ראיתי בסידורים סליחות לתענית בה"ב, מה הענין בזה?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

שאלה:

לכבוד מורינו ורבינו הרב שליט"א.
ראיתי היום בלוח ברסלב, ובעוד לוחות שונים, שהיום יום שני פרשת אמור י' אייר, נקרא "תענית שני קמא" ויום חמישי הבא י"ג אייר נקרא "תענית חמישי", ויום שני  פרשת בהר – בחוקותי הבא אחר כך, י"ז אייר, נקרא "תענית שני בתרא", ובקצת מקומות נקראים בקיצור "תעניות בה"ב", גם שמתי לב שבסידור "עת רצון" של מוהרא"ש זי"ע נדפס סליחות לימים אלו, וכן בעוד הרבה סידורים. האם כבודכם יכול להסביר לי מהו ענין תעניות אלו והסליחות שלהם, ואיך נוהגים אצלינו? הייתי מאד אסיר תודה לשמוע הסבר הענין. יישר כוח גדול על כל הספרים הנפלאים המחזקים נשמות ישראל.

השאלה התקבלה במערכת האתר והועברה למו"ר הרה"צ ר' יצחק לעזער שליט"א אשר השיב במכתב מחייה נפשות.

תשובה:

בעזרת ה' יתברך

יום ב' לס' אמור י' אייר  ה'תש"פ

החיים והשלום וכל טוב סלה לקראת ידידי … נרו יאיר.

לנכון קיבלתי מכתבך.

אודות בקשתך להסביר לך ענין תעניות שני חמישי ושני, שבחודש אייר ובחודש מרחשוון, הנקראים תענית שני קמא, ותענית חמישי, ותענית שני בתרא, או בקיצור תעניות בה"ב, על מה נתקנו ומה הענין בהם. הרי הענין מבואר בטור אורח חיים סי' תצ"ב: 'נוהגים באשכנז ובצרפת להתענות שני וחמישי ושני אחר הפסח והחג, וממתינין עד שיעבור כל חודש ניסן ותשרי, ואז מתענין לפי שאינן רוצין להתענות בניסן ותשרי, וסמכו אותם על מקרא דאיוב (איוב א ה) ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו' אולי חטאו בני וגו', ובשביל שימי המועד הם ימי משתה ושמחה, אולי חטאו ועושים אותם כמו תענית צבור לקרות ויחל', וכותב על זה הבית יוסף (שם), שמקור הדבר הוא מדברי התוספות בסוף מסכת קידושין (פא ע"א), על דברי הגמרא (שם) "סקבא דשתא ריגלא", פירוש: ריעוע ימות השנה לייחוד ולעבירה, כל ימות הרגל, שבאים קבוצות אנשים ונשים לשמוע כולם הדרשה, ונותנין עין זה על זה, ויש אומרים לכך נהגו להתענות לאחר הפסח ולאחר הסוכות, עד כאן דברי התוספות. והענין פלא, שדייקא בימות הרגל, ימי פסח וסוכות, שהם ימים קדושים ועליונים מאד, ומסוגל לקנות בהם כל מיני קניינים קדושים בעבודת השם יתברך, דייקא בהם יש התגברות היצר ביותר, וחששו חכמינו הקדושים שמא באו לידי עבירה חס ושלום, וקבעו שלשה ימים אחרי החגים, הן בחודש אייר והן בחודש מרחשוון, לצום לכפר על פגם שמחת הרגל, אבל הענין מובן מאד על פי דברי רביז"ל בכמה מקומות (עי' ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' קי"ב וסי' ק"ל) שדייקא במקום שיש התגלות הקדושה ביותר, שם גם היצר הרע מתגבר ביותר, כי 'זה לעומת זה עשה האלקים' (קהלת ז יד), וכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, וצריכין להיות כגבור חיל, להתגבר נגדו ולא להיות נתפס ברשתו, ואז כשאדם מתגבר עם כל הכוחות נגדו, זוכה באמת לגילויים גדולים שלא תיאר ושיער כלל, וקונה מתוך המועד קניינים קדושים ונפלאים המלווים אותו כל השנה.

וכבר ידוע לנו כמה מוהרא"ש ז"ל הזהיר אותנו על קדושת החג והמועד, והיה דרכו לעורר את אנשי שלומינו שיזהרו מאד בענייני הטיולים שנוהגים לעשות בימי חול המועד פסח וסוכות, שיהיו בתכלית הכשרות והצניעות, ושלא ילכו משפחות לטייל בערבוביה בכל מיני מקומות פתוחים, כדי שלא יבואו לידי עבירה וראיות אסורות. ויש שיחה קדושה על זה בספר "שיחות מוהרא"ש" על המועדים (דף פז), "קדושת חול המועד", קחהו משם, ותתעורר מזה איך  יכולים לנצל ימי המועד בתורה ותפילה ועבודת השם יתברך, וגם לבלות זמן עם בני המשפחה ולתת להם עונג יום טוב, ואין בזה שום סתירה כלל.

על כל פנים הנה שלך לפניך, מהו ענין צומות שני חמישי ושני, בה"ב, בחדשי אייר ומרחשוון, שהם באים לכפר אם פגמו חס ושלום בקדושת ושמחת החג. ואף על פי שלא התפשט המנהג בעולם היום לצום בהם, רק ליחידי סגולה, אבל אנחנו מוצאים דבר מעניין בספר עלים לתרופה (מכתב קע"ב מיום א' קדושים תקצ"ה), שאז היה באמצע תוקף המחלקות שסבלו אנשי שלומנו ממתנגדים רשעים, שכותב מוהרנ"ת ז"ל לבנו ר' יצחק ז"ל: "דע בני חביבי, שכל אנשי שלומנו קבלו עליהם בשבת להתענות שני וחמשי ושני הבאים עלינו לטובה, ומהראוי שגם אתם תצטרפו עמנו, אולי יענה לנו ה' ויחוס על כבודו הגדול ויעשה למען שמו להפיל שונאינו תחתינו ולא יוסיפו לבזות אותנו ואת הספרים הקדושים והנוראים וכו'", עיין שם. והנה אף על פי שלא התפשט המנהג לצום, אבל בהרבה מקומות נוהגים לומר הסליחות הנדפסות בסידורים, אחר חזרת הש"ץ בשחרית, וכן ראיתי בצעירותי בישיבות שלמדתי בהן. וראיתי פעם אצל אחד מאנשי שלומנו, שהשלים לומר הסליחות לעצמו אחר התפילה, ו'כל הלבבות דורש ה" (דברי הימים א, כח, ט).

ומחיבת הקודש אמרתי להעתיק לך ענין נפלא מספר "שפת הנחל" כתב יד שעדיין לא נדפסה, השייך לזה:

ליקוטי מוהר"ן תורה רלה

דַּע שֶׁמִּי שֶׁהוֹלֵךְ וְנֶחֱלָק וְנוֹפֵל, וַאֲזַי הָעוֹלָם שֹוֹחֲקִין מִמֶּנּוּ, וְהוּא מִתְבַּיֵּשׁ מִזֶּה, זֶה בָּא עַל יְדֵי שֶׁפָּגַם בְּשִֹמְחַת יוֹם טוֹב, כִּי יוֹם טוֹב נִקְרָא רֶגֶל, וְגַם נִקְרָא מוֹעֵד, וְעַל יְדֵי שֶׁפָּגַם בְּשִֹמְחַת יוֹם טוֹב, נַעֲשֶֹה מִזֶּה רֶגֶל מוֹעֵד, עַל כֵּן רַגְלוֹ מוֹעֲדָה וְנָפַל, וְזֶה הַשְֹּחוֹק שֶׁשֹּוֹחֲקִין, הוּא בְּחִינַת הַשְֹּמָחוֹת נְפוּלוֹת מִפְּגַם שִֹמְחַת יוֹם טוֹב, וְעַל כֵּן מִתְבַּיֵּשׁ, כִּי עֲבוֹדָה זָרָה נִקְרָא בּשֶׁת, (הוֹשֵׁעַ ט). 'וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה' (פְּסָחִים קיח) עַל כֵּן בָּאָה עָלָיו בּוּשָׁה. וְלִפְעָמִים הוּא לוֹ לְכַפָּרָה, וְלִפְעָמִים אֵין נִתְכַּפֵּר לוֹ בָּזֶה רַק כְּדֵי לְהַזְכִּירוֹ שֶׁיָּשׁוּב:‏

שפת הנחל:

[רביז"ל מגלה בתורה זו, סוד נורא ונפלא על דבר חידוש שרואים בעולם, כשאדם הולך ונחלק ונופל, במקום שבני אדם יצטערו וירוצו לעזור לו, וינחמו אותו, הם שוחקים ממנו, וגורמים לו להתבייש, מה שהוא דבר שאינו מובן על פי השכל כלל, למה ישחקו מבן אדם שנפל ונחבט וניזוק, ולמה מגיע לו שהעולם ישחקו ממנו, ויהיה לו חרפות ובושות, אבל רביז"ל כדרכו פותחת עינינו בפלאי הבריאה, ומראה אותנו שאין שום דבר ריק כלל, רק יש בזה כוונה עמוקה ועליונה מאד, על דרך שמצינו הרבה פעמים בגמרא "היינו דאמרי אינשי" ואומר רביז"ל (שיחות הר"ן סימן צב) שבכל דיבורי האנשים יש בזה סודות עליונים; ומגלה רביז"ל בתורה זו מהו הענין שבני אדם שוחקים מבן אדם שהולך ונחלק ונופל, ואיזה לימוד יכולים להוציא מזה לעובדא ולמעשה].

ואומר רביז"ל: דַּע שֶׁמִּי שֶׁהוֹלֵךְ וְנֶחֱלָק וְנוֹפֵל, וַאֲזַי הָעוֹלָם שֹוֹחֲקִין מִמֶּנּוּ, וְהוּא מִתְבַּיֵּשׁ מִזֶּה, אין זה דבר טבעי שנעשה מעצמו, אלא זֶה בָּא עַל יְדֵי שֶׁפָּגַם בְּשִֹמְחַת יוֹם טוֹב כי ביום טוב יש מצוות עשה לשמוח בשמחת החג, וכמו שכתוב (דברים טז יד) "ושמחת בחגך" וגו', וכן כתיב (שם טו) "והיית אך שמח", שבחגים ובימים טובים צריכים להיות בשמחה יתירה ולא להסיח דעתו מן השמחה, כי אף על פי שאדם צריך להיות תמיד בשמחה, ואמר רביז"ל (לקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן כ"ד) שמצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, אף על פי כן בחגים ומועדים יש מצוה יתירה להיות בשמחה כל הזמן, ולא להסיח דעתו מן השמחה כלל, כִּי יוֹם טוֹב נִקְרָא רֶגֶל, על שם המצוה לעלות ברגל אל בית המקדש שלש פעמים בשנה לקבל פני ה', שהמצוה הוא לעלות ברגליו דייקא, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (חגיגה ב ע"א) שמי שאינו יכול לעלות ברגליו פטור מן הראיה, וכן כתיב (שיר השירים ז ב) מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, שהקדוש ברוך הוא משבח את נשמות ישראל, כמה יפה פעמי רגליהם בעליה לבית המקדש שלש פעמים בשנה, וְגַם נִקְרָא מוֹעֵד, וכמו שכתוב (ויקרא כג ד) אלה מעדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם, 'מועד' על שם ועד ואסיפה, שהחכמים מתוועדים ומתאספים ביחד, כדי לקבוע החדשים והמועדים, ונשמות ישראל מתועדים ומתאספים יחד בבית המקדש לקבל פני השכינה שלש פעמים בשנה, וגם 'מועד' מלשון עת וזמן, וכמו שכתוב (בראשית יח יד) למועד אשוב אליך כעת חיה, וכן (צפניה ג יח) " נוגי ממועד", לשון עת וזמן (מצודות ציון שם), כי הקדוש ברוך הוא בחר בזמנים מיוחדים בשנה, שנשמות ישראל ישמחו ויעלו ביחד ברגל לבית המקדש. וְעַל יְדֵי שֶׁפָּגַם בְּשִֹמְחַת יוֹם טוֹב, היינו שהסיח דעתו מן השמחה, ולא קיים (דברים טז טו) "והיית אך שמח", וגם אולי הגיע לפגם של הוללות, שהיא שמחה של הסטרא אחרא, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (קידושין פא.) סקבא דשתא ריגלא, ופירוש רש"י – ריעוע של ימות השנה לייחוד ולעבירה, ימות הרגל, שיש קבוצת אנשים ונשים לשמוע דרשה ונותנים ונושאים עין זה על זה; נַעֲשֶֹה מִזֶּה רֶגֶל מוֹעֵד, עַל כֵּן רַגְלוֹ מוֹעֲדָה וְנָפַל, כי הקדוש ברוך הוא מתנהג עם האדם מדה כנגד מדה, כדי שיבין את מה שפגם, וישוב בתשובה שלימה על חטאיו, והנה זה שפגם בשמחת הרגל והמועד, עַל כֵּן רַגְלוֹ מוֹעֲדָה וְנָפַל, כי אחזו בו הקליפות והסטרא אחרא, שעליה נאמר (משלי ה ה) "רגליה יורדות מוות", וגורמו לו ירידה ונפילה ברוחניות ובגשמיות גם יחד רחמנא ליצלן, וְזֶה הַשְֹּחוֹק שֶׁשֹּוֹחֲקִין, הוּא בְּחִינַת הַשְֹּמָחוֹת נְפוּלוֹת מִפְּגַם שִֹמְחַת יוֹם טוֹב, היינו שזה שבני אדם שוחקים ממנו ואינם מצטערים עמו, שלכאורה הוא היפך השכל, למה בני אדם ישחקו ממי שנפל ונחלק, אבל זה הוא מחמת שהוא פגם בשמחת יום טוב, ולא שמח כראוי בזמן שהיה צריך להיות בשמחה עצומה, ועל כן אנשים שוחקים ממנו כדי לתקן פגם נפילת השמחה, וְעַל כֵּן מִתְבַּיֵּשׁ, כי בוודאי זה בושה גדולה כשבני אדם שוחקים ממנו, אבל הוא גרם זאת לעצמו על ידי שלא שמח בשמחת החג כראוי, כִּי עֲבוֹדָה זָרָה נִקְרָא בּשֶׁת, וכמו שכתוב אצל עבודה זרה (הוֹשֵׁעַ ט י) "וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת" 'וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה' וזה לשון הגמרא (פְּסָחִים קיח), כל המבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה שנאמר (שמות לד יז) אלהי מסכה לא תעשה לך, וכתיב בתריה, את חג המצות תשמר, כי המועדים והשלש רגלים הם עיקרי יסודי אמונתנו, כי הם זכר ליציאת מצרים, שהקדוש ברוך הוא בחר בנו מכל העמים והוציא אותנו ממצרים, וקרבנו לפני הר סיני, וכל זה יסוד האמונה, וכמו שפתח הקדוש ברוך הוא את עשרת הדברות (שמות כ ב) "אנכי הוי"ה אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", נמצא אם האדם מבזה את המועדות ואינו מכבדם כראוי, נחשב כאילו עובד עבודה זרה, וכבר פירוש רביז"ל בשם הבעל שם טוב הקדוש זי"ע (לקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן ס"ב) על הפסוק (דברים יא כח) וסרתם ועבדתם, שמיד שסרים מדרכי האמונה, כבר נחשב לעבודה זרה; והמבזה המועדות כולל גם אזהרה לכבד את ימי חול המועד, ולא להתנהג בהם מנהג חול, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (אבות פרק ג יא) וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת וכו' אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: ופירוש הרבי עובדיה מברטנורא, והמבזה את המועדות – ימים של חול המועד, עושה בהן מלאכה, או נוהג בהן מנהג חול באכילה ושתיה עיין שם; הרי גם ימי חול המועד כלולים בכבוד ושמחת החג, עַל כֵּן בָּאָה עָלָיו בּוּשָׁה. כדי לתקן הפגם שפגם בזלזול שמחת החג, וְלִפְעָמִים הוּא לוֹ לְכַפָּרָה, כי כשאדם מתבזה, ושותק ודומם למחפרי ולמבזי נפשו, על ידי זה מתכפרים עוונותיו, (וכמובאר בדברי רביז"ל לקוטי מוהרן חלק א' סימן ו') וְלִפְעָמִים אֵין נִתְכַּפֵּר לוֹ בָּזֶה רַק כְּדֵי לְהַזְכִּירוֹ שֶׁיָּשׁוּב, כי הקדוש ברוך הוא מתנהג עם האדם מדה כנגד מדה, וכשאדם מתבונן למה בא לו דבר כזה, שהלך ונחלק ונפל, וכולם שוחקים ממנו, אזי מבין שפגם באיזה בושה של הסטרא אחרא, היינו על ידי ביזוי המועדות, והצחוק שצוחקים ממנו הוא להזכירו לשוב בתשובה ולתקן את אשר פגם, ולפעמים פגם בזה מאד, שלא רק שלא שמח בשמחת יום טוב כראוי, אלא גם עסק בהוללות ובשמחה של הסטרא אחרא, ולא שמר על גדרי הצניעות כראוי, על כן בא עליו ביזיונות ובושות הרבה, כדי להזכירו לשוב, ובתשובתו יתקבל באהבה וברצון לפניו יתברך, ויזכה לתקן את כל אשר פגם.

[והנה מזה תבין את אשר מובא בשולחן ערוך (טור אורח חיים סימן תצב) שנוהגים באשכנז ובצרפת להתענות שני וחמישי ושני, אחרי הפסח והחג, אולי פגמו בשמחת יום טוב, וסמכו את זה על דברי הגמרא (קידושין פא.) סקבא דשתא ריגלא, ופירוש רש"י – ריעוע של ימות השנה לייחוד ולעבירה, ימות הרגל, שיש קבוצת אנשים ונשים לשמוע דרשה, ונותנים ונושאים עין זה על זה, עיין שם, הרי חששו חכמינו הקדושים כל כך לפגם שמחת יום טוב, עד שקבעו תעניתים לכפר על זה].

והנה רביז"ל מדבר מיום טוב ממש היינו השלש רגלים, אבל כבר גילה לנו רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' פ"ד וחלק ב' סי' ו') שכל יום שהוא בחינת טוב, נקרא יום טוב, ויכולים לשמוח בו כשמחת יום טוב ממש, בחינת "ושמחת בחגיך", עיין שם, והלימוד היוצא מזה איך צריכין ליזהר מאד במדת השמחה, ולהתחזק בשמחה כל ימי חייו, והוא מצוות שמחת יום טוב ממש, וכל מה שאדם מרבה בשמחה, הוא עולה ומתקרב אליו יתברך, כמו עליה לרגל בשלש רגלים, ואז יש עליה לכל המדרגות התחתונות, וחוזרים ומתקשרים כל העולמות כולם אל שרשם העליון. (וכמבואר היטב  בליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' פ"א, עיין שם).

[ומרחוק תבין ותשכיל שזה סוד רג"ל העולה בגימטריא שני שמות קס"א: אל"ף ה"י יו"ד ה"י, וס"ג: יו"ד ה"י וא"ו ה"י, המרמזים על שמחת יום טוב כידוע בכתבי האריז"ל בסוד כוונת יום טוב, קס"א הוא מלשון (תהלים קל"ט) "אם אס"ק שמים שם אתה" אס"ק הוא מלשון עליה, שהוא ענין עליה לרגל, וס"ג בגימטריא יו"ם טו"ב עם הי' אותיות, והוא התיקון של מי שנפל ונסוג אחור, שיזדרז להרים ולגביה את עצמו, ויקבל פני ה' המאיר בשלש רגלים, אשרי הזוכה לזה באמת].

המאחל לך ברכה והצלחה בכל מעשה ידיך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שיעורים נוספים

דילוג לתוכן