לקבלת התורה? אבל זה היה עיקר הכוח שלהם, איך זכו לקבל את התורה, על ידי שהשליכו את החכמות שלהם, וצייתו למשה רבינו, שזהו "נבל" שהוא אותיות נ׳ב׳ל׳, התחלת התורה עם אות ב׳ ב׳ראשית ברא אלהים, וסוף התורה מסיים עם אות ל׳, לעיני כל ישראל׳, וזה פתח אצל נשמות ישראל הנ' שערי בינה, שזהו האות נ׳, כי כשאדם משליך את חכמתו לגמרי, ומציית את דברי הצדיק המוסר לנו את התורה, על ידי זה נעשה חכם ומבין באמת, ונפתחים לפניו כל השערים העליונים.

והנה כל אלו שלא רצו לקבל את דעתו של משה רבינו באמת, ולא סילקו והשליכו דעתם לגמרי, לא זכו לקבל התורה בשלימות, ולבסוף כלו ונאבדו לגמרי, כמו דתן ואבירם, וקרח ועדתו, עם כל הר״נ ראשי סנהדרין, כי הם היו בכלל האפיקורסים שעמדו נגד משה רבינו, ולא התבטלו עצמם מלפניו, ולא הועיל להם כל האותות והנפלאות שראו אצל משה רבינו, שהוציא אותם ממצרים, ממדינה סגורה ומסוגרת שלא היה עבד יכול לברוח משם, וקרע להם את הים, והוריד להם מן באר וענן, כי עדיין נשאר אצלם חכמות ומושכלות, ולא רצו לבטל עצמם לפני משה רבינו, ואדרבה רצו לבטל את דברי משה בפניו, ובשעה שאמר משה שלא יהיה מן בשבת, הלכו דתן ואבירם ופיזרו את המן במחנה, ובשעה שאמר משה רבינו שאהרן נבחר להיות כהן גדול, נתקנא בו קרח ועשה ליצנות ממצות ציצית ומזוזה, והטעה את ר״נ ראשי סנהדרין אחריו בליצנותו, כי מיד שיש לאדם חכמות, הוא בסכנה גדולה מאד שלא יתפס בו דברי כפירות ואפיקורסות, ולא יהיה נאבד לגמרי, וכמו שהיה עם עדת קורח, שכולם כלו ונאבדו מתוך הקהל, כי מכל אלו שחכמים בעיניהם ואינם רוצים לבטל את עצמם בפני הצדיקים שבדור, לא נשאר שארית ופליטה, ושם הצדיקים נתפרסמים ונתגדלים לזכרון קדוש לכל הדורות.

ואמר מוהרא״ש נ״י (זי"ע), שעיקר אמונת חכמים נתגלה איך האדם מקיים את דברי השולחן ערוך פשוטם כמשמעם, בלי להוסיף עליה ובלי לגרוע ממנה שום דבר כלל, כי השולחן ערוך הוא תמצית כל תורה שבעל פה שנמסר לנו על פי חכמינו הקדושים, איך להתנהג לעובדא ולמעשה, ומיד שאדם סר מדברי השולחן ערוך, הרי צריכין לבדוק אם לא נזרק בו מינות ואפיקורסות חס ושלום, כי העיקר לקיים ההלכה כמו שהיא ולא לנטות ימין ושמאל, היינו לא להוסיף ולא לגרוע, כי כל המוסיף גורע, ומיד שאדם מתחיל להוסיף חומרות וסייגים שלא מבוארים בשולחן ערוך, הוא עלול אחר כך לבא לידי כל רע חס ושלום, וכענין שמפרש מוהרנ״ת ז״ל את דברי שלמה המלך (קהלת ז') אל תצדק הרבה וגו׳ אל תרשע הרבה, ואמר שהם תלויים זה בזה, כי על ידי שאדם רוצה להיות צדיק הרבה, ואחר כך רואה שאינו יכול, מזה בא אחר כך לרשעות הרבה רחמנא ליצלן, כי לא מבקשים מן האדם יותר ממה שכתוב בשולחן ערוך, ובפרט בענינים הנוגעים בבית בינו לבין אשתו, צריכין ליזהר מאד לקיים את דברי השולחן ערוך ולא להוסיף ולא לגרוע עליהם כלל, כי מיד שמתחילים להוסיף חומרות ופרישות וכו׳ אחר כך באים לידי איסורים חמורים חס ושלום, וכן אסור לשקול מדעת עצמו איזה שאלה בבית, רק לשאול את פי רב וחכם מובהק, ולא להתבייש כלל לשאול אותו שאלה פעם אחר פעם, כי בקל יכול להטעות ולהורות קולא לעצמו בשעה שנוגע לאיסור כריתות חס ושלום, ולכן העיקר הוא לשמור את דברי השולחן ערוך, ולשאול אל כל שאלותיו אצל רב וחכם מובהק, כי בזה מראה שיש לו אמונת חכמים כשלימות, ואז לא יבשל לעולם ועד.

ואמר מוהרא״ש נ״י (זי"ע) שאם נתבונן נראה שכל עיקר קבלת התורה היה רק על ידי אמונת חכמים, היינו על ידי שקיבלו את דברי משה רבינו בתמימות ופשיטות גמור, ולא שאלו שום שאלות כלל, כי הקדוש ברוך הוא אמר למשה רבינו "וקדשתם היום ומחר" היינו שיכינו עצמם שני ימים לקבלת התורה, אבל משה הוסיף יום אחד מדעתו, והסכים דעתו לדעת הקדוש ברוך הוא, כי קבלת התורה היה באמת אחר שלשה ימים, ולא היה אפשר לקבל את התורה רק אחר שלשה ימים כמו שהיה באמת, ואם לא היה מוסיף יום אחד לא היה מקבלים את התורה (ליקוטי מוהר״ן חלק א׳ סי' ק"צ), נמצא שכל קבלת התורה היה רק על ידי שביטלו את דעתם אל דעת משה רבינו, והכינו עצמם שלשה ימים לקבלת התורה, וכן הוא בכל דבר שבקדושה, שאי אפשר לקבל אותה כשלימות כי אם כשיש לאדם אמונת חכמים באמת, וכן שמצינו במצות ספירת העומר שהיא גם כן הכנה לקבלת התורה, ובתורה כתיב (ויקרא כ"ג) וספרתם לכם ממחרת השבת וגו׳ שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום וגו׳ ובאמת על פי החכמים אנחנו יודעים שצריכין לספור מ״ט יום, וביום החמישים כבר חג השבועות, והיום האחרון הזה הוא היום אחד שהוסיף משה מדעתו, נמצא שאין אנו יודעים לפרש את דברי התורה הקדושה רק על ידי דברי החכמים, ומיד שאנחנו מבטלים דעותינו לדעת החכמים, אנחנו יכולים לקבל את התורה באמת.

וזהו מה שחכמינו הקדושים מלמדים אותנו במסכת אבות (פרק ו') שיש מ״ח דברים שהתורה נקנית בהם, והאחרון המוזכר שם הוא "האומר דבר בשם אומרו, הא למדת שהאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", ובאמת לפי מספר הדברים המנויים שם במשנה, "האומר דבר בשם אומרו" הוא מ״ט, עיין שם דוק ותשכח, והרמז בזה, כי האומר דבר בשם אומרו, הוא ענין של אמונת חכמים, כי על ידי שאומר דבר בשם אומרו, ומגלה מאיפוא קיבל התורה, הרי מגלה שיש לו אמונת חכמים, ואינו לוקח את הכבוד לעצמו, רק מבטל את עצמו ומגלה לכולם איפוא יכולים לקבל דברי אלקים חיים, וזהו מעלת האומר דבר בשם אומרו, כי אצל עם ישראל כשאומרים תורה בשם הצדיקים הם חיים וקיימים ממש, בבחינת (מלאכי ג׳) זכרו תורת משה עבדי, שמשה רבנו חי וקיים אצלינו, ובכל יום אומרים ויאמר ה׳ אל משה לאמר, וידבר ה׳ אל משה לאמור, כאילו משה רבינו חי אצלינו ממש, וכן כל התנאים ואמוראים חיים וקיימים ממש, ושפתותיהם דובבות בקבר כשאומרים שמועה בשמם, וכמו שביקש דוד המלך עליו השלום (תהלים ס״א) אגורה באוהלך עולמים, וכי אפשר לאדם לגור בשני עולמות, אלא יהי רצון שיאמרו דבר הלכה בשמי, ויהיה נחשב כאילו אני קיים בשני עולמות, ולכן האומר דבר בשם הצדיק מביא גאולה לעולם, כי על ידי שמגלה שם הצדיקים האמיתיים בעולם, ואת עוצם נוראות תורתם, על ידי זה כל הבריות יכולים להתקרב אליהם, ויקבלו תורתו יתברך, ובזה יהיה הגאולה, ולכן כל המ״ח דברים שהתורה נקנית בהם, הם כנגד המ״ח יום שמכינים לקבלת התורה, אבל הדבר האחרון של "האומר דבר בשם אומרו", הוא כנגד יום מ״ט שהוא היום שהוסיף משה רבינו מדעתו, שהוא ענין של אמונת חכמים, ועל ידי זה דייקא זוכין לקבלת התורה באמת, והבן היטיב.

וזהו מה שמפטירין בפרשת במדבר שהוא תמיד לפני חג השבועות, וכמובא בשולחן ערוך (אורח חיים סי׳ תכ״ח סעיף ד׳) שלעולם קורין פרשת במדבר לפני עצרת, וסימן מנו ועצרו, את דברי הנביא (הושע ב') והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר וגו', ומסיימין, וארשתיך לי לעולם וגו' וארשתיך לי באמונה וידעת את ה׳, כי זה מקושר לפרשת השבוע שמדבר ממספר בני ישראל, שצריכין למנות ולספור כל יהודי, ולהעמיד איש על מחנהו ואיש על דגלו, כי זה מראה על המעלה והחשיבות של נשמות ישראל, שכל אחד הוא מספר חשוב בפני עצמו, וכל אחד שייך אל המחנה והדגל שלו, ויש לו נשיא בשבטו שמתבטל אליו, וכל כל הנשיאים חוזרים ומתבטלים אל משה רבינו שהוא מנהיג הגדול, כי זהו מעלת הענין לספור את נשמות ישראל ולגלות שכל אחד יש לו החשיבות שלו, ואסור לשום אדם להתגאות על חבירו ולומר אני גדול ממך, המנהיג שלי גדול מהמנהיג שלך, כי פירודים כאלו גורמים כל החורבנות בין עם ישראל חס ושלום, כי מיד שיש שנאות ופירודים ביניהם, יש כוח לאומות העולם לשלוט בהם, מה שאין כן כשכולם מאוחדים יחד, אין כוח לשום אומה ולשון לשלוט בהם, ולכן לפני קבלת התורה מונים את עם ישראל, לגלות ולפרסם את המעלה שלהם, ואיך שהם מקבלים מרות מהנשיאים והמנהיגים שלהם, ואין פירורים בינהם כלל, וזהו (הושע ג') והיה מספר בני ישראל כחול הים וגו' ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם "ראש אחד" ועלו מן הארץ וגו׳, כי מיד שמונים וסופרים את כולם, וכל אחד מכיר החשיבות שלו, וחוזרים ועושים לעצמם "ראש אחד", שהוא המנהיג והצדיק האמת, על ידי זה נגאלים מן הגלות, ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל, ובזה מסיימים את ההפטרה "וארשתיך לי באמונה וידעת את ה׳, כי זה הענין של מתן תורה שהוא יום ארוסת וחתונת נשמות ישראל להקדוש ברוך הוא, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (סוף תענית) על הפסוק (שיר השירים ג׳) ביום חתונתו, זה מתן תורה, כי על ידי שמספרים כל אחד, ואחד כך כולם מתאחדים תחת הדגל של הרב והצדיק שבדור, זוכים לקבל את התורה באמת, ולהמשיך דביקות גדול, שהוא סוד התפילין המורים על דביקות (ליקוטי מוהר״ן חלק א' ס' ל"ח), שהוא כמו הטבעת שנותן החתן להכלה, כן הם הרצועות שמסבבים על האצבע בהנחת תפילין, ואומרים אז את הפסוקים האלו "וארשתיך לי לעולם וגו'", ומובא בשם הגר״א, שבליל פסח מחצות הלילה ואילך הכינו עם ישראל במצרים את התפילין הקדושים מן העורות שנשאר להם מן הקרבן פסח, כי כל עיקר יציאתם ממצרים היתה להגיע אל קבלת התורה ואל הדביקות האמיתי בו יתברך, שאז נתאחדו כאיש אחד בלב אחד, וקיבלו עליהם את דברי משה רבינו באמונה שלימה, ועל ידי זה קיבלו את התורה וזכו להיות עם הנבחר להקדוש ברוך הוא, והשם יתברך יזכינו להגיע אל אמונת חכמים באמת, ונזכה להיות מקורבים ומקושרים אל הצדיקים האמיתיים שבדור, עדי נזכה לעלות ולהתדבק בו יתברך ולהכלל בו לגמרי מעתה ועד עולם אמן ואמן.

שלום לכם!
איך אפשר לעזור?
Powered by
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן