ואספר לך ספור נורא מאוד, שארע להרבי מקלויזינבורג זי״ע, בעת שהיה במחנה הסגר בשואה; הרשעים הארורים, חיות האדם, העבידו את היהודים בפרך, וצוו עליהם לבנות קיר, ולהביא לבנים וטיט וכו׳ וכו׳, וכך עבדו ללא הפסק כמה אלפי יהודים ובתוכם הרבי הקדוש, צנומים כשלדים היו, כשלגופם כותנת דקה בלבד, בקור המקפיא דאז, ובוודאי לא היה הפרש בין שומרי תורה ומצוות לפורקי על, כולם הוצרכו לעבד בעבודת כפיה ללא הבדל מעמד ועדה וכו׳, והנה עמל הרבי ומניח לבנה ללבנה, ובסמוך אליו עובד יהודי רחוק מיהדות לגמרי, ריפורמי, מנותק מן האמונה הקדושה, ולפתע פתאים באמצע העבודה, החל לרדת גשם זלעפות, ותוך שניות ספורות נרטבו כולם עד לשד עצמותיהם. והנה נשאה באויר פקדה מרושעת: ״כל החדל מעבודה — יירה בראשו״, ובודאי המשיכו כולם בעבודה מתוך פחד אימים, כשהמטר הזועף ממשיך לרדת, ממאן הפוגות, ועבדו ובכו, עבדו ובכו, ונמהלו דמעותיהם בטיפות הגשם העזות. והנה עלתה בת שחוק על פניו הקדושים של הרבי, שאלו היהודי הריפורמי שעמד לידו: ״רבי, האם עכשיו גם־כן תברכו את הברכה ׳שלא עשני גוי׳״?! (כי מסכן ראה איך מתעללים בהם, אזי נפל מהאמונה.) ענה ואמר לו הרבי: ״מעכשיו אברך את הברכה הזו בשמחה עצומה וביתר שאת, מחמת שאני רואה אל מה השפלים, הזדים הארורים הללו מסגלים, לקחת שלדי אדם ולהתעלל בהם ללא רחם, כשהם רועדים מקור להעבידם בפרך, אני נוכח ברשעות ובשחיתות של הרשעים הללו, איי, איי, אני מברך את הברכה: ׳שלא עשני גוי׳ ביתר כוונה״.

(מתוך "אשר בנחל חלק לב מכתב ה' רסז")

דילוג לתוכן